ישראל, בת 77.
לא ילדה. לא זקנה.
מדינה שנולדה בתוך טראומה, והצליחה לאט, לא בביטחון, לא בלי חריקות להפוך את עצמה לבית. בית שחי תמיד על הקצה, עם טלטלות בלתי פוסקות, עם אובדן בלתי נגמר, עם שכול שנארז בשמות ובתמונות ובשירים שקטים מדי ביום הזיכרון, ורועש מדי בשאר ימות השנה.
אבל השנה הזו יותר מכל שנה, נדמה שיש משהו עמוק שנשבר. לא רק מבחוץ. גם מבפנים.
החברה קרועה, והכוחות שמושכים אותה לכיוונים מנוגדים כבר לא מנסים אפילו להעמיד פנים שהם מדברים את אותה שפה. זה לא עוד פער אידיאולוגי. זו חרדה קיומית. חרדה מהשתלטות הרוע. גזענות. דיקטטורה. פשיזם. כליון.
חרדה שמולידה שנאה, והופכת אותנו מעם לכנופיות של זהויות, שכל אחת מהן בטוחה שהיא הקורבן היחיד, היחיד שצודק, היחיד שמבין.
ובתווך, מדינה. עם יומולדת.
והלב דואב.
כי יש רגעים, לא רבים, אבל חדים, שבהם את מוצאת את עצמך פשוט נעצרת ולא מצליחה להבין איך זה קרה. איך הדרדרנו כל כך רחוק וכל כך מהר,
מי אישר את זה, מי ישן בשמירה, מי הרוויח מזה, מי חשב שזה רעיון טוב,
ואיך ייתכן שמול עינינו, מתפרקת התשתית שהחזיקה את המקום הזה בקושי כל כך הרבה שנים. מילים כמו אנושיות, סולידריות, מוסר, גבולות אתיים, אחריות שלטונית הולכות ומתפוגגות.
את מחפשת הסברים . פוליטיים, כלכליים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, היסטורים, אבל כשאת סוף סוף בונה לעצמך נרטיב משכנע, הוא קורס מול המציאות.
כי מה שקורה כאן לא מתיישב עם שום הגיון מערכתי או עם שום תחזית.
זה נראה יותר כמו תופעת טבע לא צפויה, בלתי נשלטת, מסוכנת. כמו רעידת אדמה מוסרית, צונאמי של עיוורון וייאוש שאת יודעת שיש לו הסבר, אולי אפילו כמה, אבל את גם יודעת שלחפש את ההסבר עכשיו זה בזבוז זמן,
כי מה שצריך כרגע זה לשרוד. להבין מה עוד אפשר להציל מההריסות.
ולא להיאטם. ולא להתייאש. ולא להוריד ראש.
ובתוך כל זה ההבנה המפוכחת, המצמיתה, שאולי אין לך שום דרך לשנות באמת את הכיוון.
שאין לך שליטה. שאת יכולה לדבר, לפעול, לכתוב, לזעוק אבל את לאיכולה להכריח איש להקשיב, להבין, או לשנות.
שבסוף, כל מה שיש לך זו את.
היכולת שלך להחליט, גם ביום שבו נדמה שאין שום טעם, שאת לא מתלכלכת. שאת לא מקבלת את הנורמלי החדש.
שאת לא מתרגלת לשנאה, לגזענות, לשחיתות, לבוז, לרעש, להרס, לתאוות הכוח, לעבריינות מוסרית במסווה של אידיאולוגיה.
שאת קמה בבוקר ובודקת אם את עוד שם. אם את עוד מזהה את עצמך מול המראה. אם הקול שלך עוד נשמע לך אמיתי.
ואם כן את ממשיכה. בקטן. באישי. בדלת אמות. מול הילדים שלך, מול השכנים שלך, מול עצמך.
מול עצמך.
לא כי זה ישנה את המדינה.
כי זה הדבר היחיד שעדיין שומר עלייך בַּשפיות.
ואולי זה הדבר היחיד ששווה להילחם עליו ביום ההולדת ה-77.
על היכולת שלנו להישאר בני אדם, גם כשמישהו למעלה ויתר על המאמץ.
על התקווה שהממשלה תתחלף לפני שהרקב יחדור עד העצם.
על האמונה שיכול להיות כאן מקום טוב, שקט, צודק, שוויוני.
לא למרות המדינה. בגללה.
לא כי יש לנו ארץ אחרת , אלא כי אין.
ועכשיו גם שריפות. וביטולי טקסי יום העצמאות, שגם ככה לא היו רלוונטים בעוד ילדינו במנהרות הגהינום.
אפילו הסמלים עצמם לא מצליחים עוד להחזיק את הסיפור.
