אין גיל לצער. אין גיל לאובדן.
זוהי אמא שלי.
האמא הגיבורה שלי, שעברה את אימי
השואה ושרדה את הנאצים במחנה ההשמדה אושוויץ, את צעדת המוות, שעלתה לארץ ונשלחה
לקפריסין, שעבדה למען שרות המדינה כעולה חדשה, שלא יכלה להתגייס לצהל בגלל השרידים
הקשים שמחנה אושוויץ הותיר בגופה.
אמא שלי.
שישבה בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה
בהר הרצל, בעוד מקריאים מעל הבמה את המכתב האחרון שאביה, סבי, כתב לילדיו, כשנפרד
מהם בכניסת הנאצים לעירו.
ולא הזילה דמעה.
אמא שלי.
את, שתמיד התנהלת בנעימות מול כל
אדם, שתמיד הקפדת והצלחת להיראות כל כך טוב,
שאף פעם לא הרמת קול, או כעסת
באמת, שתמיד שאלתי למה לא יכולתי להיוולד כמוך.
את שנעלמת לי לפני כמה שנים. נשארת
כאן בגופך, אבל רוחך האיתנה נעלמה. התפוגגה.
אמא שלי.
אז כן. נעשה איתך חסד אחרון. לא
סבלת בלכתך. אתמול החזקתי לך את היד, אמרתי לך שאת משוחררת. שאת יכולה להפסיק
להאבק, להפסיק להילחם.
ואת שמעת.
והפסקת.
ולא נשמת יותר.
ונישקתי אותך במצח, נשיקה אחרונה.
וכבר לא היית כאן.
אמא שלי.
ואני עדיין לא מסוגלת להוסיף את ה- ז"ל אחרי השם שלך.
לא מבינה שאת כבר לא כאן איתי.
אוהבת אותך, מעריצה אותך, כואבת
הרבה את לכתך. שמחה שאת לא סובלת יותר.
