*מתי תכתבי ספר?
ככה שואל אותי הבפנים שלי. שאלה שאני נשאלת לא מעט.
והאמת? כתיבה בשבילי זו תרפיה. במקום לשלם לפסיכולוג, במקום לבלבל לכם את המוח
בשיחות עומק, אני כותבת.
*נו.. למה את לא כותבת?
דווקא כן כותבת. כותבת את הבלוג שלי, שמכיל כבר 147 פוסטים, כותבת בפייסבוק (לפעמים מפרגנת, לפעמים
צוחקת, לעיתים מתעצבנת), כותבת ברכות לחגים
וימי הולדת, כותבת ניוזלטר לעמותת "שגרירי זיכרון בגוף ראשון". כותבת
בכל הזדמנות.
*זה לא נקרא. זה לא לכתוב. שבי תכתבי.
האמת שדי מתחשק לי. ורעיונות במוח הקודח שלי מתרוצצים
בלי סוף. אורית המורה המקסימה שלי ליוגה אומרת- תרוקנו את המוח. שיהיה ריק ממחשבות. ואני
חושבת איך אפשר, התאים האפורים שלי עובדים על ספידים, המוח שלי.. אין לו מנוחה.
*לא מעניין. את מסיטה את הנושא. למה את לא כותבת?
ואני עונה- מתי בדיוק? למי יש זמן? למי יש אופציה?
*שוב את מתרצת תירוצים. זה לא סיבות, זה תירוצים. שבי
ותכתבי כבר ספר. תתחילי ותראי שזה ירוץ. רק תתחילי.. וכמו שאני מכיר אותך, זה כבר
יזוז מעצמו ופתאום תמצאי זמן, כמו שאת מוצאת לכל דבר.
איך אפשר? בדיוק התחלתי פרויקט חדש, עכשיו יש
מחויבויות, צריך לחסל מחויבויות ישנות, לסגור פרויקט חיים שהגיע זמנו להיסגר, נכדים
שאני רוצה לראות, פודקאסט להקליט, טלפונים לעשות, ואולי לבשל משהו? המקרר ריק, אין
מה לאכול. אני רעבה.
*שוב את בטורנדו מחשבות. תעצרי קצת, מי יכול לרדוף
אחריך. תתמקדי. שבי ותכתבי. את יודעת בדיוק על מה את רוצה לכתוב. ויש לך הרבה מה
לכתוב. תעצרי קצת. תכתבי.
*כתבתי. כתבתי. כתבתי ספר הדרכה להורים ומורים, שבימים אלו עובר
הגהה ועימוד בהוצאת הספרים, ספר שמאגד את כל מה שהבנתי, למדתי, הפנמתי ב 46 שנות
עבודה, התרגשות גדולה לקראת יציאתו לאור.
*אחלה. ספר מקצועי זה סבבה. זו התחלה. עכשיו שבי
ותכתבי את מה שבוער בך מאז ילדותך. שבי ותכתבי על עצמך, על חיים של דור שני לשואה, על אמא, על הישרדות, גבורה
ותקומה. לא הגיע הזמן? את מספרת את סיפורה בכל מקום.. תכתבי. תכתבי את הסיפור שלך.
ושלה.
טוב. אוקי. כותבת.
בימים אלה כותבת.
מזל שיש מקלדת, כי עם הכתב שלי אף אחד לא היה מצליח
לקרא. גם אני לא.
עדיין לא מאמינה, אבל כותבת.
כותבת ספר על אמא. ועלי.
אמא. נעלמת לי לפני 8 חודשים. אהבת כל כך לקרא ספרים,
אבל את הספר הזה את כבר לא תקראי. אבל את הספר הזה אני אכתוב.
כותבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה