יום שבת, 30 באפריל 2022

אנטומיה של הלב

 

אני סטודנטית צעירה, בשנה הראשונה ללימודי בחוג להפרעות בתקשורת באוניברסיטת תל אביב, (1975... כן, היתה שנה כזו...) לומדים קורס שנתי באנטומיה. צורה ומבנה של אברי גוף האדם.

אני רוכשת במיטב כספי, (הייתי צריכה משכנתא כדי לממן) ספר שנקרא Grant's Atlas of Anatomy.

הספר מלא בתמונות מפוארות. ואני לומדת על האנטומיה של הלב. אין ספק, איבר חשוב שבלעדיו, חיינו אינם חיים. (תרתי משמע).

באנטומיה של גרנט, אני לומדת שללב יש 4 חללים. חדר ימני ושמאלי ועליה ימנית ושמאלית. הלב פועם בממוצע 50-60 פעמים בדקה, וכולנו רוצים שישמור על גודלו, וימשיך לפעום בקצב המקובל.

מאז עברו שנתיים-שלוש שנים, אבל מי סופר.

אני המשכתי לתואר שני, ולתואר שלישי, והספר- אטלס אנטומיה של גרנט, עבר כלאחר כבוד לספרייה של ערן, בני בכורי הפיזיותרפיסט.

ורק עכשיו, אחרי שנים ארוכות, יש לי העוז והאומץ לערער על הכתוב באנטומיה של גרנט, ולתת פרשנות אחרת לפיזיולוגיה ולאנטומיה של הלב.

חייבת לסייג ולהוסיף שהמסקנות שלי מבוססות על קבוצת מחקר קטנה (אני), אבל אני בטוחה לחלוטין, שכל חוקר שייקח לידיו את הנושא, ימצא שאני צודקת לחלוטין.

אז ככה. אלו המסקנות האמפיריות שלי בנושא האיבר החשוב ששמו לב.

הלב אולי מתחיל את דרכו כאבר קטן יחסית. אצלי הוא התפתח כנראה רק בגיל הצבא, שעד אז ההתאהבויות שלי היו קטנות ולא משמעותיות (אם לא ניקח בחשבון את פול ניומן ורוג'ר מור, שאמנם מצאו מקום בלב שלי, אבל לא ממש השפיעו על האנטומיה שלו.)

בצבא, בית ספר לשריון החל שינוי מסויים, והחדר השמאלי החל לשנות ממדיו. ועדיין, בבדיקת הדמייה, אני כיום חושבת שהאנטומיה לא שינתה מסלולה.

השינוי המשמעותי החל בשנת 1979. (יש תיעוד וסימוכין). ערן נולד, ואיתו חלה התרחבות משמעותית בחדר הימני של האיבר. בשנת 1981, ו- 1986, חל שינוי נוסף, כששתי העליות, הימנית והשמאלית, שוב שינו מימד. ועדיין, בספירה זהירה נשארו בלב 4 חללים.

ואז, בלי תכנון מוקדם, (ואולי בעצם תכנון של 9 חודשים), החלה מטמורפוזה, והאיבר הלבבי אצלי שינה פניו וצורתו.

על מנת שלא להלאות אתכם, רק אציין, שכיום, בלב שלי יש 4 חללים סטנדרטיים, ו6 חללים שהתפתחו וממשיכים להתפתח, כשהאחרון בהם נפתח לשימוש ב 22.04.22. לפני כשבוע. ששת החללים החדשים מתחלקים ל-3 חללים זכריים, ו-3 חללים נקביים.

מתוך סקירה מדוקדקת של המצב, אני מציינת שככל שמספר החללים גדל, הלב מתרחב, ותוכנו, האהבה ששורה בו הולכת וגדלה.

לא ברור לי איך קורית המוטציה הלזו, אבל זו עובדה.

אני סבתא מאוהבת לגמרי, והלב אצלי גדל למימדים משמעותיים.

מי שרוצה לעיין מקרוב בממצאים האמפיריים, מוזמן להתקשר.

מזל טוב לך עמיתי שלנו, בת השבוע. תפסת את מקומך אצלי בלב בשנייה שראיתי אותך יוצאת לאוויר העולם.

וכן, אני מוכנה לגמרי לקבל את שיחת הטלפון משטוקהולם, שתבשר לי על הנובל שמחכה לי על הממצאים החדשים שלא מוזכרים באנטומיה של גרנט.

יום חמישי, 28 באפריל 2022

זיכרון בסלון 2022

 

ושוב אנחנו זוכרים

ושוב ישיבה של ביחד. ומנסים לגעת. מנסים להרגיש

שומעים סיפורים, מילים, מקשיבים לרגש. מקשיבים למעבר

שואלים שאלות

ועדיין זה בלתי אפשרי.

למרות הרצון, למרות הצורך, למרות הדבקות

שלא להרפות, לא לשכוח, לא להניח.

ועדיין זה בלתי אפשרי.

הם מספרים, חוזרים שנים אחורה, חוזרים להיות צעירים שוב

ואנחנו מביטים בהם, והשיבה נעלמת, והילד, הנער, יושבים אל מולנו

ועדיין זה בלתי אפשרי.

וככה כל שנה, מתכנסים בסלון. שרים קצת שירים, זולגת דמעה

וגם לעיתים מפספסים נשימה, נאנחים אנחה, מתאמצים להבין

ועדיין זה בלתי אפשרי.

כי איך ניתן להבין?

איך אפשר להרגיש?

איך אפשר לדעת באמת, את עוצמת הפחד, האימה, הטרוף,

זה בלתי אפשרי

ורק כשאני מדמיינת, את קייטי נכדתי, בת השמונה,

עומדת לבדה ברחוב, לא אמא, אבא, או אדם מוכר

ורק כשאני חושבת על עצמי בטור השמאלי,

וילדי או נכדי מופנים עם הורי לימין, לאותה ארובה מעשנת

רק אז, הפעימות מתגברות, הפחד עוטף, והשחור משתלט

ועדיין זה כמעט בלתי אפשרי.

להבין.

יום רביעי, 9 במרץ 2022

פליטים זה פליטים זה פליטים...

 פליטים זה פליטים זה פליטים.

משפחות. זקנים. ילדים. עם תיק קטן או גדול, עם דמעות בעיניים, עם פחד מהלא נודע.

עם בדידות איומה, עם אימה קיומית, עם רצון הישרדות.

בלי תכנית להמשך, בלי לדעת איך ולאן, בלי חיוך.

עם אהבת המולדת, עם דאגה גדולה, עם רצון שמתבטא רק בזה שרוצים להמשיך לחיות.

ופעם זה אנחנו, המשפחה שלי ושלכם, ופעם זה שכנינו,

ופעם זה רחוק מאיתנו, שנות אור, כי מה לנו ולדרפור? מה לנו ולאפריקה בכלל?

ופעם זה הם. האוקראינים.

ולמה לעזור להם אתם אומרים לי,  הם היו חיות אדם אז במלחמה ההיא, הרגו ללא רחם, שיתפו פעולה עם הנאצים באכזריות נוראה, דמניוק היה אוקראיני אתם אומרים.. karma is a bitch, מה פתאום אני אעזור למי שאולי הסבא רבא שלו רצח בדם קר את המשפחה שלי?

וגם אני דיברתי ככה בדיוק. דור שני להישרדות ההיא. נטולת משפחה בגלל ההם.

אבל עם השנים, זווית הראיה משתנה. לא מתרככת, דווקא לא. אבל פתאום אני לא רואה אוקראינים. אני רואה אנשים. צעירים מאד, וגם זקנים.  אנשים שחרב עליהם עולמם, במחי הכף של הדוב הרוסי.

ואי אפשר להפנות את בגב.

ואי אפשר להתעלם.

ואי אפשר לא לתמוך, גם כשמנגד עומדים שיקולי דיפלומטיה.

כי זו השעה שגורלנו, גורל כולנו יחרץ. בדיוק עכשיו אתה נבחן במידת האנושיות, ההכלה, האמפטיה, הלב.

גם אז, בשנים הקשות של המלחמה ההיא, העולם נחלק לאלה שפשעו, אלה שעמדו מנגד, ועצמו עיניים, ואלה שסכנו את עצמם, את משפחותיהם, ונתנו יד. חסידי אומות העולם אנחנו קוראים להם.

ואין חדש תחת השמש. זה הזמן להיות קצת חסידי אומות העולם.

ואני בטוחה שהסבים שלי, והדודים שלי, שנשרפו במלחמה ההיא, מסתכלים מלמעלה עלינו עכשיו. ותוהים למה אנחנו, דוקא אנחנו, לא עושים יותר.

 

יום רביעי, 26 בינואר 2022

שנתיים. זה הרבה או מעט?

שנתיים. זה הרבה או מעט?

אנחנו בריות סתגלניות. קורה משהו, ואנחנו מסתגלים. מתרגלים.

אז בשנתיים האלה, מאז חודש שבט 2020, תרגלתי לא מעט התרגלויות.

התרגלתי לעובדה שהעולם שייך לצעירים, ואני כבר, איך נגיד? אולי צעירה בנשמתי. .

התרגלתי לכאבי הפרקים של הבוקר, לחריקות הברכיים, לתהליכי ההשמנה ולהרזייה שמגיעים לחילופין, לקמטים, להשקעה החודשית בצבע לשיער.

התרגלתי (בעצם לא בטוח..) לעובדה ששליש ממשפחתי החליטו לנהל את חייהם רחוק מאד ממני, בנאשויל טנסי.

התרגלתי לנהל את חיי בכפוף להתפרצויות הווריאנטים השונים, לעובדה שלטוס לטייל זה כבר לא מובן מאליו, וכנל לצאת למסעדה או להופעה טובה שמרוממת את הנפש.

התרגלתי למסיכה המגבילה כל כך שאני נדרשת לעטות בחלק גדול מהיממה, ולנסיונות הנואשים שלי לזהות אנשים באמצעות העיניים בלבד ולקושי בלקרא את האדם העומד מולי כשהוא עוטה את הסמרטוט הזה על פניו.

התרגלתי בכאב ובצער אין סופי לעובדה שאמא כבר לא מזהה אותי, לא את ילדי, וגם לא את עצמה.

לכל אלה התרגלתי. לא ברצון, בלי התלהבות, אבל התרגלתי.

אבל לזה לא מתרגלת ולא אתרגל.

לעובדה שאי אפשר להתקשר אליך לקטר, לעשות ונטילציה, או פשוט לשמוע את חוות דעתך.

לעובדה שאי אפשר לצחוק איתך ביחד על המסביב, כי גם אני וגם אתה יודעים שזה ישאר בינינו.

לעובדה שביום הולדתי רבע לשבע בבוקר לא מגיע טלפון יום הולדת שמח ממך.

לעובדה שאני, מצאתי לי את האח המוצלח ביותר שאפשר, ואז איבדתי אותו.

לטיולים, להדרכה, לקול שלך, לויכוחים איתך על הכל ועל כלום, לעקשנות שלך, לתמיכה שלך, להרגשה שאם פעם צביקה אני או ילדינו נזדקק לתמיכה אמיתית אתה שם בשבילנו. כבר הוכחת את עצמך לא פעם.

למלפפונים החמוצים שלך, לחצילים החריפים, לדג החריף, עוגיות מזרחיות עם שומשום  , לחומוס, לעוגיות הקצף, לחרוסת, לכיסונים עם תפוחי האדמה.

ושומעת אותך עכשיו אומר לי- אוחתי, דריי נישט קיין קופ. מחר אני בשוק, בעוד כמה ימים אני מביא לך מלפפונים חמוצים. מה הסיפור.

רמי- לא מתרגלת לכך שאתה איננו.

לא מתרגלת.