מיכאלה, את באה איתי
לשבת על המדרגות?
פגישה ראשונה בשנת
91. עברנו לגור לבית, ברחוב המלאכה, וקבלנו שכנים, בית סמוך. רוני ומיכאלה. ז
לכתוב "קליק
מיידי" זה קצת נדוש. אבל כן. זה היה קליק מיידי. את הכרזת על עצמך כאחותו של
צביקה, ואנחנו הפכנו לגיסות.
מכאן, זה הפך למשפחה
אחת גדולה. שירה אצלינו, ומיכל עודד וערן אצלכם בבית. שני בתים שנפתחו לבית אחד
גדול, וכיוון שרוני בן יחיד, את בת יחידה ואני כנל, אהבנו את המשפחתיות הגדולה,
שכללה ארוחות משותפות לרוב וערבי חג משותפים, עם הורייך, והורי.
אהבנו את הרעיון שלך,
מיכאלה ושל מיכל שלי, שתיכן בלונדיניות ושתיכן ילידות 29.7 בהפרש של אי אלו שנים.
מיכל ומיכאלה.
גידלנו ביחד את
הבוקסרים. את אולי שלכם, את ספוטי שלנו ואת רמבו, שגם הם רצו מבית לבית, כטריטוריה
אחת משותפת.
וצחקנו המון, וריכלנו
המון, ובכינו המון ונהננו לקטר ביחד.
והיה לנו קוד
כשלמישהי היה כבד בנשמה. "לשבת על המדרגות". זה החל מערב הפיגוע
בדולפינריות, בו אני ניסיתי לאתר את ערן, ואת את שירה, והיינו לחוצות, וישבנו על
המדרגות בכניסה לבית שלנו, ודאגנו ביחד. ומאז כל פעם שלמישהי היה כבד קצת נשאלה
השאלה "את באה לשבת איתי על המדרגות?"
ואהבנו לשתות ביחד את
הקפה בכוסות של פעם, חומות מזכוכית, וקניתי לך כאלה גם, וקנינו סטים של כלים ביחד,
שאם נצטרך שולחן גדול, נוכל לצרף אותם...
וליד הקפה עוגת התפוז
האולטימטיבית.
ואז רוני נעלם לנו,
והילדים יצאו מהבית, והחלטת לעבור דירה. ואנחנו עברנו גם, וכבר לא היו מדרגות,
ועדיין התקשרנו אחת לשניה וצחקנו הרבה, וריכלנו הרבה, ושתינו את הקפה בכוסות
הזכוכית החומות של פעם, ועדיין ישבנו ביחד "על המדרגות" שהפעם היו
במרפסת שלך או במרפסת שלי.
ועכשיו בחרת לעזוב.
ואני צריכה אותך
עכשיו כדי לשבת איתך "על המרגות" ולשתות קפה בכוסות החומות.
ואת לא פה.
תהה נשמתך צרורה
בצרור החיים מיכאלה שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה