יום שישי, 20 ביוני 2014

בדק בית.

סוג של רשימת מלאי, או בדיקת מלאי.
לכל אחד יכולות וקשיים. לפעמים הקשיים מהווים אבנים קטנות שנכנסות בין הגלגלים, וגורמות לך להרגיש סוג של בעיה מול כל המוכשרים מסביב.
אחת לכמה זמן צריך לעשות בדק בית. אם נתייחס לטיפול גשטאלטי, הרי אחת לכמה זמן צריך לעצור, כאן ועכשיו, ולהציף למודעות את התכנים שאתה לרוב שומר מכל משמר בלא מודע. רק ככה תדע להתמודד.
אז כמה מהם עלו כאן על הדף. אז מה יש לנו כאן?

מניפולציות. שונאת מניפולציות. לא טובה במניפולציות. היום יום מלא בהן. אם אתם רוצים משהו - תגידו. אם אתם כועסים- תגידו. אם אתם נעלבים - תגידו. אם לא מתאים לכם- תגידו. ככה אני מתנהלת, וכנראה שההתנהלות הזו לא מובנת מאליה לאחרים. לא יכולה לשמור בבטן- ולחייך יפה. מאידך לא יכולה לראות אותכם מחייכים- ולהרגיש ולדעת שזה ממש לא אמיתי. בחיי היום יום אתה נפגש עם אנשים רבים. כמה קל לי להתנהל מול אלה הישירים והכנים. גם אם לפעמים זה כואב לשמוע. כנראה לא סתם בחרתי לעבוד עם ילדים, ויותר מכך- עם ילדים על הרצף האוטיסטי.

זמנים. אמרנו בשעה ארבע. אני אגיע לפחות עשר דקות קודם. לרוב עוד לפני. מבחינתי- קבענו ארבע- התחלנו ארבע. אתם מגיעים בנונשלנטיות בארבע וחצי, ללא הודעה מראש, בלי צורך להתנצל, הדלת סגורה. אני כבר לא כאן. קבעתם איתי ונתתם לי לשבת ולחכות למשיח? לא מגיעה שוב. לפעמים מנסה בכוח לאחר לפגישות שברור לי מראש שלא תתחלנה בזמן. עד היום לא נרשמה הצלחה.

קניות. אני אוהבת קניות. לא שופהוליק, אבל אוהבת. צריכה חולצה לבנה. הולכת לקנות. אין לכם בלבן. אל תגידו לי שורוד זה הלבן החדש. אין לכם את המידה שלי? אל תגידו לי שמידה ארבעים יושבת עלי יופי כשאני לובשת מידה 44. ובכלל, יותר עדיף שתתנו לי להסתכל לבד בלי ליווי צמוד. ככה הסיכוי שאמצא משהו לקנות גדול הרבה יותר.

נשים. אתן נראות מעולה. גוף של בנות עשרים. בעצם גם כשהייתי בת עשרים לא נראיתי ככה. תגידו שאתן שומרות משקל, שאתן מתנזרות מסוכרים ופחמימות, שאתן אוכלות רק חסה. אל תגידו לי שאתן בעצם אוכלות ה מ ו ן, ואין לכן מושג איך קורה שאתן כאלה רזות.
בתכלס- אתן מנקרות שני פירורים, מנגבות את הפה באנחה, ואומרות "או..אני מלאה"...

כביש. תל אביב. פקקים. בלגן. קללות מכל הכיוונים. תנועות מגונות. תוקפנות. צפירות. ואתם אומרים לי - תסעי, תחתכי אותו, תעקפי, את בתל אביב לא בשוויץ. ואני דוקא לא. שיעקוף. לא רוצה להיכנס למלחמת העולם על הכביש. מרגישה לא שייכת. מתעצבנת- כן. תוקפת בעזרת האוטו- לא.

ניווטים. מה זה בכלל? תגידו לי להגיע לרחוב מסויים ברמת גן? רוב הסיכוי שאגיע לאריאל. תגידו לי לעלות על כביש 443, מבחינתי דיברתם אלי בסינית לפחות. זה שהצלחתי להגיע ליעד- בהחלט לא אומר שאני יודעת איך לחזור ממנו. אמרה לי פעם אישה יקרה לליבי- כששואלים אותי לאן אני נוסעת, אני תמיד אומרת- אני נוסעת צפונה. זה לפחות נשמע אינטליגנטי. באמת- אני מתברברת כרונית.

זיכרון חלש או עוורון פנים. יש הזוכרים אנשים שפגשו לפני שלושים שנה. אני סובלת (כן..זו בדיוק המילה) מעוורון פנים. לא זוכרת פנים, פרטים בפנים. מסוגלת לדבר עם אדם ואחרי מספר דקות לא אדע אם הוא הרכיב משקפיים. קצת מוזרה העובדה שאני מאד מקשיבה לאדם שאני מדברת איתו. מאד ערה לשפת הגוף, ג'סטות, למה שקורה איתו מעבר למילים, בתוך תוכו. קולטת גם בלי מילים. אבל מראה פיזי- נשמט ממני במהירות. מבקשת סליחה מכל מי שהיה בטוח שהעובדה שלא זיהיתי אותו נובעת מריחוק . לא כך הוא. סוג של נכות העניין הזה.

שתלטנות. לא לוקחת בכוח. תמיד מבררת האם זה נכון, האם זה רלוונטי, האם זה צודק, האם זה מתאים. עובדת לפי הכללים. אז למה בשפה שלכם קוראים לזה פריירית?


ספירת מלאי. יש עוד. זה להפעם.

יום שישי, 6 ביוני 2014

מה אמא לילד אוטיסט לא תגיד לך...

את מורה מסורה, את קלינאית תקשורת מדהימה, את פסיכולוגית מכילה ואמפטית
ועדיין...
היא לא תגיד לך. המילים על קצה הלשון, אבל הברקס עובד. ואת זה היא לא תגיד לך.
רק מי שיכול לקרא בעיניים, לקלוט רחשי לב, להקשיב מעבר למילים, שומע את הדברים.
מה אמא לילד אוטיסט אף פעם לא תגיד לך-

מה אם הוא לא ידבר אף פעם?
את מאד מתלהבת, אבל אני לא רואה שום התקדמות...
מאיפה זה נפל עלינו בכלל? יש מצב שגם אני אוטיסטית?
אני יודעת שאני צריכה להשקיע בו. אבל מה עושים עם ייסורי מצפון על חוסר התייחסות לאחיו?
מה אם נאלץ להוציא את הילד מהבית?
אני חרדה וכואבת לנטל שיפול על אחיו או אחותו לכשיגדלו...
מה יקרה אחרי ששנינו, הוריו, כבר לא נהיה לצידו?
אני לא בטוחה שהוא ער לקיומי.
מילה בחודש. את לא יכולה לעשות משהו שההתקדמות תהיה יותר מהירה?
לא מוכנה להתעמת איתו. אני יודעת שאני צריכה לשים גבולות, להיות החלטית/עקבית/חד משמעית. האמת- אני עובדת על שקט תעשייתי. אם הוא שקט מול הטלויזיה אני נמנעת מלהפריע ולהפסיק את השקט המבורך (למרות ההנחיות שלך).
כן. אני צועקת עליו. הרבה. מפעם לפעם גם מפליקה. לא יכולה יותר.
זוגיות? מה זה זוגיות? למי יש כוח, מצב רוח, רומנטיקה- יש מילה כזו?
זה בגללו.
זה בגללה.
זה בגללי.
אני צבועה. מחייכת למורה, מחייכת למפקחת, מחייכת למנהלת. נחמדה לכולם. רק שלא יחליטו להוציא אותו מהמסגרת.
אני תוקפנית רק בכאילו. לוחמת רק בכאילו. בפנים אני עלה נידף ברוח.
את בטוחה שאני הדמות היחידה שמבינה אותו. האמת- גם אני לא מבינה בכלל מה הוא רוצה.
אני בודדה. אין לי עם מי לדבר באמת. עסוקה בהשרדות, למרות שאני משוועת לאוזן קשבת.
אני חנוקה. לא מבינה למה הוא לא מתקדם. למה הוא לא מדבר. את שואלת מה נשמע, ואני עונה בסדר. האמת- איזה בסדר ואיזה נעליים. יש לי יציקת בטון שיושבת על הנשמה. אל תאמיני לחיוך שלי. אני יוצאת ממך ובוכה כל הדרך.
חמוד הילד שלך. איזה יופי הוא מדבר, הוא ממש התקדם, כל הכבוד. זה התקליט השחוק כבר שאני משמיעה לכולם. קשה לי לראות את הילד שלך, מתקדם, מתפתח, משוחח. מעדיפה שלא לראות אותו ואת חבריו.
נכון, יש אלוט, יש בית לורן, יש אפי, יש אסים ישראלים, יש קבוצות תמיכה. יש. אז מה? אני צריכה לשמוע גם על בעיות של אחרים? לא.
הסתכלו עליו בסופר? בגינה? ברחוב? כבר לא אכפת לי. (האמת? אני פגועה, כועסת, עצובה).
לא, אני לא באמת אדם אלים ועצבני, פשוט היה יום קשה (ואת בלתי נסבלת עם היציאות שלך)
אני מקבלת אותו כמו שהוא. שמחה על כל התקדמות, אפילו קטנה מאד. (יד על הלב- למה הוא לא יכול להיות כמו...)
מה את מבינה בכלל?


הנה. הדברים נאמרו.
לא שזה עשה את זה פשוט יותר.
אולי אם נשכיל להקשיב מבעד למילים, להבין מבעד לדיאלוג, לשמוע גם את פעימות הלב...









יום רביעי, 4 ביוני 2014

זה הרגע לאהוב

הרגע הזה.

הרגע הזה בו את מביטה בקטנה.
 אף קטנטן, פה קטנטן, אצבעות, ידיים, הכל במיניאטורה. אדם שלם בגודל סופר סמול.

הרגע הזה בו את מביטה בילד שלך, מערסל את הקנטנה בידיים, ומנסה להפנים שכן, הוא אבא וזו הבת שלו.

הרגע הזה בו כלתך אומרת לך- סבתא, בואי וקחי אותה.

הרגע הזה בו את מביטה על הזוגי שלך, שמתכופף להביט מקרוב בפלא הבריאה, ופתאום את קולטת נצנוץ חשוד אצלו בעיניים.

הרגע הזה בו הסופר סמול פתאום מבריקה חיוך. וברור לך שזה רפלקס. אבל היא בכל זאת מחייכת, והכל נהיה בהיר פתאום.

הרגע הזה בו את מרימה אותה, דואגת לתמוך בראש הקטן, ומבינה פתאום ששלושים וחמש שנים עברו כמו ברק, וזה לא בנך הבכור בידיים, זו נכדתך.

הרגע בו את מתחילה להבין את כל חברייך מסביב, שלא מפסיקים לדבר על נכדיהם למרות שעד עכשיו לא הבנת מה בכלל ההתלהבות.

הרגע הזה.

זה הרגע לאהוב.