סוג של רשימת מלאי,
או בדיקת מלאי.
לכל אחד יכולות
וקשיים. לפעמים הקשיים מהווים אבנים קטנות שנכנסות בין הגלגלים, וגורמות לך להרגיש
סוג של בעיה מול כל המוכשרים מסביב.
אחת לכמה זמן צריך
לעשות בדק בית. אם נתייחס לטיפול גשטאלטי, הרי אחת לכמה זמן צריך לעצור, כאן ועכשיו,
ולהציף למודעות את התכנים שאתה לרוב שומר מכל משמר בלא מודע. רק ככה תדע להתמודד.
אז כמה מהם עלו כאן
על הדף. אז מה יש לנו כאן?
מניפולציות. שונאת
מניפולציות. לא טובה במניפולציות. היום יום מלא בהן. אם אתם רוצים משהו - תגידו.
אם אתם כועסים- תגידו. אם אתם נעלבים - תגידו. אם לא מתאים לכם- תגידו. ככה אני
מתנהלת, וכנראה שההתנהלות הזו לא מובנת מאליה לאחרים. לא יכולה לשמור בבטן- ולחייך
יפה. מאידך לא יכולה לראות אותכם מחייכים- ולהרגיש ולדעת שזה ממש לא אמיתי. בחיי היום
יום אתה נפגש עם אנשים רבים. כמה קל לי להתנהל מול אלה הישירים והכנים. גם אם
לפעמים זה כואב לשמוע. כנראה לא סתם בחרתי לעבוד עם ילדים, ויותר מכך- עם ילדים על
הרצף האוטיסטי.
זמנים. אמרנו בשעה
ארבע. אני אגיע לפחות עשר דקות קודם. לרוב עוד לפני. מבחינתי- קבענו ארבע- התחלנו
ארבע. אתם מגיעים בנונשלנטיות בארבע וחצי, ללא הודעה מראש, בלי צורך להתנצל, הדלת
סגורה. אני כבר לא כאן. קבעתם איתי ונתתם לי לשבת ולחכות למשיח? לא מגיעה שוב.
לפעמים מנסה בכוח לאחר לפגישות שברור לי מראש שלא תתחלנה בזמן. עד היום לא נרשמה
הצלחה.
קניות. אני אוהבת
קניות. לא שופהוליק, אבל אוהבת. צריכה חולצה לבנה. הולכת לקנות. אין לכם בלבן. אל
תגידו לי שורוד זה הלבן החדש. אין לכם את המידה שלי? אל תגידו לי שמידה ארבעים
יושבת עלי יופי כשאני לובשת מידה 44. ובכלל, יותר עדיף שתתנו לי להסתכל לבד בלי
ליווי צמוד. ככה הסיכוי שאמצא משהו לקנות גדול הרבה יותר.
נשים. אתן נראות
מעולה. גוף של בנות עשרים. בעצם גם כשהייתי בת עשרים לא נראיתי ככה. תגידו שאתן
שומרות משקל, שאתן מתנזרות מסוכרים ופחמימות, שאתן אוכלות רק חסה. אל תגידו לי
שאתן בעצם אוכלות ה מ ו ן, ואין לכן מושג איך קורה שאתן כאלה רזות.
בתכלס- אתן מנקרות
שני פירורים, מנגבות את הפה באנחה, ואומרות "או..אני מלאה"...
כביש. תל אביב.
פקקים. בלגן. קללות מכל הכיוונים. תנועות מגונות. תוקפנות. צפירות. ואתם אומרים לי
- תסעי, תחתכי אותו, תעקפי, את בתל אביב לא בשוויץ. ואני דוקא לא. שיעקוף. לא רוצה
להיכנס למלחמת העולם על הכביש. מרגישה לא שייכת. מתעצבנת- כן. תוקפת בעזרת האוטו-
לא.
ניווטים. מה זה בכלל?
תגידו לי להגיע לרחוב מסויים ברמת גן? רוב הסיכוי שאגיע לאריאל. תגידו לי לעלות על
כביש 443, מבחינתי דיברתם אלי בסינית לפחות. זה שהצלחתי להגיע ליעד- בהחלט לא אומר
שאני יודעת איך לחזור ממנו. אמרה לי פעם אישה יקרה לליבי- כששואלים אותי לאן אני
נוסעת, אני תמיד אומרת- אני נוסעת צפונה. זה לפחות נשמע אינטליגנטי. באמת- אני
מתברברת כרונית.
זיכרון חלש או עוורון
פנים. יש הזוכרים אנשים שפגשו לפני שלושים שנה. אני סובלת (כן..זו בדיוק המילה)
מעוורון פנים. לא זוכרת פנים, פרטים בפנים. מסוגלת לדבר עם אדם ואחרי מספר דקות לא
אדע אם הוא הרכיב משקפיים. קצת מוזרה העובדה שאני מאד מקשיבה לאדם שאני מדברת
איתו. מאד ערה לשפת הגוף, ג'סטות, למה שקורה איתו מעבר למילים, בתוך תוכו. קולטת
גם בלי מילים. אבל מראה פיזי- נשמט ממני במהירות. מבקשת סליחה מכל מי שהיה בטוח
שהעובדה שלא זיהיתי אותו נובעת מריחוק . לא כך הוא. סוג של נכות העניין הזה.
שתלטנות. לא לוקחת
בכוח. תמיד מבררת האם זה נכון, האם זה רלוונטי, האם זה צודק, האם זה מתאים. עובדת
לפי הכללים. אז למה בשפה שלכם קוראים לזה פריירית?
ספירת מלאי. יש עוד.
זה להפעם.
