אני וההולכים על ארבע (זהירות סאגה...)

קראו לו גומי. קטן, פרוותי וחום. לא היה ברור של מי הוא. מסתובב ברחוב שלי בתל אביב, מכשכש לכל מי שנותן לו תשומת לב. נהגתי להכניס אותו הביתה כשאמא היתה בעבודה. היא לא ממש אוהבת כלבים אמא שלי. סיפרתי לו את הסודות הכי כמוסים שלי. האכלתי אותו. ושיחקתי בנדמה לי. כאילו הוא שלי. לפני שאמא חזרה מהעבודה הייתי נפרדת ממנו, וומוציאה אותו מהבית, הוא אף פעם לא הבין את השינוי בעמדות שלי.  כשתתחתני ויהיה לך בית משלך, אז תקני כלב. לא אצלי בבית. אמרה אמא.

אז התחתנתי. ושנה אחרי, בעוד אני בחודש שלישי להריוני הראשון, לקחנו אותו. וולדו-פפר קראו לו (במסגרת "עכשיו כבר מותר לספר" קראתי לו על שם מפקד הבסיס שלי, שלא היה סימפטי בלשון המעטה, ועד היום לא ברור לי למה הגיע לכלב שלי להיקרא על שמו.). פוינטר. לבן עם כתמים שחורים. בן חודש. קטנטן. תוך מספר חודשים גדל לכלב צייד אמיתי. אנרגטי. כל חזרה הביתה היתה כרוכה בגילוי מרתק ולא מפתיע. פעם העט נאכל, פעם הנעליים, ופעם הספר מהספרייה.  כך וולדו היה מרחיב את עולם הטעמים שלו. טועם וגורס כל דבר. כשהיינו יוצאים לשדה, הוא היה מתפלש בערמת הצואה הראשונה שהיה מוצא.  כשתהיתי אם יש לי כלב עם הפרעת אישיות זכיתי לתשובה המלומדת- זה אינסטינקט של כלב צייד.. הוא מסווה את הריח שלו. נו טוב.. בהחלט מסווה.. צחנת הקקי נדפה למרחקים.

כשוולדו היה בן מספר חודשים קרה פיצוץ בתעש ברמת השרון. זגוגיות התנפצו, סדקים בקירות, התריס עף לתוך הבית. וולדו נדחף בהסטריה אל מתחת לספה. שכב ורעד. הצלחתי להוציא אותו אבל מאז כל רעש קטן גרם לו לשוב ולרוץ אל מתחת לספה.

ואז ערן נולד. בני בכורי. וולדו הרגיש שחובתו להגן על הפעוט. לזוועתה של אימי, הוא קבע את מקומו ליד ערן, כשזה הקטן היה על השטיח, ודאג כמו אמא פולניה לכסות את הקטן בליקוקים, לשחק איתו בעדינות.

כשוולדו היה בן שנה, טיילנו עם ערן בעגלה. בשנייה של חוסר תשומת לב הוא ברח. רץ לכביש. שנייה גורלית. המכונית נסעה במהירות בכביש הצר ליד ביתינו. הכלב נפגע. שבר את המפרקת. המכונית לא עצרה. גם לא האיטה. היום קוראים לזה פגע וברח. במהירות שהמכונית נסעה לנהג לא היתה כל אפשרות לזהות אם פגע בכלב או בילד. והוא ברח.

ספוטי הגיעה אחרי כעשר שנים. בוקסרית מתוקה וקטנה. שוב בת כחודש וחצי. שוב סמרטוטי הרצפה מככבים, עיתונים עם פיפי, חלונות פתוחים לאוורור. הילדים, כבר שלושה במספר, ערן עודד ומיכל, מאושרים. גם אני. צביקה מעט פחות, אבל מקבל עליו את הדין באהבה. בוקסרים –גזע המקביל לילד קטן ואנרגטי. לב זהב, ושובבות אין קץ. מי שלא מכיר נרתע מהפרצוף הבוקסרי. מי שמכיר- נמס. לספוטי היה אופי ברור ואגוצנטרי. אתה אהוב עליה, היא משחקת איתך. אתה לא אהוב עליה היא הולכת לישון. באים הביתה חברים והשעה מאוחרת? היא ישנה בפינתה הקבועה.. הנחירות רמות, וכולם צוחקים.

במצבי שמחה היא קופצת. סוג של בורג לאחור עם פליק פלאק. עד היום זכור לי הפרצוף המבועת של שליח שצלצל בדלת, ושאל לפשר הקפיצות המשונות, ואני בדחף של רשעות אמרתי לו שככה בוקסרים מתנהגים לפני שמתקיפים. הספרינט שהוא נתן החוצה לא היה מבייש לוחם בסיירת מובחרת.

ספוטי ואנחנו היינו מאושרים ביחד. עד אותה שבת שהכלבה החלה להתנהג מוזר. ללכת ולהתנגש בקירות, ליפול, ולגלות סימפטום הנקרא ניסטגמוס. תנועות לא רצוניות בעיניים. האבחנה הגיעה מהר. גידול בראש. הנחיתה היתה קשה. ההידרדרות גם. ואחרי תקופה קשה של תרופות נגד אפילפסיה, ההחלטה להרדים הגיעה. חיבקנו. בכינו חיבקנו ונפרדנו.

פה הזוגי אמר שצריך הפסקה. קצת בית נטול כלבים. אולי של כמה חודשים, אולי יותר. הנימוקים היו משכנעים. זו עבודה קשה, מחוייבות, בלגן, פרידה קשה, באמת שהשתכנעתי.

ואחרי חודש היתה צויס בבית.

צויס נמצאה ברחוב כשהיתה בת חודש. כלבונת יפיפיה, עם פס אייליינר שחור בעיניים. כבר מראש הבנו שזה לא יהיה פשוט. פחד להיכנס למכונית. פחד בלתי מוסבר משקיות ניילון. פחד ממש פוביה מרעמים וזיקוקים, שאחרי חשבון פשוט גשם=רעם, התרחבה לפחד מגשם. התקפי חרדה שהתבטאו ברעד נוראי, זנב דחוף בין הרגליים. ופשוט חוסר תפקוד.

התייעצנו, אהבנו, היינו סבלנים, וזו גדלה לכלבה מדהימה, עם רגישות עצומה למצב הרוח שלנו, ועם הבנה שכשיש רעמים, המקום הבטוח ביותר זה המקלט. וכך, בלילות החורף הגשומים והרעומים, מצאנו עצמנו עם כלבה שיושבת במקלט ומצויידת בכדור וליום להרגעה.

אבל השנים איתה היו מדהימות. אהבה ללא גבול וללא תנאי, שמחה לכל אדם שנכנס הביתה. כלבה גדולה, עם נביחות בס, שרק אוהבי כלבים אמיתיים הצליחו להבין שאלו נביחות שמחה וידידות.

התרגלנו לדבר אליה. לספר לה הכל. והיא הקשיבה, בעיניה החומות והחכמות, וכאשר זיהתה מצוקה או קושי מייד מיהרה לנחם, ללקק, לכשכש בזנב, ולהראות כמה היא שייכת.

המלנומה הממאירה נראתה לנו בהתחלה כנפיחות בחניכיים. חשבנו שהבעיה זמנית, יעבור. ולא כך. החלטנו להילחם. לא לוותר עליה בקלות. איך אפשר.
המלחמה לחיים כללה ניתוחים, כימותרפיה, כדורים, והיא, המשיכה לכשכש בזנב. גם כשלא יכלה לאכול, עדיין הראתה לנו עד כמה היא שמחה לנוכחותנו, בוטחת במעשינו, אוהבת.
כשהגענו למסקנה שלא יותר, שלא מגיע לה לכאוב יותר. היא הורדמה בזרועותינו, חבוקה בידינו כולנו. זה מותר החיה מהאדם, אמר הוטרינר המקסים שלנו.. אנחנו יכולים לעזור לה במקרה שהסבל גובר על החיים.

הילדים גדולים. כבר לא בבית. אהבת הכלבים דבקה גם בהם. עודד וליסה מגדלים את אינג'ה. ערן וענת מגדלים את לאצ'י. 

אני, פה קצת נשברתי. חצי שנה הבית היה ריק מכשכושי זנב, מקולות צלצול הקולר השועט במדרגות לקראתי. פתאום אני מבינה כמה ביטחון נתנו לי הולכי על ארבע. מתחילה להסס לפני פתיחת דלת לצלצול הפעמון. נעשית חשדנית לרעשים בלתי ברורים. מרגישה סוג של בדידות כשנכנסת הביתה לבית ריק. פתאום אני מבינה כמה היו ההולכים על ארבע חברים נאמנים, ללא תנאים, וללא גבולות.

הזליגה לכיוון כלב חדש החלה לפני כחודש. פתאום אני עושה לייק לכל העמותות לכלבים שבסביבה. פתאום מתחילה להסתכל בתמונות כל הנטושים והבודדים, הבוגרים והגורים. הפעם הדילמה היתה יותר קשה. הילדים כבר לא בבית, חלוקת הנטל תהיה על שנינו בלבד. והרי אנחנו אוהבים לצאת, לטייל, לנסוע. שוב תחושת האחריות איפה להשאיר, ןלצידה יסורי המצפון  האם להשאיר. הבית שוב תחת שליטה מוחלטת. מסודר. האם להיכנס שוב לבלגן?

הלכנו ליום אימוץ לגורים. אני, מיכל שהצטרפה לדילמות, וזה שאיתי שהולך באהבה כבר 35 שנה אחרי הטרופים של אשתו. הלכנו. רק לראות, אמרתי. 

עיתונים פרושים על הרצפה במקומות אסטרטגים.

בריקדות בצורת קופסאות קרטון, מוזזות בשעות שאנחנו בעבודה על מנת לתחום אזור נקי מהשמדות.

החלונות פתוחים לאוורור, והמגב והסמרטוט מוכנים לפעולה בכל רגע.

רמת החיים עלתה קומה, הנעליים לא על הרצפה, וכל דבר אכיל מחוץ להישג השיניים הזעירות.

והבית חי.

תינוקת חדשה הגיעה הביתה.

באנג'י - ברוכה הבאה.

וולדו-פפר 

ספוטי

צ'ויס

באנג'י

דור שני.

מה זה דור שני לשואה בשבילי?

דור שני לשואה בשבילי זה רדיו ישן, במטבח, כזה שהנורית בו צריכה להידלק ולוקח לה כמה דקות, המשדר בווליום חזק את משפט אייכמן, את העדויות בקול רועד של השורדים, את התובע במשפט- גדעון האוזנר, שפתח ואמר -

 "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים! מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ובשדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".  

את אמא מסתובבת בבית חסרת מנוחה ולא מפסיקה לבכות, ואבא שכועס ואומר- את לא צריכה להקשיב לזה שוב ושוב, תסגרי את הרדיו.. והיא, ניצולת אושוויץ, לא סוגרת. שומעת ובוכה.

דור שני לשואה זה אמא לוקחת אותי, בת החמש לבריכת גורדון, שם יש מלתחה גדולה משותפת לנשים. ואנחנו הולכות הביתה כשבגד הים הרטוב לגופנו. ולשאלתי- אמא למה לא נתלבש במלתחה? היא , שבגיל 17 נאלצה להתפשט לעיני הקלגסים הנאצים ביחד עם עשרות הנשים היהודיות מסביבה, מפטירה בכעס- לא מתפשטים במלתחה משותפת כולם ביחד.

דור שני לשואה זו אני בגיל 10, עומדת לפני אמא, כשתחושת הסטירה המצלצלת שספגתי עדיין מורגשת בלחיי, כי איך העזתי לאמר לה שאלה שעובדים בבית ליד, בשגרירות הגרמנית שבחרה את משכנה בדיוק ליד הבית שלנו, בחורים גרמנים, איך העזתי ואמרתי שהם- נאים למראה, בלונדינים, גבוהים עם עיניים כחולות.

דור שני לשואה זה להבין שאין לנו פמוטים, או חנוכיה, או כוס הבדלה מבית סבתא. גם לא תמונות, גם לא כלום. אין. כי בית סבתא על כל הרכוש שבו, הוחרם על ידי שכניה כאשר הוציאו את סבא,סבתא וילדיהם לגטו ואחכ למחנה ההשמדה באושוויץ.

דור שני לשואה זה לשאול את אמא שוב ושוב- איך לא חיפשתם את סבא, אבא שלך,  כשיצאתם משם, מגיא ההריגה, והוא לא חזר. ואמא חוזרת ואומרת בפשטות. אין את מי לחפש. אין אף אחד. כולם מתו. אבא קבור באחד מעשרות ואלפי בורות ההריגה.

דור שני זה לקרא, כאחוזת אמוק, את קצטניק- יחיאל די נור, את לנה קיכלר, את ויזל. לקרא ושוב לקרא ושוב לקרא.

דור שני זה לצעוד במחנה ההשמדה אושוויץ, לחפש את הצריף ששמעתי עליו כל כך הרבה, לגעת בדרגשי העץ, לנסות ולצלול במרחבי הזמן ולהבין שכאן שכבה אימי, בת ה-17, אחותה, סבתי, לעמוד בנקודת הסלקציה בה ציווה מנגלה עליהן לפנות לצד החיים, לראות בדמיוני את פניהם של ילדי, ערן, עודד ומיכל, ולנסות להבין איך..איך נפרדים מילדים, מהורים. להסתכל בערימות המזוודות ולנסות לראות אולי אזהה את שמה של סבתי על אחת מהן. לעמוד ליד הר האפר בטרבלינקה ולהבין שמשפחתי פה. חלק מאותו הר עצום ונורא.

דור שני זה לשמוע שוב ושוב, מגיל צעיר ועד היום, ללא הרף, על צעדת המוות, על הסלקציות, על המכות, על הגהינום. כן, יש שלא מדברים. שלא מספרים. אני לעומת זאת נולדתי, גדלתי, התבגרתי על סיפורי מחנה ההשמדה. אלו ליוו אותי כצל ומלווים עד היום.

דור שני זה להבין, שאנחנו לא יכולים להבין. הצללים הולכים איתנו ברקע. לפעמים לפנינו, לרוב אחרינו. אבל הם שם. כל הזמן.