כותבת.

 *מתי תכתבי ספר?

ככה שואל אותי הבפנים שלי. שאלה שאני נשאלת לא מעט. והאמת? כתיבה בשבילי זו תרפיה. במקום לשלם לפסיכולוג, במקום לבלבל לכם את המוח בשיחות עומק, אני כותבת.

*נו.. למה את לא כותבת? 

דווקא כן כותבת. כותבת את הבלוג שלי, שמכיל כבר 147  פוסטים, כותבת בפייסבוק (לפעמים מפרגנת, לפעמים צוחקת, לעיתים מתעצבנת),  כותבת ברכות לחגים וימי הולדת, כותבת ניוזלטר לעמותת "שגרירי זיכרון בגוף ראשון". כותבת בכל הזדמנות.

*זה לא נקרא. זה לא לכתוב. שבי תכתבי.

האמת שדי מתחשק לי. ורעיונות במוח הקודח שלי מתרוצצים בלי סוף. אורית המורה המקסימה שלי ליוגה  אומרת- תרוקנו את המוח. שיהיה ריק ממחשבות. ואני חושבת איך אפשר, התאים האפורים שלי עובדים על ספידים, המוח שלי.. אין לו מנוחה.

*לא מעניין. את מסיטה את הנושא. למה את לא כותבת?

ואני עונה- מתי בדיוק? למי יש זמן? למי יש אופציה?

*שוב את מתרצת תירוצים. זה לא סיבות, זה תירוצים. שבי ותכתבי כבר ספר. תתחילי ותראי שזה ירוץ. רק תתחילי.. וכמו שאני מכיר אותך, זה כבר יזוז מעצמו ופתאום תמצאי זמן, כמו שאת מוצאת לכל דבר.

איך אפשר? בדיוק התחלתי פרויקט חדש, עכשיו יש מחויבויות, צריך לחסל מחויבויות ישנות, לסגור פרויקט חיים שהגיע זמנו להיסגר, נכדים שאני רוצה לראות, פודקאסט להקליט, טלפונים לעשות, ואולי לבשל משהו? המקרר ריק, אין מה לאכול. אני רעבה.

*שוב את בטורנדו מחשבות. תעצרי קצת, מי יכול לרדוף אחריך. תתמקדי. שבי ותכתבי. את יודעת בדיוק על מה את רוצה לכתוב. ויש לך הרבה מה לכתוב. תעצרי קצת. תכתבי.

*כתבתי. כתבתי.  כתבתי ספר הדרכה להורים ומורים, שבימים אלו עובר הגהה ועימוד בהוצאת הספרים, ספר שמאגד את כל מה שהבנתי, למדתי, הפנמתי ב 46 שנות עבודה, התרגשות גדולה לקראת יציאתו לאור.

*אחלה. ספר מקצועי זה סבבה. זו התחלה. עכשיו שבי ותכתבי את מה שבוער בך מאז ילדותך. שבי ותכתבי על עצמך, על חיים  של דור שני לשואה, על אמא, על הישרדות, גבורה ותקומה. לא הגיע הזמן? את מספרת את סיפורה בכל מקום.. תכתבי. תכתבי את הסיפור שלך. ושלה.

טוב. אוקי.  כותבת. 

בימים אלה כותבת. 

מזל שיש מקלדת, כי עם הכתב שלי אף אחד לא היה מצליח לקרא. גם אני לא.

עדיין לא מאמינה, אבל כותבת. 

כותבת ספר על אמא. ועלי.

אמא. נעלמת לי לפני 8 חודשים. אהבת כל כך לקרא ספרים, אבל את הספר הזה את כבר לא תקראי. אבל את הספר הזה אני אכתוב.

כותבת.

 

 

שנה טובה יותר

 

שֶׁתִּכְלֶה הַשָּׁנָה, שֶׁתִּכְלֶה בִּמְהִירוּת

כִּי שָׁנָה שֶׁכָּזוֹ בֶּאֱמֶת מְיֻתֶּרֶת

וְאִם נְנַסֶּה לְתַמְצֵת בִּזְהִירוּת

לֹא רוֹצֶה מתשפ"ה תְּמוּנוֹת אוֹ מַזְכֶּרֶת

שֶׁתִּכְלֶה לָהּ תשפ"ד תֵּעָלֵם מֵחַיֵּינוּ

רַק לִפְנֵי שֶׁתֵּלֵךְ שֶׁתַּחֲזִיר חֲטוּפֵינוּ

כִּי תשפ"ה אַתְּ הִגְזַמְתָּ בִּבְנִיַּת הַתַּסְרִיט

כִּי תשפ"ד לֹא לָקַחַת אַחְרָיוּת אוֹ קְרֵדִיט

וְנָכוֹן שֶׁבְּרִיחָה מֵאַחְרָיוּת זֶה פּוֹפּוּלָרִי

רַק מָה שֶׁאָרַגְתָּ לָנוּ, זֶה עַל גְּבוּל הַבַּרְבָּרִי.

אָז לְכִי לָךְ תשפ"ד הֵעָלְמִי מֵחַיֵּינוּ

וְתַחְזִירִי לָנוּ מַהֵר אֶת כָּל אֲהוּבֵינוּ

וְתַפְסִיקִי לְשַׂחֵק כָּאן מִשְׂחֲקֵי מִלְחָמָה

וְלָשִׂים אֶת חַיֵּינוּ תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה

וּבִזְמַן לְחִימָה, עִם כְּאֵב כָּזֶה פְּנִימָה

גַּם הִגְזַמְתָּ וְהֵעַזְתָּ וְלָקַחַת לִי אֶת אִמָּא.

 

בְּתִקְוָה לְשָׁנָה אַחֶרֶת.

כִּי אֶת זוֹ כְּבָר מִצִּינוּ.

שָׁנָה טוֹבָה

 

אור קטן בחשיכה גדולה

 ואני, אני מתקשה להבין.

מה עושים עם הכעס? הכעס הזה המחלחל והורס את הסבלנות, את הנחמדות, הכעס הזה על אנשים שנלקחו מהמיטות, מהמסיבה, מהבסיסים? ואין מי שמשיב, אין מי שעונה

מה עושים עם התסכול? התסכול ששולט בהתנהלות, ביום יום, שמחליף את הסבלנות ואת הקשב. התסכול על חוסר האונים ועל ההבנה שחייבים שינוי רק לא ברור איך עושים אותו.

מה עושים עם החרדה? החרדה שמשתלטת לא על עצמנו אלא על גורל המדינה שלנו. החרדה שמחליפה את מקום השקט, הרוגע. 

מה עושים עם חוסר האמון? חוסר האמון שתופס את מקום הנאיביות, חוסר האמון שתפס את מקום הביטחון שהיה במובילי המדינה ומחליטי ההחלטות.

מה עושים עם הפחד? הפחד הזה שמרגישים בקצות העצבים החשופים, כשצופים בסרט התצפיתניות, סרט על בארי וניר עוז, סרט הנובה, הפחד שזה לא רק מלחמה של הצבא, אלא מלחמת האזרחים על מלא מלא.

מה עושים עם הכאב? הכאב על הנרצחים, החטופים, הפצועים, הכאב שמחלחל בנשמה ולא מאפשר לך לצחוק בקול, לשמוח באמת, לחגוג את החיים.

אין עתיד, אין תקוה אין חלום?

אז זהו . שלא כך הוא אצלי.

מה עושים עם התקוה? התקוה הזו המתגנבת, השקטה, שמגיעה וחומקת עוברת את גדרות הכעס, התסכול, החרדה הפחד והכאב.

תקווה שמגיעה בדמות ניצוץ. קטנטן. כמעט בלתי נראה. שגדל וצומח מאד לאט, מאד בקושי, אבל לא מרפה.

התקווה שלא מבטיחה דבר, לא פותרת את הקיים. לא רציונלית. רק נוכחת. עדינה. עקשנית.

למרות מה שקורה, למרות מה שיקרה, למרות שלא ניתן להבין ולהסביר.

התקוה שלוחשת לי בשקט בשקט. להמשיך ולא לוותר.

כעס, תסכול, חרדה, חוסר אמון, פחד כאב ותקווה, שרוקדים ביחד.

לפעמים הם מובילים, לפעמים התקווה.

ואני? נעה בינהם.

נושמת.

ממשיכה. 

יום הכלב

 

אתמול היה יום הכלב הבינלאומי. אז למה לא לכתוב משהו?

 

בת חודשיים. לבנה צמרירית מתוקה ושקטה. כן שקטה. ככה הייתי.

ההיא הגיעה עם הבת שלה. חיפשה גורה. הסתכלתי לה בעיניים. השתדלתי להיראות תמימה. האחיות שלי שכבו בסלסילה לידי. ההיא שאלה את זו שהביאה אותי ליום אימוץ גורים, זו מהעמותה, מי הגורה הכי רגועה ושקטה. עצמתי עיניים. עשיתי play dead. שרק אראה רגועה. אפחלו נשמתי יותר לאט. ואז, ההיא מהעמותה הצביעה עלי.

היא לקחה אותי בידיים. ליטפה אותי. גם הבת שלה התלהבה. ליקקתי אותן בעדינות, וזהו. הצלחתי. היא היתה שפוטה. אצלי בידיים.

חתמה על הטפסים. הזו מהעמותה אמרה לה, גילוי נאות, אמא כנענית. אבא לא ידוע. וההיא אמרה בביטחון, אין בעייה, זה הכלב הרביעי שלי. אחרי פוינטר, בוקסרית, ומעורבת , אני יודעת איך מגדלים כלבים.

אני חייכתי לי בשקט בפנים.

בבית הייתי שקטה. לשבוע.

אחרי שבוע החלטתי שדי. מספיק. הרי אי אפשר להחזיק פאסון כל כך הרבה זמן. זה היה הרגע המתאים. שחררתי את האישיות שלי החוצה. התרוצצתי אחוזת עמוק, נשכתי כל מה שהצלחתי להגיע אליו, כולל את הרגלים, הידיים, המכנסיים , הגרביים, של ההיא וההוא שאיתה.

הם, ההיא וההוא לא הבינו מה נפל עליהם. כזה עוד לא היה להם. אני,  נבחתי. שוב נבחתי, עוד נבחתי, וגם נבחתי. ועוד קצת נבחתי. כי הרי יש בי דם כנעני. והתפקיד שלי לשמור להם על המאהל. לא?

ואני שומרת על ההיא וההוא שפתאום נראו חוורים יותר. מבולבלים יותר.

גם לא נתתי להם ללטף אותי. כי מה פתאום? מה אני רכרוכית כזו? אין מצב. מה שכן, לא נגעתי בבית בכלום. לא ברהיטים, לא במפה, לא בכלום. לא עשיתי נזקים.

אז ההיא נכנסה לאינטרנט. קראה על כנענים. קראה על גורים, קראה על אילוף. מה שנראה להם מוזר, שלמדתי בציק לשבת, ארצה, וגם צרכים עשיתי רק בחוץ. אבל כל היתר- אללה יסתור היא אמרה. היא נסתה לאלף אותי. אני נבחתי עליה. היא נסתה לאלף אותי. אני נשכתי אותה.

ואז הגיעו המאלפים. שלושה בטור. המאלף הראשון. נחמד. די כיסח אותי. והיא מרחמת. והמאלף הלך. ואני נבחתי. והיא בכתה. ואני נשכתי.

ואז הגיע המאלף השני. רציני עם קרדיטים מרשימים מאחוריו. גם נחמד. בחן אותי ממושכות. אני דוקא השתדלתי לתת שואו. היא עמדה והסתכלה. ואז הם ישבו לסיכום. לא תצליחי הוא אמר. צריך לקחת אותה לפנימיה לאילוף. היא כנענית הוא אמר. ואת כבר לא בת עשרים הוא אמר לה (ואני קצת נעלבתי בשבילה). וגם אין לך את זה הוא אמר. (והיא דוקא ממש לא הסכימה איתו).

היא לא אהבה את הסיכום. הוא הלך. ואני נבחתי. ואני נשכתי. ונבחתי שוב.

ואז הגיע המאלף השלישי. גם הוא נחמד. מאד נחמד. עיניים כחולות. הסתכלתי עליו והוא עלי. היא על שנינו. ודוקא הפעם הוא מצא חן בעיני. והתחלנו לעבוד.

הוא באמת השקיע. היא באמת השקיעה. אני, אני באמת הפעם השתדלתי. היא התחילה להתאהב בי. אני התחלתי לציית לה. ועל כל זה ניצח אסף. המאלף, בתבונה, בנעימות, במקצועיות, עם התייחסות חיובית, התנהגותית, אבל החלטית ועקבית.

והיא, שיודעת מה זה עבודה התנהגותית, לומדת מאסף, מפנימה, ומנסה ליישם.

עברו שנים. גדלתי. אני אוטוטו בת 12. לא, לא רואים עלי. נראית מצויין לגילי. עדיין נובחת לא מעט. כי זה התפקיד שלי.. לא? ואי אפשר למעול בתפקיד. כבר לא נושכת. אף פעם. ואפילו די מצייתת להיא ולהוא. כשבא לי. (רק כשבא לי). די אוהבת אותם ובאה לקבל ליטופים. כן, כבר מרשה להם ללטף אותי. אפילו מבקשת את זה.

והיא מאד אוהבת אותי. היא מרגישה שלקחה כלב חסר חינוך, והפכה אותו למבוית. שתחשוב.

היא תמיד משתדלת, ואני משתדלת לפעמים. זו מערכת היחסים. וטוב לי ככה. טוב לנו ביחד.

והעיקר, המאהל של ההיא וההוא שמור לתפארת. רק כי אני נוכחת.

באנג'י.

 

רמי, אח שלי בנשמה. המקום שלך בלב שלי שמור מכל משמר.

האוויר דליל. אין לי חמצן.

הם אמרו שיהיה קשה לנשום. גם בספרות זה כתוב. הרי ידעתי.

ועדיין, תופס כל טיפת אוויר וגומע בלהיטות.

תהליך כל כך פשוט. שאיפה, נכנס אוויר. נשיפה, יוצא. אפילו תינוק שזה עתה נולד, לאחר כמה שניות תופס את הפרינציפ. משהו שעושים כל הזמן. לא מודע. בלי לחשוב על זה.

ואני, אני לא מצליח. נחנק.

שנים שאני נושם חופשי. 65 שנים ליתר דיוק. אז יש לי וותק רב. גם ניסיון. הגוף יודע איך. הגוף אמור לזכור את התהליך. הריאות, הסרעפת, הראש, מכירים ויודעים את המלאכה. אנחנו הולכים ונושמים, רצים ונושמים, עובדים ונושמים, מדברים ונושמים. קלי קלות.

ולי אין אוויר.

החברים בקבוצת הפייסבוק שאני כל כך פעיל בה, הם חברים לנשימה. כך קוראים לקבוצה. הם מבינים. אחרים פחות. אנחנו בקבוצה חברים לגורל. לא רצינו בזה, לא חיפשנו את זה, וזה כאן. ולא הולך לשום מקום.

שנים שאני נושם חופשי. נושם אוויר מהול בעשן סיגריות. תפסיק, אמרתם לי. זו בעיה, אמרתם לי. זה מסוכן, אמרתם לי. תחשוב בהגיון, טענתם מולי.

ואני דווקא הקשבתי תוך כדי הפרחת טבעות עשן. וכך הלכה קופסה, ועוד אחת, ושוב אחת, ועוד.

ובסך הכל נשמתי לא רע. אהבתי את ההחזקה בין האצבעות, את תנועת ההדלקה, את השילוב של הסיגריה עם הקפה.

ואז הוא נולד. ושינה לי את הסטטוס לסבא. והפסקתי. הבטחתי לכם שלא עוד. זהו, אין יותר בעיה, אין הפרחת עשן, אין קופסאות ריקות בפח. כי כשאני מחליט, אני מחליט.

והשמיים עדיין בהירים.

גם באבחון עדיין נשמתי. אמנם המילים ומשמעותן גרמו לי קצת לקוצר נשימה, דופק גבוה, והזעה, אבל התעשתתי מייד. ונשמתי. נשימה עמוקה, כמו שאני יודע.

דרגה 4, הם אמרו לי. לא צחוק, הם אמרו לי. אבל אני רגוע. יש תכנית טיפול, יש כוח רצון, ויש איך להתמודד. מידי פעם מתגנבת לראש מחשבה קשה, ואני מסלק אותה. אני יודע שהכל בסדר. יש לי עוד הרבה תכניות, יש לי הרבה מה לעשות, סוג של חוויה שצריך לעבור אותה. אז עוברים.

כל זמן שאפשר לנשום.

זה לא שאין סימפטומים, תגובות מוזרות לתרופות, תופעות לוואי. יש. אבל מולן עומדים משפחה, חברים, ואני. והכל בסדר.

עד יום שלישי בערב. אתמול.

פתאום האוויר נעשה דליל. מחולל החמצן מסייע קצת, אבל הריאות נאבקות, ומשדרות מצוקה.

היום יום רביעי. הבאתם אותי לכאן אתמול בלילה. עכשיו אני נאבק. על כל נשימה. אתם יושבים לידי. רואה את גלגלי העיניים שלכם בוהים בי. אני מנסה לדבר אליכם, אבל אי אפשר גם לדבר וגם לנשום. אני רואה שאתם לא מבינים. מפסיק ומתרכז בנשימה. קצת חורק. אנשים נכנסים ויוצאים מהחדר. כולם שקטים. החדר שלי הוא הראשון במסדרון ארוך של חדרים. הרופא כמעט ולא נכנס. גם האחיות לא. אני תוהה מה זה אומר.

מרגיש ליטוף על היד. לא פותח עיניים להבין מי זה. לא רוצה לראות את הרחמים, הבהלה, חוסר האונים שלכם.

אני בסדר. אין לי הרבה בקשות. רק לנשום.

בישיבה יש קצת הקלה. אבל הנשימה, זו שאמורה להיות עצמאית הופכת לרדודה ולקשה לביצוע.

זהו? ככה נראה הסוף?

הפחד מתחיל לחלחל. הרצון לחמצן משתלט על הכל. אתם כבר מעורפלים מולי, ואני עסוק בחיפוש אחרי אוויר.

נושם.

בקושי נושם.

ומפסיק.

10 חודשים

 

כמעט 10 חודשים.

כמעט 10 חודשים של רגשות. רגשות כאלה שלא נותנים מנוחה, לא מאפשרים ריכוז, לא מאפשרים שמחה נקיה. לא באמת. מכלול רגשות, שהיו אמנם בלקסיקון הורבלי אבל אף פעם לא שלטו בערבוביה ובסחרחורת כזו. אחד רודף את השני, אחד מתגלגל בשני, אחד מתגלם בשני. אחד דוחק את השני. עצב, דאגה, כעס, תסכול, פחד, חשש, רווחה, כאב, עצבנות, מבוכה, החמצה, אשמה, עומס, תקווה, געגוע, יאוש, תדהמה, דכדוך. ואין מקום לכל רגש לבד, הכל מתערבב בהכל. הכל משתלט על הכל. תופס מקום, אוויר, נוכחות.

כמעט 10 חודשים של מלחמה. מילים שחלקן היו בשימוש, וחלקן תפסו מקום חדש בלקסיקון העמוס גם בלעדיהן, ואולי דחקו מילים אחרות. חשובות הרבה יותר.. מילים כמו ח ימושים, טילים, בליסטי, כתבמים, אזעקות, צבע אדום, פרוקסי, תצפיות, כיפת ברזל, מכמ, קלע דוד, גדודים, חטיבות, צו 8, הותר לפרסום, הותר לפרסום, הןתר לפרסום, לוויות, פיצוץ, דם, נפגעי חרדה, אפוד כרמי, ציר, חמל, הפוגה, תקיפה, שגר, ממד, מיגונית, מסוקים, מוות.

כמעט 10 חודשים של אשמה. מילים קשות כמו מחדל, אחריות, קונספציה, עוטף עזה, צפון בוער, נובה, נוחבה, כוחות רדואן, , מפונים, בגידה, פצועים. מילים מרעידות, מילים מפחידות, מילים מלחיצות, מילים שאין להן סוף.

כמעט 10 חודשים של בושה. מילים שהיו כל כך טריוויאליות ועכשיו כבר כל כך לא.

קיבוצים, פינוי, מסיבה, ג'ינג'ים , טויוטה לבנה, רחפנים, עסקה, מגרש כדורגל, ריצה, מחבוא.

 

כמעט 10 חודשים.שמילה אחת מלווה אותנו, בלכתנו לישון, בחלומות, ביום יום. מילה אחת שיש לה פנים, שיש לה חיים, שיש לה אופי משלה. לפעמים היא זאטוטים, לפעמים היא נערה, לפעמים היא חייל או חיילת, לפעמים היא מבוגר או זקן. מילה אחת שלא נותנת מנוחה לרגע, לשנייה, ומכה בחוזקה בכל תא בגוף, בנשמה, בהכרה.

מילה שאנחנו יודעים שאם לא נחבק אותה אלינו, אם לא נחזיר אותה הביתה, אין לנו תקומה כבני אדם, כחברה. כמדינה.

מילה ,שנאנסה, נפצעה, עונתה, אין לה אוויר לנשימה. מזון לאכול, מים לשתות.

וצריך, וחייב, ומוכרח.

עכשיו.

תודה על הזכות להיות הבת שלך.

 אין גיל לצער. אין גיל לאובדן.

זוהי אמא שלי.

האמא הגיבורה שלי, שעברה את אימי השואה ושרדה את הנאצים במחנה ההשמדה אושוויץ, את צעדת המוות, שעלתה לארץ ונשלחה לקפריסין, שעבדה למען שרות המדינה כעולה חדשה, שלא יכלה להתגייס לצהל בגלל השרידים הקשים שמחנה אושוויץ הותיר בגופה.

אמא שלי.

שישבה בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה בהר הרצל, בעוד מקריאים מעל הבמה את המכתב האחרון שאביה, סבי, כתב לילדיו, כשנפרד מהם בכניסת הנאצים לעירו.

ולא הזילה דמעה.

אמא שלי.

את, שתמיד התנהלת בנעימות מול כל אדם, שתמיד הקפדת והצלחת להיראות כל כך טוב,

שאף פעם לא הרמת קול, או כעסת באמת, שתמיד שאלתי למה לא יכולתי להיוולד כמוך.

את שנעלמת לי לפני כמה שנים. נשארת כאן בגופך, אבל רוחך האיתנה נעלמה. התפוגגה.

אמא שלי.

אז כן. נעשה איתך חסד אחרון. לא סבלת בלכתך. אתמול החזקתי לך את היד, אמרתי לך שאת משוחררת. שאת יכולה להפסיק להאבק, להפסיק להילחם.

ואת שמעת.

והפסקת.

ולא נשמת יותר.

ונישקתי אותך במצח, נשיקה אחרונה.

וכבר לא היית כאן.

אמא שלי.

ואני עדיין לא מסוגלת להוסיף את ה- ז"ל אחרי השם שלך.

לא מבינה שאת כבר לא כאן איתי.

אוהבת אותך, מעריצה אותך, כואבת הרבה את לכתך. שמחה שאת לא סובלת יותר.