אחרי 47 שנות עבודה קלינית, אני עוצרת.
החדר של רונית
יום ראשון, 6 ביולי 2025
כל סוף הוא התחלה חדשה
יום חמישי, 5 ביוני 2025
האנשים השקופים
הם לא באמת שקופים. יש להם גוף, עיניים, קול. יש להם שמות, אבל אף אחד לא טורח לשאול. ולפעמים אנחנו דוקא מכירים אותם היטב.
הם
נכנסים לחדר, ואתה זז קצת הצידה, בלי לשים לב. או לא מבחין בהם בכלל.
הם
יכולים להיות זרים, הם יכולים להיות בני המשפחה שלך.
הם יכולים
לפגוש אותנו במקרה, באקראי, והם יכולים לשבת איתנו לשולחן האוכל, או להיפגש איתנו
במעלית.
הם לא
חלק מהשיחה, לא חלק מהקבוצת ווטסאפ, לא חלק מהמתרחש מסביב.
לעיתים
הם המנקה שאנחנו רואים בכל בוקר בחדר המדרגות, לעיתים הם השכן המבוגר בחדר
המדרגות, או העובדת הזרה שמלווה אותו.
לעיתים
הם ההורים הזקנים שלך, שלא מתמודדים עם הקדמה, עם המחשב, עם הסלולרי, עם החיים. עם
קצב הדיבור. שנושאי השיחה שלהם הם זיכרונות העבר.
אנחנו
רואה אותם בכל יום, אבל לא מביטים. אנחנו עסוקים בענינינו. באמת מאד עסוק. והם? הם
שקופים.
ולפעמים
השקופים הם דווקא אלה שמתנדבים, שמביאים עוגה לאירועים, שנשארים לעזור אחרי כולם.
אבל בשקט.
לפעמים
השקופים הם אלה שמנסים לספר סיפור אבל אנחנו לא מקשיבים. כי הסיפור שלנו חשוב
יותר, מעניין יותר, משמעותי יותר. או כי פשוט אין לנו זמן.
ואז
השקופים מצמצמים ווליום, זזים הצידה, מתעסקים בענינם, ולא מנסים יותר, או מנסים
ומוותרים מהר.
לא
רואים אותם. גם לא שומעים. גם לא מקשיבים.
זה לא
שעושים את זה בכוונה. כי הרי אנחנו אנשים טובים. זה לא שפגענו או התעלמנו במודע,
זה פשוט כי פיספסנו אותם. כי הם דמויות משנה בתסריט החיים שלנו. גם אם בלעדיהם זה
לא יהיה אותו הדבר.
אבל
לפעמים צריך רק מבט.
רק
מישהו אחד שיאמר: אני רואה אותך.
רק
מישהו שיקשיב, יחייך, אפילו ייצור מגע.
וזה
משנה הכול.
יום שבת, 10 במאי 2025
יושבת אני וכותבת...
ושוב, יושבת וכותבת ספר. ספר שמילותיו קיננו בי
הרבה זמן.
ספר שידעתי שמתישהוא אכתוב
ספר שלא יכול היה שלא להיכתב.
הוא נולד מהרגע שהבנתי שאני לא יכולה לברוח,
שהשואה לא נגמרה אצל אמא שלי.
זה ספר על החיים לצד הזיכרון.
שלה, שלי, ושל
כולנו כבני אדם.
כותבת ופוגשת את אמא, שוב ושוב.
כותבת ופוגשת
גם את עצמי של פעם, ושל עכשיו.
ולפעמים, תוך
כדי כתיבה, אני מבינה דברים
שלא ידעתי בכלל
שזקוקים להבנה.
ולפעמים אני רק
נוגעת, ולא מצליחה לפענח.
לא צריכה לוז מוקפד לכתיבה. ברגע שהתחלתי זה לא
נותן מנוח.
המחשב קורא לי, גם המקלדת. גם המחשבות. גם
הזכרונות.
שוב, יושבת וכותבת ספר.
יום רביעי, 30 באפריל 2025
היא בת 77
ישראל, בת 77.
יום שבת, 26 באפריל 2025
יום השואה 2025
השבוע הזה תמיד היה טעון. כבד. שקט מאוד ורועש בפנים.
יש רגעים שבהם אני עוצרת ונושמת עמוק, כי קשה להכיל את עוצמת ההרגשה.
יום חמישי, 10 באפריל 2025
חג שמח? לא. חופשי? לא. אז רק חג. עם הרבה תקווה לטוב.
האביב כבר כאן, וחג הפסח מביא איתו תמיד תחושה של התחדשות, של יציאה מעבדות
לחירות, של סיפור שצריך להמשיך ולהיאמר – כי כל דור חייב לראות את עצמו כאילו הוא
יצא ממצרים. אבל השנה, יותר מתמיד, המשמעות הזו חדה כמו סכין.
השנה,
החירות שלנו איננה מובנת מאליה. ליבנו קרוע בין שמחה על האביב שבא, על המשפחות
שיתכנסו סביב שולחן החג, לבין כאב עמוק על אלו שהאביב לא הגיע אליהם. החטופים
שעדיין שם, בני משפחותיהם שהאביב שלהם נעצר ב-7 באוקטובר, הפחד, הדאגה, חוסר
האונים – כל אלה יושבים לידנו בליל הסדר, בלתי נראים אך נוכחים מאוד.
ובתוך כל
זה, אנחנו, בעמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון, בחרנו
להיות שליחים. לקחת על עצמנו תפקיד לא פשוט – לשמור על הזיכרון, לספר את הסיפור,
לתת קול למי שכבר אינם יכולים לספר בעצמם. בתוך מציאות שבה לפעמים נדמה שהעולם
ממהר לשכוח, אנחנו מזכירים. בתוך כאב שנדמה שאין לו סוף, אנחנו מייצרים משמעות.
בפסח,
אנחנו שואלים "מה נשתנה?" והשנה, השאלה הזו מקבלת משקל חדש. מה נשתנה
בלבבות שלנו מאז השביעי באוקטובר? מה נשתנה בתחושת האחריות שלנו כלפי הסיפור
היהודי, כלפי העבר שלנו, כלפי ההווה הכואב, וכלפי העתיד שאותו אנחנו מנסים לעצב?
אולי
השנה, במקום רק לשאול, אנחנו גם יכולים להשיב. השנה, אנו נשתנה. נמשיך לספר, כי
הזיכרון הוא כותב הסיפורים הטוב ביותר, להקשיב, להעביר את הלפיד. נמשיך לשמור על
האור, גם כשנדמה שהוא מתעמעם. נמשיך, כי זה מה שאנחנו, כי זה מי שאנחנו.
מאחלת
לכולנו חג חירות משמעותי, כזה שמזכיר לנו כמה אחריות יש לנו על החירות הזו. שנדע
להביא גאולה של אמת, שנמשיך לספר – כי הסיפור שלנו הוא הכוח שלנו.
חג פסח
מיטיב ורגוע שיהיה לכולנו.
יום ראשון, 9 במרץ 2025
דובר צהל מודיע...
גילוי
נאות, אני סתם אדם מן הישוב. לא מבינה גדולה בפוליטיקה, לא יכולה לציין רקורד צבאי
מפואר. בסהכ שחרור בדרגת סגן, קצינת חן בשריון, לא מבינה מהלכים צבאיים.
מה
שכן, מבינה אנשים. מבינה מה מוביל אותם, מה עובר להם בראש.
ויותר
מזה, בגילי המופלג, ואם לא ניקח בחשבון את מלחמת סיני, שאז הייתי תינוקת, בכל זאת
יכולה לציין אי אלו מלחמות שחויתי, שעברו על ארצנו הדוויה, ולכל ארוע כזה דובר צהל
משלו.
ומעולם..
שוב אגיד.. מעולם, לא צפיתי באדם כמו דניאל הגרי. דוברי צהל היו מופיעים לעיתים,
(נחמן שי למשל, יזכר כזה שעודד אותנו לשתות מים ולטבול סמרטוטים בסודה לשתייה. נגד
סקאדים), מדווחים, ויורדים מהמרקע.
פה,
בשעה קשה מנשוא, כזו שאף פעם לא חוינו, כשיישובים נכבשים, אנשים נחטפים ממיטתם,
צעירים נרצחים במסיבת טבע, אנשים מרוססים בעודם נוהגים בכבישי הדרום, פחדנו באמת.
לא הבנו. הרגשנו המומים, את זה לא ראינו ולא חשנו עד ה 7.10.
ואז
עלה הוא לדבר. הגרי. פעם ביום, לפעמים פעמיים. הישיר מבט. הרגיע, דיווח, לעיתים על
אסונות, לעיתים (רחוקות) על שמחות והצלחה בשחרור חטופים. אבל הכל בשלווה. בכנות.
בביטחון.
והוא
היה היחיד. שוב אכתוב את זה, היחיד, שאיפשר לנו קצת חמצן, קצת תחושה שיש על מי
לסמוך.
אף פעם
לא צפיתי בדובר צהל, שנכנס לאזורי מלחמה כמו הגרי. יורד למנהרות, מציג את האמת
הקשה ביותר, לפרצוף. בלי התיפיפות, בלי הסרה, בלי להסיט עיניים.
כנראה
שבדיוק בגלל הכנות, הישירות, המוסר, האדם שהוא, הוא לא בא בטוב לקובעי העמדות. אני
באמת לא רוצה להכפיש את זמיר. מקווה בשביל כולנו שהוא אדם ראוי. אבל כשזו אחת
מהפעולות הראשונות שהרמטכל החדש, עושה בתפקידו, להזיז החוצה את האדם שאיפשר למדינה
שלמה לנשום כשהאוויר היה כל כך דליל, לתפקד כשהלב מוצף, והפחד משתלט, זה מסיט אותי
מחשיבה חיובית. זה מה שחשוב לעשות כסיפתח לתפקיד? (ואין לי ספק, שעשית כמה אנשים
לא ראויים, שמחים, במהלך שלך, ויותר מהכל מקווה שמניעים זרים לא גרמו לך לעשות את
המעשה. כששמעתי שההוא המליץ עליך לתפקיד, וכנראה גם משענת חייו, פה חשדתי).
עם כל
הרצון הטוב לפרגון, פה רוסקו שאריות הביטחון שלי.
תודה
לך תאל הגרי. בשבילי היית ונשארת דובר צהל זה שהצליח לאפשר לנו לתפקד ולנשום.
יותר
מאשמח לראות אותך נושא בתפקיד משמעותי, גם אם לא צבאי, בהמשך..
אני ארגיש בטוחה יותר עם אנשים כמוך.