היום הזה בשנה.

 היום הזה בשנה שאני עוצרת קצת. מניחה קצת. מפסיקה קצת.

היום הזה בשנה, שאני בו מתגעגעת כל כך, לאלה שנעלמו לי פיזית, אבל נמצאים עדיין בכל מחשבה ובכל סיטואציה, ולזו שנעלמה לי נפשית, ונמצאת פיזית פה מולי, אבל לא באמת. רק פיסית נמצאת פה מטלי, בלי הבנה ובלי היכרות למי שאני. ה"מזל טוב" של כל הללו, חסר לי כל כך..

היום הזה בשנה שאני מבטיחה לעצמי החלטות. להספיק את כל מה שאני מתכננת, לרדת במשקל, לשנות כיוונים, לסיים פרוייקטים, ולהתחיל חדשים.

היום הזה בשנה שאני מחליטה לסדר שוב ארונות, לארגן את הבגדים, לזרוק כל מה שלא בשימוש, לקנות רק כשצריך. אבל יודעת שהחלטה דומה אקח גם בשנה הבאה.

היום הזה בשנה שבו אני מסתכלת במראה ומתרגלת. מתרגלת שביעות רצון, מתרגלת להיות קלה יותר עם עצמי, מתרגלת לקבל את מה שלא ניתן לשנות. מתרגלת להיות מרוצה עם מה שיש ולא לחשוב יותר על מה שאין. מתרגלת. לא תמיד בהצלחה.

היום הזה בשנה שבו אני מתרגלת הכרת תודה. תודה על מי שאנחנו. תודה על מה שיש לנו. תודה על האדום של השקיעה והירוק של העלים. נשבעת להיות יותר אופטימית, פחות צינית, יותר זורמת.

היום הזה בשנה שבו אני לומדת לגלגל על הלשון מספר חדש כששואלים אותי לגילי.

 היום הזה בשנה שאני מבטיחה למחשבות שלי קצת פחות עבודה, למוח שלי קצת יותר רגיעה, ולעצמי קצת יותר פרגון, אבל יודעת בברור שלא יקרה.

היום הזה בשנה שהדבר היחיד שאני רוצה בו, זה שימשיך כך, ולא יגמר לעולם.

היום הזה בשנה שבו אני ילדת יום הולדת.

מזל טוב לי.

אִמָּא, הוֹ אִמָּא, חַבְּקִינִי חָזָק...

 

אִמָּא לִמְּדָה אוֹתִי

שֶׁכְּשֶׁפּוֹגְשִׁים אֲנָשִׁים

אֲנִי צָרִיךְ לִהְיוֹת נֶחְמָד

אִמָּא אָמְרָה לִי שֶׁכְּשֶׁבַּרְחוֹב נִפְגָּשִׁים

חָשׁוּב לִלְחֹץ לָהֶם תַ'יָד

אִמָּא גַּם אָמְרָה שֶׁלֹּא טוֹב לִהְיוֹת

בַּבַּיִת כָּל הַזְּמַן לְבַד

וְאִמָּא אָמְרָה שֶׁלִּפְגוֹשׁ חֲבֵרִים

עָדִיף מִלִּפְגֹּשׁ חָבֵר אֶחָד

אִמָּא דִּבְּרָה עַל שֶׁבַּכִּתָּה לִלְמֹד

זֶה חָשׁוּב מְאֹד לׇחַיִּים

אִמָּא הִסְבִּירָה שֶׁלָּצֵאת לַעֲבֹד

זוֹ אַחְרָיוּת וְחוֹבָה שֶׁל גְּדוֹלִים

וְתַרְבּוּת אָמְרָה אִמָּא, זֶה נֶכֶס חָשׁוּב

שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ יוֹתֵר חֲכָמִים

וְגַם טִיּוּלִים בַּאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת

מֻמְלָץ לְתַכְנֵן לִפְעָמִים

 

וְאִמָּא שֶׁלִּי הִיא מְאֹד חֲכָמָה

וּמְבִינָה הַרְבֵּה מְאֹד דְּבָרִים

אָז לָמָּה כִּמְעַט אֶת כָּל שֶׁאָמְרָה

אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא מְיַשְּׂמִים?

ברוכה הבאה 2021

 

אָז מָה לִי לְבַקֵּשׁ, מִזּוֹ הַחֲדָשָׁה
שֶׁמָּחָר פּוֹצַחַת דֶּרֶךְ, רַק שֶׁתִּהְיֶה קְצָת חַלָּשָׁה
פָּחוֹת שְׁרִירִים שֶׁתַּעֲשֶׂה, זוֹ שֶׁכָּאן נִכְנֶסֶת
פָּחוֹת סְגוּרָה, מְנֻתֶּקֶת, וְהַרְבֵּה יוֹתֵר תּוֹסֶסֶת

שֶׁתִּהְיֶה קְצָת חַבְרוּתִית, בְּלִי מִתְוִים וּבְלִי רִחוּק,
שֶׁתִּהְיֶה קְצָת תַּרְבּוּתִית, בְּלִי סְגָרִים וּבְלִי נִתּוּק
שֶׁנִּתְחַבֵּק וְנִתְנַשֵּׁק, בְּלִי לְפַחֵד מֵהַוִּירָלִי
שֶׁנָּטוּס וְנִתְרַחֵק, כִּי טִיּוּל, זֶה מָה שֶׁבָּא לִי

שֶׁפַיְזֶר וּמוֹדֶרְנָה יִטָמְנוּ בָּאַרְכִיּוֹן
שֶׁמִּסְעָדָה וְהַצָּגָה יֻחְזְרוּ לַלֶּקְסִיקוֹן
שֶׁחֹם וְגַם שִׁעוּל, יִהְיוּ אֵיזוֹ שַׁפַּעַת מְצוּיָה
וּפְרוֹיֶקְטוֹר וּמָטוֹשׁ, יִהְיוּ מֻשָּׂגִים בַּסִּפְרִיָּה
שֶׁעַל פַּנְדֶּמיָה עוֹלָמִית נִקְרָא רַק בִּסְפָרִים
וּמַסֵּכוֹת עַל הַפָּנִים, נַעֲטֶה רַק בְּפוּרִים

אָז אֲנִי אִישִׁית מָחַקְתִּי, אֶת עֶשְׂרִים מֵהַיּוֹמָן,
עֶשְׂרִים וְאַחַת, שָׁלוֹם, הִגַּעְתָּ מַמָּשׁ בַּזְּמַן.

רונית ולגרין. 31.12.20 

 

אור סגול

 

אתמול הדלקנו על בניני ציבור אור סגול.

אתמול שמנו ריבוע סגול בפייסבוק וכתבנו מילים אמפטיות.

אתמול היה יום לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. יום חשוב.

היום כבר יום חדש. היום שוב נתווכח עם האם ששולפת את כרטיס הפטור מהמתנה בתור. הילד לא נראה נכה.. אז למה שניתן לה לעבור לפנינו?

היום שוב נחנה בחניית נכים, רק לרגע, רק על מנת לאסוף את הילד מהגן או לקנות מקדונלד, כי אין אף אחד, אז באמת, רק לרגע..

היום שוב נסתכל בעיני עגל על הילד המנפנף, שמוציא קולות לא ברורים, ונלחש לזה שאיתנו.. אל תסתכל ימינה, או בוא נלך מהר.

היום שוב ננזןף בהורה בסופר, שהילד שלו בטנטרום על הרצפה, שהילד צריך חינוך ולא ליטוף.

היום שוב נסתכל מבעד לנכה בכסא הגלגלים, שמנבה לבדו לעלות מהכביש למדרכה, ונראה רחוק, נראה שקוף, דרכו. הוא לא באמת קיים.

היום שוב נתלונן על הילד בגן או בכיתה של היקר לנו, שאם הוא  בעצם עם צרכים מיוחדים, אז מה הוא עושה בחינוך רגיל בכלל?  רק מפריע לילד שלנו ללמוד.

היום שוב נתעלם מלקוי השמיעה, שלא מצליח להסתדר בעולם שבו כולם עם מסיכות, ולא ניתן לקרא תנועות שפתיים, אבל זו הבעיה שלו. אני לא אוריד את הסיכה גם אם יש ריחוק חברתי. מה, אני צריכה קורונה עכשיו?

האור הסגול היה אתמול. צבע יפה את המסביב. אולי יחזור בעוד שנה שוב, ואז כולנו נהיה רחמנים אמפטים, מבינים, סבלנים ומפרגנים.

אולי באחרית הימים, כשהעולם יהיה צבוע בסגול, 365 יום בשנה, רק אז...

ואולי, לא היו הדברים מעולם.

 

 

"לא תשליך" . ימי קורונה, ספטמבר 2020

 לאסוף, לקבץ, לחבק. אלה רק חלק מהמילים המנוגדות למילה להשליך.

השנה אני לא עוסקת בתשליך, לא משליכה ממני. השנה אני עוסקת בפיתוח מנהג חדש. אני עוסקת באיסוף.

אוספת אלי מחשבות חיוביות, שיצליחו לעמעם את השליליות.

אוספת אלי אנשים טובים, שלהם חלום משותף לשלי, של אהבת חינם, מדינה מתוקנת, דאגה לפרט, הכלה ושילוב של כלל האזרחים כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו.

אוספת אלי את הזיכרונות הטובים של אהבת המדינה, של ההכרה שזה מקומנו, את חוסר המוכנות לוותר על מה שמשפחתי לחמה בשבילו, ואיבדה חייה בשבילו- וחוזרת להאמין שיהיה פה טוב יותר, עם אנשים אמיתיים יותר, שהרצון להיטיב הוא זה שיוביל אותם, ולא האגו והאינטרסים האישיים

אוספת אלי את התקווה שהמדינה תמשיך להיות דמוקרטיה מובילה, ולא דיקטטורה.

אוספת אלי את השמחה, האופטימיות, היכולת, ההכרה, האומץ, היוזמה.

אוספת אלי את המוטיבציה לשמור על בריאות, לשמור על משקל, לשמור על פעילות גופנית, על מנת לאגור כוחות ויכולת להתמודד עם האיום הווירלי שתפס שליטה על חיינו.

אוספת אלי את משפחתי, הגדולים והקטנים, הקרובים והרחוקים, בלייב, בטלפון, במסך, כל אמצעי כשר. כי מה חשוב יותר ממשפחה?

אוספת אלי את ההרגשה העוטפת של שיחה עם אמא. מזמן התחושה הזו התפוגגה. כי זו, אמנם נמצאת, אבל איננה. 

אוספת אלי את הזיכרונות על זה שאיננו, אתה, אח שלי, שנעלמת בפברואר השנה, והשיחות איתך, הווטסאפים, חסרים כל כך. בדברים הקטנים, החסר שלך מכה כל פעם מחדש.  אז מחבקת את הזיכרונות, וכאלה יש הרבה.

אוספת אלי את החברים שכל אחד בד' אמותיו, כי הרי הגענו לגיל שמכניס אותנו לקבוצת סיכון. אז ניפגש בקפסולות, בזום, בטלפון, במחשבות, ולא נרפה.

ואת זה שאיתי. מחזיקה חזק חזק. אתה מאפשר לי את הכוח לאסוף את כל הטוב הזה.

השנה אני לא משליכה כלום. רק אוספת, מקבצת, מחבקת.

שנהיה בריאים.

מחשבות על ימי קורונה - ספטמבר 2020

 

הישגי הממשלה, הוועדות, היועצים, הפרויקטורים, המחקרים, ההחלטות, ההוראות, והמתווים בפריזמה האישית שלי.

אז מה היה לנו?

 *אם באפריל סגרתי את המכון מתוך הבנה שאין אופציה אחרת, וזה הדבר האחראי לעשות- היום המכון ישאר פתוח. לא רואה שום סיבה לסגור.

*אם באפריל הקשבתי והאמנתי בהוראות, מתווים, המלצות - היום אני לא מאמינה למילה אחת שיוצאת לתקשורת.

 *אם באפריל לא נגעתי בידיים חשופות ללא כפפות בכפתורי המעלית, ידיות הדלת, מעקה המדרגות- היום אני אפילו לא חושבת על זה, והכפפות אצלי יצאו מהאופנה.

*אם באפריל הסתכלתי על ראשי המדינה ככאלה שיתנו לנו דוגמא אישית להתנהלות של ריחוק חברתי- היום הם רק מצליחים לעצבן אותי כי אני יודעת שכל מילה שלהם היא על הקרח, ודוגמא אישית בוודאי לא קיימת במחוזותינו.

 *אם באפריל הקשבתי באהדה לנשיאנו, והייתי בטוחה שסוף סוף יש לנו נשיא לעניין- היום אני מקשיבה להתנצלות שלו על הדרך בה נהג, מעריכה את העובדה שהוא מתנצל, אבל לא שוכחת שאני לעומתו, ישבתי לבד בסדר פסח.

 *אם באפריל שמחתי על אנשי מקצוע שיודעים מה קורה ומה יקרה, והייתי בטוחה שהתחזיות אכן רלוונטיות- היום אני רואה בהתפעלות את האימפוטנציה, חוסר העקביות, חוסר היכולת להשפיע, הסתמיות של הדיעה של פרופסור זה או אחר.

 * אם באפריל הרגשתי שהסגר הוא הדבר הנכון לעשותו, וצייתי ציות מלא, אני וכולם, והרחובות היו ריקים ואפילו השוטר אזולאי לא היה- הפעם הסגר יראה כמו גבינה שוויצרית, יותר חורים מסגר, אז וואללה, גם אני לא אשב בבית.

 *אם באפריל מלאתי את המזווה בדברים יבשים, כדי לשרוד את הממשמש ובא- היום כן סגר, לא סגר, הבנתי שמי שרוצה יצא ויקנה מה שהוא רוצה. חורים של גבינה שוויצרית, כבר אמרתי?

 *אם באפריל עוד חשבתי שחודשיים שלושה, והכל ייגמר, ואוכל לטוס לראות את שאהבה נפשי בארהב, או שהם יגיעו לראש השנה, ונשב כולנו ביחד- היום אני הרבה פחות אופטימית, מקדימה את ארוחת החג ביום על מנת שלא להיות לבד, ומנסה להפנים שהסוף לא נראה באופק.

*אם באפריל הפעלתי פחות שיקול דעת עצמאי ולקיחת סיכונים עצמאית מחושבת- היום רק זה מוביל אותי.

*אם באפריל חשבתי שצריך למחוק ולהתחיל הכל מחדש, עם הצהרת עצמאות חדשה, אנשים חדשים, ראייה חדשה, אמפטיה מחודשת, ואהבת חינם שתיבנה מההתחלה ליחסי אדם וחברו - הרי שהיום אני לא חושבת, אני בטוחה.

שנהיה בריאים יותר, ושפויים יותר.

ונאמר אמן.

 

נכתב במרץ 2020. ימי קורונה. פורסם עכשיו. ימי אחרי קורונה? או שבדרך לשם שוב?

חייבים לארגן לוז, הוא אמר.
אז ארגנתי.
מאד גאה בעצמי על ההספקים.
*תוספת מאוחרת..
לכל החברים שדואגים לשלומי הנפשי, ולמשקל שלי.. סתם..סתם.. הומור כזה של ימי קורונה. אל תקחו אותי ברצינות מידי.. האמת- לא משעמם לי לרגע.. 😄 לומדת ספרדית, מכינה הרצאות לזום, מדריכה הורים גם כן בזום, מסדרת ארונות (הגיע הזמן) רואה את כל הבינג' שרציתי, (בסדר נועה??) ופוגשת חברים טובים בזום גם כן. הכל יהיה בסדר.