בין התרעה לאזעקה

בואו נודה באמת, בלי פילטרים ובלי בולשיט. מי מאיתנו לא מרגיש את הקפיצה הזו בלב? כשהטלפון מצרצר את ההתרעה? את הצליל של האזעקה כשאתה מקווה שהפעם תהיה התרעה ללא אזעקה, והנה היא הגיעה? ואז, את הניסיון למהר, לפעמים עם ילד על הידיים, לפעמים עם כוס קפה שנשפכת, לפעמים סתם עם הפיג'מה של אתמול, ישר אל הממ"ד במקרה הטוב, המקלט במקרה האופציונלי, או המקלט השכונתי, אם אין ברירה.

הרגעים האלה, שהפכו בשלוש שנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו כאן, הם כל כך אבסורדיים, כל כך מטורפים, וכל כך אמיתיים בו זמנית. אנחנו כבר מומחים בזה. דוקטורט בריצה מהירה, תואר שני בהרגעת ילדים מבוהלים, ופוסט-דוקטורט בלהעמיד פנים שהכל בסדר.

אבל רגע, בתוך כל הטירוף הזה, בתוך החשש והדאגה, שמתם לב מה קורה שם? בממ"ד, בחדר המדרגות, או אפילו בפינה המוגנת בבית? פתאום, העיניים נפגשות. השכנה שרק אמרתם לה שלום מנומס במעלית, הופכת ברגע לשותפה לחרדה משותפת. מישהו מציע מים, אחר מחייך חיוך עייף ומבין, וילד קטן שבוכה מוצא פתאום נחמה בזרועות של מישהו זר. זו לא רק ריצה למרחב מוגן פיזית. זו ריצה למרחב מוגן אנושי. שם, בין קירות הבטון האפורים, אנחנו פתאום רואים אחד את השני באמת. בלי מסכות, בלי תארים, בלי איפור, בלי חולצה של מעצב. בני אדם שחולקים את אותה מציאות, את אותו פחד, את אותה עייפות ואת אותה תקווה קטנה שהכל יעבור בשלום. ואז, אחרי דקה או שתיים, כשהכל נגמר, אנחנו יוצאים. מתנערים. חוזרים לחיים. כאילו כלום לא קרה. אבל קרה. קורה, וכנראה ימשיך לקרות.

החיים שלנו ברוטינה תחת "אם לא יהיו הפתעות". אנחנו מתכננים חופשות, אבל עם כוכבית ובודקים אופציות ביטול. מחפשים דירה ושואלים אם יש ממד, מחפשים סביבה מוצלחת לגור, ובודקים את המרחק מהגבול הדרומי, המזרחי, הצפוני.

מגדלים ילדים, ומנסים להסביר להם עולם שגם אנחנו לא מבינים. אנחנו יודעים שזה לא נגמר. אנחנו יודעים שזה עוד יחזור. זו לא נבואה, זו פשוט המציאות שאנחנו חיים בה. והציניות? היא מנגנון הגנה. היא הדרך שלנו לא להשתגע לגמרי. היא הדרך שלנו להגיד: "כן, זה מטורף, אבל אנחנו עדיין כאן, ואנחנו עדיין צוחקים".

הימים האלה מאתגרים, מתישים, ולפעמים נדמה שאין להם סוף. אבל בואו נזכור את הרגעים הקטנים האלה של חסד, של חיבור אנושי, של חוסן בלתי נתפס. הם אלה שנותנים לנו את הכוח להמשיך, לחזור לשגרה, ולחכות בשקט לשקט האמיתי שיבוא. כי בסוף, הלב שלנו חזק יותר מכל טיל, ואיתן יותר מכל קיר בטון. יחד, נעבור גם את זה. כי אין לנו ברירה אחרת. וגם כי אנחנו, איכשהו, תמיד עוברים את זה.

חודש יום הולדת

 

פברואר הוא חודש יום הולדת. כן, דלייה טיפוסית. אני לוקחת רגע לעצור. לא בשביל בלונים, (למרות שכאלה מתעופפים לי עכשיו בבית) אלא בשביל לומר בקול ברור: עשיתי הרבה. אני עושה הרבה. ואני מודה על זה. באמת מודה.

השנה האחרונה היתה שנת מעבר. אחרי יותר מארבעים ושבע שנים של קליניקה, טיפולים, משפחות, ילדים, סיפורים, אהבות קטנות שנבנות בחדר אחד עם שטיח ומשחקים, סגרתי את הדלת. פיזית. העברתי את המפתח, ויצאתי. לא מתוך שחיקה, אלא מתוך תחושה עמוקה של שלמות. זה פרק בחיי שנתן לי הכול, ועכשיו הזמן לזוז הלאה. לדעת לסיים משהו כשאת יודעת שעשית טוב, תרמת, נגעת, שינית חיים קצת יותר ממה שתכננת, זו זכות גדולה.

ובמקביל, החיים לא תכננו לי חופשת פרישה. שגרירי זיכרון בגוף ראשון, ועשייה סביב זיכרון שיש לו פנים וקול וגוף. כל יום כזה מזכיר לי למה אני קמה בבוקר: כדי לשמור על מה שחשוב, כדי להעביר הלאה, כדי לשמר זיכרון. עשייה שלא נגמרת, וגם לא אמורה להיגמר.

הדלת שנסגרה פינתה מקום לשולחן הכתיבה. היום אני מסתכלת בגאווה על "אומנות השילוב" ועל "ירושה שקטה" - שני ספרים שכבר יצאו לאור ומשמיעים את קולי בעולם. לצדם, יש עוד שניים: המדריך הבלתי מתנצל לגיל השלישי וספר המתח החדש. הם כבר כתובים, שחורים על גבי לבן, ומחכים בסבלנות לאכסניה הראויה להם, מתעקשים גם הם לצאת לאוויר העולם. כל אחד בטון אחר, בקצב אחר. לכתוב זה לא רק יצירה. זה עמוד שדרה. זו דרך לנשום. ואני מודה על המתנה הזו.

ובתוך כל זה, המשפחה שלי. המקום שבו אני נינוחה. המקום שבו אני יכולה להיות פשוט אני. הילדים, הנכדים, האנשים שמחזיקים אותי כשאני רצה מהר מדי. אתם הבייס שלי. גם אם אני לא תמיד עוצרת להגיד.

אני חושבת על ההזדמנויות שניתנו לי לאורך השנים. על היכולת להחזיק פרויקטים גדולים ומשמעותיים, על האנשים שסומכים עליי, על האפשרות להגיד כן לעוד אתגר בדרך. זו לא קלישאה: יש בזה מתנה. מתנה של חיים שלא עומדים במקום.

ובעיקר, אני מודה על הדבר הפשוט ביותר: שיש בי עדיין רצון. להמשיך, ליצור, לכתוב, ללמוד וללמד, לגעת, להיות חלק. הרצון הזה הוא הדלק שלי, והוא לא מובן מאליו.

אז כן. היום עוד יום הולדת. לא סיכומים, לא חגיגות גדולות. רק להביט על כל זה ולהבין שיש לי חיים מלאים. עמוסים. מדויקים. חיים של עשייה של השפעה, של אנשים טובים מסביב.

ותודה. עליכם. על כל זה. על כל מה שכבר קרה. ועל כל מה שעוד מחכה לי מעבר לפינה.

 

"ירושה שקטה" מחכה לכם בסבלנות.

 תהליך של כתיבת ספר, לא מתחיל בהשראה גדולה. הוא מתחיל באי שקט. במחשבה שחוזרת שוב ושוב, ושאי אפשר להמשיך להתעלם ממנה. בצורך לכתוב. מתעורר משהו שמבקש לצאת, גם כשלא ברור עדיין איך. בשלב הזה אין סיפור מסודר. יש תחושה. ויש החלטה לא מאוד הירואית: לשבת ולעבוד.

הכתיבה עצמה היא ימי עבודה. חלקם טובים, חלקם מתסכלים. יש ימים שבהם הדברים מסתדרים, ויש ימים שבהם את בטוחה שאת במבוי סתום. יש ימים בהם את מריצה את הסיפור בראש, ויש לילות שבהם את מתעוררת עם אאוריקה. ואת יודעת שזה בדיוק מה שחיפשת. יש טקסטים שנשארים על המסך, ויש כאלה שנמחקים בלי רחמים. יש התמדה, חזרתיות, וניסיון להיות כנה ישרה עם עצמך ועם מה שנכתב, גם כשזה פחות נעים. אין בזה קסם. ויש בזה קסם ענק.

ואת מתלבטת. כמה את נותנת מעצמך, עד איפה את תאפשרי לקורא להגיע. האם גיבור הסיפור זו את? דומה לך? חושב כמוך? או ממש לא. ואת יודעת שאצלך הכנות מובילה. גם אם יהיה לה מחיר. וברור לך שיהיה לה מחיר.

אחר כך מגיע שלב ההוצאה לאור. עריכה. תיקונים. ויכוחים קטנים עם עצמך ועם העורך שלך. על כל משפט. להבין מה חשוב באמת, ועל מה אפשר לוותר. ללמוד לקבל הערות, כי את יודעת שהעורך שלך מייצג את הקורא שלך. אבל גם לדעת מתי להגיד: עד כאן. זה הספר שלי, וזה הקול שלי. גם אם זה פחות מוצלח ספרותית.

ואז מגיע הרגע שבו הספר מודפס. את מחזיקה אותו ביד. לא כרעיון, לא כקובץ, אלא כמשהו ממשי. זה רגע שקט. אין זיקוקים. יש נשימה עמוקה והבנה שהגעת לקו המטרה. לא בספרינט. במסע ארוך. ואת יודעת שמשהו נגמר, ומשהו אחר מתחיל.

ואת כותבת על הספר. כמו על תינוק שלך שיצא לעולם. בהרבה שמחה, בהרבה התרגשות. רוצה שיראו אותו, שיקראו אותו, שיחוו אותו. ואת סקרנית מאד. והרגשות מעורבים. חשש, דאגה, וגם ביטחון. שזו את. וזה שלך.

ומגיעות התגובות.

לא כולן, לא בבת אחת. טלפון, מייל, הודעה, משפט שנכתב בפרטיות. אנשים שמספרים מה זה עשה להם, איפה זה פגש אותם, מה זה עורר. והתגובות נוגעות מאוד. ויש גם רגעים של דמעות. לא מהתרגשות גדולה, אלא מהידיעה שמילים שיצאו ממני הגיעו למישהו אחר, באמת.

ובנקודה הזו מתבהר לך דבר אחד:

כל הדרך הזו לא הייתה בשביל הספר. היא הייתה בשביל המפגש שנוצר עכשיו, בין מי שכתב לבין מי שקורא.

ואת יודעת שהמילים שלך, שהסיפור שסיפרת, נמצא עכשיו בליבם של אחרים.

עדיין לא קראתם? "ירושה שקטה" מחכה לכם בסבלנות.

https://ronitslp.ravpage.co.il/yerusha

"ירושה שקטה"

 

יש רגע כזה, קטן ושקט, שאף אחד לא מצלם.

לא השקה, לא פוסט, לא “איזה מרגש”.
רק אני והספר. פיזית. ספר עם כריכה, עם תמונה,  עם ריח של דפוס.

אומרים “להחזיק בידיים את הספר שכתבת”, כאילו זה רגע הוליוודי.
בפועל, זה רגע מוזר. קצת מביך.
כי עד עכשיו זה היה טקסט. קובץ. מילים פתוחות לשינויים, לתיקונים, להתלבטויות שלי עם עצמי.
ועכשיו? זה חפץ. אין אולי עוד מילה, אולי משפט אחר. זה ישנו, זה גמור, זה מושלם.
זה מה שיש. וזה את.

והמחשבה הראשונה:
רגע, זה באמת יצא?
והשניה, הכנה באמת:
עכשיו כבר אי אפשר להתחבא.

להחזיק ספר שכתבת זה להביט בעצמך בלי פילטר.
לראות לא את הגרסה שמספרים לחברים, ולא את זו שמדייקים למען הקוראים.
אלא את מי שהיית בזמן הכתיבה. עם הימים הטובים והימים הגרועים.
עם המקומות שידעת שהם חזקים, ועם אלה שהתפללת שאף אחד לא ישים לב אליהם.

יש משהו כמעט חצוף בספר מודפס. הוא לא מתנצל.
הוא לא אומר “זו רק מחשבה”. הוא פשוט קיים. זה כל הסיפור. ככה.

ופתאום עולות גם השאלות הפחות פוטוגניות:
מי יקרא.
מי יבין.
מי ירים גבה.
ומי ירגיש שזה נכתב עליו, גם אם זה לא.

אבל בתוך כל זה יש גם רגע אחר. שקט יותר.
רגע של סגירת מעגל.
כי הספר הזה לא נולד ביום אחד.
הוא נבנה לאט. בין החיים. בין מחשבות. בין עצב לבין שמחה. בין אומץ רגעי לפחד מתמשך.

וכשאני מחזיקה אותו, אני לא חושבת על מכירות.
אני חושבת על ההתעקשות. על זה שלא ויתרתי.
על זה שכתבתי גם כשלא היה לי מושג אם זה יגיע לאנשהו.

להחזיק בידיים ספר שכתבת זה לא סוף.
זה סימן דרך.
זה רגע שבו את אומרת לעצמך בשקט:
עשיתי משהו אמיתי.
ועכשיו, אפשר לשחרר.
הוא כבר לא רק שלי.

"ירושה שקטה" כבר כאן

https://ronitslp.ravpage.co.il/yerusha

בת כמעט 13

 היא לא תמיד רצה לדלת כשאני חוזרת.

פעם, עוד לפני שהמפתח היה מסובב, היא כבר הייתה שם. קופצת, מתרגשת, חוגגת כאילו כל חייה סבבו סביב הרגע הזה.

היום, היא לא שומעת. אני נכנסת, והיא ישנה. עיניים עצומות, רגליים מקופלות כמו גורה. רק כשאני נוגעת בה, היא נבהלת, מתמתחת, מבולבלת. המבט שלה שואל: איך לא שמעתי שנכנסת? ואז הזנב מתחיל לעבוד, והיא באה לקבל ליטוף.

ההליכות שלה איטיות. כל עץ הוא סיפור ארוך, כל ריח הוא תירוץ לעצור, לנשום, אולי גם לנוח. לפעמים היא שוכחת למה בכלל יצאנו. ואני, כמו תמיד, מזכירה לה.

בערב היא נרדמת מוקדם, מכורבלת במיטה שלה בדיוק כמו שעשתה כשהייתה גורה.

היא אוכלת פחות, רק כשמגיע משהו טעים במיוחד. אבל נדמה שהיא יודעת בדיוק מה הגוף צריך, ולא יותר.

וכשהיא שמה עליי את הראש, מביטה בי בעיניים האלו שלה, אני יודעת - היא עוד כאן. לגמרי כאן.

ואני מסתכלת עליה, על הזקנה הכי אהובה שיש, וחושבת על הזמן. על איך הוא לא מדלג על אף אחד.

ובכל זאת, יש שני דברים שגורמים לה לחזור לרגע להיות שוב גורה: כשהקטנים נכנסים בדלת,היא חוזרת לקפיצות ולקשקושי הזנב הנמרצים, וכשעובר כלב ברחוב פתאום יש נביחות נמרצות של כנענית שלא מוותרת על טריטוריה.

אולי כלבים באו כדי ללמד אותנו לא לפחד מהזדקנות. רק להיות. ולהמשיך לאהוב.

באנג'י. בת כמעט 13.

סורה חושך.

 סורה חושך.

חנוכה השנה מרגיש לי קצת אחרת. לא חג של הצהרות ולא של התרגשות מיוחדת, אלא מין סימון קטן של המשכיות. עוד ערב, עוד נר, עוד יום שעבר בהודייה על הטוב שיש. וזה לא מובן מאליו.

אני מדליקה נרות גם כשאין לי מצב רוח חגיגי. גם כשאני עייפה. גם כשחדשות עוד מהדהדות בראש. לא מתוך טקס גדול, אלא מתוך הרגל טוב. ויש משהו מרגיע בידיעה שיש דברים שלא צריך להמציא מחדש. פשוט עושים.
אופטימיות, לפחות אצלי, כבר לא נראית כמו “הכול יהיה בסדר”. היא נראית יותר כמו היכולת לשים לב למה שכן עובד. למה שממשיך. למשפחה שמתכנסת, לחברים. אפילו אם בקיצור. לשיחה טובה באמצע היום. לבדיחה קטנה. לערב שנסגר בלי דרמות, לחיבוק.

נרות חנוכה לא מאירים את כל החושך, והם גם לא אמורים. הם מאירים פינה קטנה. שולחן. חלון. כמה דקות של אור קטן, לא הירואי. וזה דווקא מה שאני אוהבת בהם. הם לא מבטיחים הבטחות, הם פשוט מאירים.
אולי זה מה שאני לוקחת מהחג הזה השנה. לא אופטימיות גדולה, אלא תחושת יציבות. קיום. הידיעה שיש רצף. שגם אם העולם קשוח, והחדשות דרמטיות, יש לנו כמה רגעים מוכרים שמחממים את הלב.

אז כן, אנחנו מדליקים נרות חנוכה. על הקיום שלנו, על ההישרדות. לא כי צריך להתרגש, אלא כי יש במה לשמוח. בשקט. בפשטות. באור.

חנוכה טוב לכולנו. כזה שאפשר לנשום בתוכו. 

עוד מעט עולה לאוויר העולם.

 בכתיבת "ירושה שקטה", לא הרגשתי כותבת. הרגשתי חיה את זה.

לא תכננתי. לא חשבתי על קוראים. הכתיבה שטפה וקלחה.

רק אני ואמא. הזיכרונות, הריחות, הקולות. השיחות שלא הספקנו. החיים.

הייתי שם. בתוך הבית ההוא. בתוך השתיקה.

הכתיבה לא הייתה מטלה. היא הייתה דרך לנשום. להישאר שם עוד קצת.

ובשהות הזו, דווקא לא בכיתי. הכתיבה הייתה נקייה, שקטה, כמעט אובייקטיבית.

הייתי כל כולי בתוך הסיפור.

אבל אז הגיע השלב הבא, ההוצאה לאור. עריכה, הגהה, עימוד. עבודה מדויקת, טכנית, חיצונית.

ופתאום אני צריכה להתרחק. לקרוא שוב ושוב. לבחון את הטקסט לא ככותבת, אלא כקוראת.

ודווקא שם, זה קשה.

דמעות שלא ירדו כשכתבתי, מציפות אותי בקריאה. משפטים שנראים תמימים, עוצרים אותי באמצע נשימה.

ועם כל קריאה חוזרת, אני פוגשת מחדש את מה שחשבתי שכבר עיבדתי.

פוגשת אותה. ופוגשת אותי, כפי שהייתי אז. צעירה יותר, פחות יודעת, הרבה יותר שם.

ההוצאה לאור, מסתבר, היא שיעור בצניעות. לומדים לשחרר.

להבין שהספר הוא כבר לא רק שלך. הוא יוצא לעולם.

והלב נשאר, קצת חשוף, קצת מוכן, כולו געגוע.