אנחנו פה כי צריך לעצור, וחשוב לזכור ואולי צריך להמשיך, צריך אולי לשכוח?

 

אנחנו פה.

רק בגלל זה אנחנו פה.

אנחנו פה כי הם שתקו הרבה

אנחנו פה כי קולם הדהד בדומיה. ועד היום יש ששותקים.

אנחנו פה כי החיים נעים קדימה

ואולי, אז, ועד היום, החיים עצרו מלכת.

אנחנו פה בגלל שהיתה זו פלנטה אחרת

ואולי לא, וזה היה ממש כאן ועכשיו.

אנחנו פה כי צריך לעצור, וחשוב לזכור

ואולי צריך להמשיך, צריך אולי לשכוח?

אנחנו פה בגלל האכזריות הבלתי נתפסת

אבל גם בגלל החמלה, האנושיות וגילויי הגבורה.

אנחנו פה בגלל הבנליות של הרוע

או בגלל שעדיין, שגרה, התעלמות, אדישות.

אנחנו פה בגלל שהם כבר לא כאן איתנו

ומילותיהם, וצלליהם לא מרפים

אנחנו פה בגלל המלחמה ההיא שהסתיימה

או אולי בשל המלחמות שממשיכות עוד להתגלגל

אז למה ריח הגז עדיין לא התפוגג?

וילדים עדיין מתים מנשק לא קונבנציונלי

זה רק בגלל המלחמה ההיא

אבל גם בגלל המלחמות האלה.

אנחנו פה בניסיון לתפוס, ולהבין, למרות שאי אפשר,

וגם בגלל הפחד. הפחד שמחלחל ומצמרר

כי אלו הם השנים שהיו, אז בעבר,

השנים שהיו שישנן, וגם השנים שיהיו.

בגלל האדישות.

בגלל האדישות.

רונית ולגרין. זיכרון בסלון, 2019

מר אגו

בואו נעצור שנייה, ונדבר על אגו.

זה המוביל אותנו לדרך נחרצת וידועה מראש, זה שגורם לנו להשמין ולאו דוקא מנחת, זה שממליך עלינו כתרים שקופים וגלימות בלתי נראות לחוץ. נראות רק לנו.

אין אדם נטול אגו לחלוטין. לו היה כזה היה מצמיח כנפיים, ביגלה מעל הראש, והופך למלאך. השאלה אם האגו הוא בגודל האישיות, או שהוא תופח לממדים מפלצתיים.

כשהאגו משולח ללא רסן, האדם הנושא אותו בטוח שהמציא את הגלגל, שיצר את הטוב מכל, שאי אפשר בלעדיו.

כשהאגו מוביל את האדם, הוא משקיף על כולם מהמדרגה העליונה, הופך את כולם לקטנים ובלתי משמעותיים, בטוח שכולם גומעים את מילותיו בשקיקה ובצימאון.

כשהאגו תפח ונעשה גדול יותר מהאדם, האדם הופך למנהיג הטוב ביותר, המורה החכם ביותר, המטפל המוצלח ביותר, ובכלל. ועליכם מוטלת החובה להקשיב לפנינים שהוא מייצר, לחכמה שהוא מפזר, להובלה שהוא מייצר, לידע שלו שאין בילתו.

כשהאגו הופך לגדול ממדים, חובה לראות אותו, לבחור בו, להקשיב לו, להעריץ אותו.

ולכל אגו, יש מעריצים קטנים. כאלה הנשרכים אחריו, כאלה המהללים אותו, כאלה שעובדים אותו, כאלה שגומעים את מילותיו.

כי הוא הכי שאפשר. אין כמוהו. אי אפשר בלעדיו.

ולא, האגו לא מגיע בהכרח לכדי פיצוץ.  לעיתים האגו הולך עם האדם, שלובי זרועות המה, והסיפור הוא סיפור שלא נגמר. סימביוזה. קשה לדעת איפה נגמר האדם ומתחיל האגו ולהפך. והם משתרגים וצומחים אחד בתוך ועם השני, ולעד הם בלון נפוח, שאף אחד לא מפוצץ.

וזה לא שלא רוצים לפוצץ. אלא שלא נעים, לא מקובל, לא מתאפשר, לא רלוונטי. לפעמים אפילו מסוכן. 

ורק מפעם לפעם, אחת ללא מעט זמן, מגיע זה שלא מהסס. שחושף את המרמה. שחושף את השחץ. שחושף את האגו במערומיו.

וטוען שהמלך הוא עירום.

ובניגוד לקורה בסיפורו של אנדרסן,

אף אחד לא מקשיב.

 

*פוסט אינו בהכרח פוסט פוליטי

ושוב, בחירות, ושוב...

 בחירות 2021

שׁוּב יֵשׁ בְּחִירוֹת, וְחַייָּבִים כָּאן לְהַצְבִּיעַ

כִּי כָּל אֶזְרָח קָטָן, יָכוֹל כָּאן לְהַשְׁפִּיעַ

וְיוֹם שַׁבָּתוֹן, זוֹ עִסְקָה דֵּי מִשְׁתַּלֶּמֶת

אָז לָמָּה זֶה קוֹרֶה? שֶׁאֲנִי לֹא כָּל כָּךְ נוֹשֶׁמֶת?

וְגַם חַמְצָן לֹא מַגִּיעַ, לַתָּאִים הָאֲפֹרִים

כְּשֶׁמִּתְבָּרֵר לִי מִי וָמִי בִּרְשִׁימַת הַנִּבְחָרִים

וְכָל יוֹם זוֹ נְחִיתָה, שֶׁל מוּסָר וְשֶׁל מִלִּים

וְכָל יוֹם זֶה זַעֲזוּעַ, וְהֶבֶל הֲבָלִים

וְאָז תְּחוּשַׁת יֵאוּשׁ הוֹלֶכֶת, מִשְׁתַּלֶּטֶת

מוּל כָּל הַשְּׁחִיתוּיוֹת, וְכָל אוֹתָהּ פַּטְפֶּטֶת.

 

בִּיבִּישָׂרָה? אֵין מַצָּב, הֵבַנּוּ אֵיפֹה הָיִינוּ

שָׂרָה מְרַאֲיֶנֶת, מָטוֹס פְּרָטִי קָנִינוּ

שִׂחַקְנוּ בְּדִיקְטָטוּרָה, שִׁלַּמְנוּ מְלוֹנוֹת,

חָלִינוּ בְּקוֹרוֹנָה, חָוִינוּ אַזְעָקוֹת,

הִגִּיעַ זְמַן פְּרֵדָה, מַסְפִּיק אוֹתָם לִרְאוֹת

שַׂרַה'לֶה, הוֹלְכִים, וְלֹא לְהִתְרָאוֹת.

 

בֵּנֶט לֹא חָכְמָהּ, כִּי בֵּנֶט זֶהוּ בִּיבִּי

זוֹ הַצְבָּעָה כּוֹשֶׁלֶת, זֶה סְתָם הַכֹּל פִיקְטִיבִי

אָז אוּלַי זוֹ מִיכָאֵלִי? אוּלַי בְּמֵרַב לִבְחֹר?

נָשִׁים הִיא תְּטַפֵּחַ, גְּבָרִים יִהְיוּ מֵאָחוֹר

הִיא כָּזוֹ קְשׁוּחָה, סוּג שֶׁל הֶחְלֵטִיּוֹת

לֹא, לַמְרוֹת כָּל עִנְיָן הַגֶּ'נְדֵּר, צָרִיךְ גַּם קְצָת רַכּוּת

 

אוּלַי נֵלֵךְ יָמִינָה, שָׁם סַעַר בְּהַמְתָּנָה

לֹא, אֲנִי לֹא שָׁם, תְּחוּשָׁה שֶׁל סַכָּנָה..

אוּלַי נִפְנָה שְׂמֹאלָה, הַאִם מֵרֶץ עוֹד קַיֶּמֶת?

תְּחוּשָׁה שֶׁל חִדָּלוֹן, מִפְלָגָה קְצָת בְּתַרְדֶּמֶת.

אָז לֹא עֲבוֹדָה וּמֵרֶץ, עוֹד אוֹפְּצִיָּה שֶׁהָלְכָה

וַאֲנִי עֲדַיִן כָּאן, מַרְגִּישָׁה כְּבָר נְבוֹכָה

וַאֲנִי כְּבָר מִתְבָּאֶסֶת, מִתְעַקֶּשֶׁת בִּפְרִינְצִיפּ

כָּל כָּךְ כָּאן מִתְלַבֶּטֶת, לֹא תִּזְרְקוּ לִי אֵיזֶה טִיפּ?

רוֹצָה לִמְצֹא כָּזֶה, שֶׁאַרְגִּישׁ שֶׁהוּא מַנְהִיג

רוֹצָה לִמְצֹא אֶחָד, שֶׁהֲכִי פָּחוֹת יַדְאִיג

וְהַבְּחִירָה קָשָׁה מִנְּשֹׁא, כִּי אַתֶּם כֻּלָּם אוֹמְרִים

שֶׁכֻּלָּם אוֹתוֹ דָּבָר, שֶׁכֻּלָּם רַק בִּרְבּוּרִים

 

לֵילוֹת לְלֹא שֵׁנָה, מַחֲשָׁבוֹת מִתְרוֹצְצוֹת

כִּי אֵיךְ אוּכַל לִבְחֹר בְּלִי בֶּאֱמֶת לִרְצוֹת

וְאַתֶּם כֻּלְּכֶם, כָּאֵלֶּה, יַדְעָנִים וּמְבִינִים,

מַרְצִים וּמַסְבִּירִים, וְלֹא מְשַׁכְנְעִים,

וְאָז פִּתְאוֹם הֵבַנְתִּי, כַּזּוֹ מִן הֶאָרָה

שֶׁכֻּלָּם אוֹתוֹ דָּבָר, וְיֵשׁ לִי הַבְּרֵרָה.

אֲנִי כָּאן יְכוֹלָה, לְהַקְשִׁיב גַּם לְעַצְמִי

וְלָלֶכֶת עִם הַלֵּב, לְהָבִין אֶת מְקוֹמִי.

 

לְהַצְבִּיעַ לְאֶחָד, שֶׁאוֹתִי הוּא מְשַׁכְנֵעַ,

שֶׁלִּי מַרְגִּישׁ מַנְהִיג, וְלִי מַרְגִּישׁ יוֹדֵעַ,

יוֹדֵעַ שֶׁיְּלָדַי, מִתְקַשִּׁים לִקְנוֹת דִּירָה,

יוֹדֵעַ שֶׁצָּבָא זֶה חוֹבָה וְלֹא בְּחִירָה

יוֹדֵעַ שֶׁחִנּוּךְ, זוֹ לֹא מִלָּה גַּסָּה

יוֹדֵעַ שֶׁעֲרָכִים אֶצְלֵנוּ בִּגְסִיסָה

יוֹדֵעַ שֶׁשּׁוֹאָה זֶה לֹא מֻשָּׂג יָבֵשׁ

מַכִּיר בַּגְּבוּל הַדַּק בֵּין נִכְבַּשׁ לְבֵין כּוֹבֵשׁ

 

אוּלַי אֲנִי טוֹעָה, אֶת זֶה הַזְּמַן יַגִּיד

אוּלַי אֲנִי צוֹדֶקֶת, שֶׁבּוֹחֶרֶת בַּלַּפִּיד

אֲבָל בְּמַאֲבָק בֵּין לֵב לְבֵין הָרֹאשׁ,

חָשׁוּב תָּמִיד לִזְכֹּר, כֻּלָּנוּ בְּנֵי אֱנוֹשׁ

וּמֵעֵבֶר לִשְׂכַלְתָּנִי, מֻחְלָט, וְגַם סָגוּר

כְּדַאי לָתֵת לַלֵּב, אֵיזוֹ נִישָׁה לְאִוְרוּר.

 

היום הזה בשנה.

 היום הזה בשנה שאני עוצרת קצת. מניחה קצת. מפסיקה קצת.

היום הזה בשנה, שאני בו מתגעגעת כל כך, לאלה שנעלמו לי פיזית, אבל נמצאים עדיין בכל מחשבה ובכל סיטואציה, ולזו שנעלמה לי נפשית, ונמצאת פיזית פה מולי, אבל לא באמת. רק פיסית נמצאת פה מטלי, בלי הבנה ובלי היכרות למי שאני. ה"מזל טוב" של כל הללו, חסר לי כל כך..

היום הזה בשנה שאני מבטיחה לעצמי החלטות. להספיק את כל מה שאני מתכננת, לרדת במשקל, לשנות כיוונים, לסיים פרוייקטים, ולהתחיל חדשים.

היום הזה בשנה שאני מחליטה לסדר שוב ארונות, לארגן את הבגדים, לזרוק כל מה שלא בשימוש, לקנות רק כשצריך. אבל יודעת שהחלטה דומה אקח גם בשנה הבאה.

היום הזה בשנה שבו אני מסתכלת במראה ומתרגלת. מתרגלת שביעות רצון, מתרגלת להיות קלה יותר עם עצמי, מתרגלת לקבל את מה שלא ניתן לשנות. מתרגלת להיות מרוצה עם מה שיש ולא לחשוב יותר על מה שאין. מתרגלת. לא תמיד בהצלחה.

היום הזה בשנה שבו אני מתרגלת הכרת תודה. תודה על מי שאנחנו. תודה על מה שיש לנו. תודה על האדום של השקיעה והירוק של העלים. נשבעת להיות יותר אופטימית, פחות צינית, יותר זורמת.

היום הזה בשנה שבו אני לומדת לגלגל על הלשון מספר חדש כששואלים אותי לגילי.

 היום הזה בשנה שאני מבטיחה למחשבות שלי קצת פחות עבודה, למוח שלי קצת יותר רגיעה, ולעצמי קצת יותר פרגון, אבל יודעת בברור שלא יקרה.

היום הזה בשנה שהדבר היחיד שאני רוצה בו, זה שימשיך כך, ולא יגמר לעולם.

היום הזה בשנה שבו אני ילדת יום הולדת.

מזל טוב לי.

אִמָּא, הוֹ אִמָּא, חַבְּקִינִי חָזָק...

 

אִמָּא לִמְּדָה אוֹתִי

שֶׁכְּשֶׁפּוֹגְשִׁים אֲנָשִׁים

אֲנִי צָרִיךְ לִהְיוֹת נֶחְמָד

אִמָּא אָמְרָה לִי שֶׁכְּשֶׁבַּרְחוֹב נִפְגָּשִׁים

חָשׁוּב לִלְחֹץ לָהֶם תַ'יָד

אִמָּא גַּם אָמְרָה שֶׁלֹּא טוֹב לִהְיוֹת

בַּבַּיִת כָּל הַזְּמַן לְבַד

וְאִמָּא אָמְרָה שֶׁלִּפְגוֹשׁ חֲבֵרִים

עָדִיף מִלִּפְגֹּשׁ חָבֵר אֶחָד

אִמָּא דִּבְּרָה עַל שֶׁבַּכִּתָּה לִלְמֹד

זֶה חָשׁוּב מְאֹד לׇחַיִּים

אִמָּא הִסְבִּירָה שֶׁלָּצֵאת לַעֲבֹד

זוֹ אַחְרָיוּת וְחוֹבָה שֶׁל גְּדוֹלִים

וְתַרְבּוּת אָמְרָה אִמָּא, זֶה נֶכֶס חָשׁוּב

שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ יוֹתֵר חֲכָמִים

וְגַם טִיּוּלִים בַּאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת

מֻמְלָץ לְתַכְנֵן לִפְעָמִים

 

וְאִמָּא שֶׁלִּי הִיא מְאֹד חֲכָמָה

וּמְבִינָה הַרְבֵּה מְאֹד דְּבָרִים

אָז לָמָּה כִּמְעַט אֶת כָּל שֶׁאָמְרָה

אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא מְיַשְּׂמִים?

ברוכה הבאה 2021

 

אָז מָה לִי לְבַקֵּשׁ, מִזּוֹ הַחֲדָשָׁה
שֶׁמָּחָר פּוֹצַחַת דֶּרֶךְ, רַק שֶׁתִּהְיֶה קְצָת חַלָּשָׁה
פָּחוֹת שְׁרִירִים שֶׁתַּעֲשֶׂה, זוֹ שֶׁכָּאן נִכְנֶסֶת
פָּחוֹת סְגוּרָה, מְנֻתֶּקֶת, וְהַרְבֵּה יוֹתֵר תּוֹסֶסֶת

שֶׁתִּהְיֶה קְצָת חַבְרוּתִית, בְּלִי מִתְוִים וּבְלִי רִחוּק,
שֶׁתִּהְיֶה קְצָת תַּרְבּוּתִית, בְּלִי סְגָרִים וּבְלִי נִתּוּק
שֶׁנִּתְחַבֵּק וְנִתְנַשֵּׁק, בְּלִי לְפַחֵד מֵהַוִּירָלִי
שֶׁנָּטוּס וְנִתְרַחֵק, כִּי טִיּוּל, זֶה מָה שֶׁבָּא לִי

שֶׁפַיְזֶר וּמוֹדֶרְנָה יִטָמְנוּ בָּאַרְכִיּוֹן
שֶׁמִּסְעָדָה וְהַצָּגָה יֻחְזְרוּ לַלֶּקְסִיקוֹן
שֶׁחֹם וְגַם שִׁעוּל, יִהְיוּ אֵיזוֹ שַׁפַּעַת מְצוּיָה
וּפְרוֹיֶקְטוֹר וּמָטוֹשׁ, יִהְיוּ מֻשָּׂגִים בַּסִּפְרִיָּה
שֶׁעַל פַּנְדֶּמיָה עוֹלָמִית נִקְרָא רַק בִּסְפָרִים
וּמַסֵּכוֹת עַל הַפָּנִים, נַעֲטֶה רַק בְּפוּרִים

אָז אֲנִי אִישִׁית מָחַקְתִּי, אֶת עֶשְׂרִים מֵהַיּוֹמָן,
עֶשְׂרִים וְאַחַת, שָׁלוֹם, הִגַּעְתָּ מַמָּשׁ בַּזְּמַן.

רונית ולגרין. 31.12.20 

 

אור סגול

 

אתמול הדלקנו על בניני ציבור אור סגול.

אתמול שמנו ריבוע סגול בפייסבוק וכתבנו מילים אמפטיות.

אתמול היה יום לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. יום חשוב.

היום כבר יום חדש. היום שוב נתווכח עם האם ששולפת את כרטיס הפטור מהמתנה בתור. הילד לא נראה נכה.. אז למה שניתן לה לעבור לפנינו?

היום שוב נחנה בחניית נכים, רק לרגע, רק על מנת לאסוף את הילד מהגן או לקנות מקדונלד, כי אין אף אחד, אז באמת, רק לרגע..

היום שוב נסתכל בעיני עגל על הילד המנפנף, שמוציא קולות לא ברורים, ונלחש לזה שאיתנו.. אל תסתכל ימינה, או בוא נלך מהר.

היום שוב ננזןף בהורה בסופר, שהילד שלו בטנטרום על הרצפה, שהילד צריך חינוך ולא ליטוף.

היום שוב נסתכל מבעד לנכה בכסא הגלגלים, שמנבה לבדו לעלות מהכביש למדרכה, ונראה רחוק, נראה שקוף, דרכו. הוא לא באמת קיים.

היום שוב נתלונן על הילד בגן או בכיתה של היקר לנו, שאם הוא  בעצם עם צרכים מיוחדים, אז מה הוא עושה בחינוך רגיל בכלל?  רק מפריע לילד שלנו ללמוד.

היום שוב נתעלם מלקוי השמיעה, שלא מצליח להסתדר בעולם שבו כולם עם מסיכות, ולא ניתן לקרא תנועות שפתיים, אבל זו הבעיה שלו. אני לא אוריד את הסיכה גם אם יש ריחוק חברתי. מה, אני צריכה קורונה עכשיו?

האור הסגול היה אתמול. צבע יפה את המסביב. אולי יחזור בעוד שנה שוב, ואז כולנו נהיה רחמנים אמפטים, מבינים, סבלנים ומפרגנים.

אולי באחרית הימים, כשהעולם יהיה צבוע בסגול, 365 יום בשנה, רק אז...

ואולי, לא היו הדברים מעולם.