אנטומיה של הלב

 

אני סטודנטית צעירה, בשנה הראשונה ללימודי בחוג להפרעות בתקשורת באוניברסיטת תל אביב, (1975... כן, היתה שנה כזו...) לומדים קורס שנתי באנטומיה. צורה ומבנה של אברי גוף האדם.

אני רוכשת במיטב כספי, (הייתי צריכה משכנתא כדי לממן) ספר שנקרא Grant's Atlas of Anatomy.

הספר מלא בתמונות מפוארות. ואני לומדת על האנטומיה של הלב. אין ספק, איבר חשוב שבלעדיו, חיינו אינם חיים. (תרתי משמע).

באנטומיה של גרנט, אני לומדת שללב יש 4 חללים. חדר ימני ושמאלי ועליה ימנית ושמאלית. הלב פועם בממוצע 50-60 פעמים בדקה, וכולנו רוצים שישמור על גודלו, וימשיך לפעום בקצב המקובל.

מאז עברו שנתיים-שלוש שנים, אבל מי סופר.

אני המשכתי לתואר שני, ולתואר שלישי, והספר- אטלס אנטומיה של גרנט, עבר כלאחר כבוד לספרייה של ערן, בני בכורי הפיזיותרפיסט.

ורק עכשיו, אחרי שנים ארוכות, יש לי העוז והאומץ לערער על הכתוב באנטומיה של גרנט, ולתת פרשנות אחרת לפיזיולוגיה ולאנטומיה של הלב.

חייבת לסייג ולהוסיף שהמסקנות שלי מבוססות על קבוצת מחקר קטנה (אני), אבל אני בטוחה לחלוטין, שכל חוקר שייקח לידיו את הנושא, ימצא שאני צודקת לחלוטין.

אז ככה. אלו המסקנות האמפיריות שלי בנושא האיבר החשוב ששמו לב.

הלב אולי מתחיל את דרכו כאבר קטן יחסית. אצלי הוא התפתח כנראה רק בגיל הצבא, שעד אז ההתאהבויות שלי היו קטנות ולא משמעותיות (אם לא ניקח בחשבון את פול ניומן ורוג'ר מור, שאמנם מצאו מקום בלב שלי, אבל לא ממש השפיעו על האנטומיה שלו.)

בצבא, בית ספר לשריון החל שינוי מסויים, והחדר השמאלי החל לשנות ממדיו. ועדיין, בבדיקת הדמייה, אני כיום חושבת שהאנטומיה לא שינתה מסלולה.

השינוי המשמעותי החל בשנת 1979. (יש תיעוד וסימוכין). ערן נולד, ואיתו חלה התרחבות משמעותית בחדר הימני של האיבר. בשנת 1981, ו- 1986, חל שינוי נוסף, כששתי העליות, הימנית והשמאלית, שוב שינו מימד. ועדיין, בספירה זהירה נשארו בלב 4 חללים.

ואז, בלי תכנון מוקדם, (ואולי בעצם תכנון של 9 חודשים), החלה מטמורפוזה, והאיבר הלבבי אצלי שינה פניו וצורתו.

על מנת שלא להלאות אתכם, רק אציין, שכיום, בלב שלי יש 4 חללים סטנדרטיים, ו6 חללים שהתפתחו וממשיכים להתפתח, כשהאחרון בהם נפתח לשימוש ב 22.04.22. לפני כשבוע. ששת החללים החדשים מתחלקים ל-3 חללים זכריים, ו-3 חללים נקביים.

מתוך סקירה מדוקדקת של המצב, אני מציינת שככל שמספר החללים גדל, הלב מתרחב, ותוכנו, האהבה ששורה בו הולכת וגדלה.

לא ברור לי איך קורית המוטציה הלזו, אבל זו עובדה.

אני סבתא מאוהבת לגמרי, והלב אצלי גדל למימדים משמעותיים.

מי שרוצה לעיין מקרוב בממצאים האמפיריים, מוזמן להתקשר.

מזל טוב לך עמיתי שלנו, בת השבוע. תפסת את מקומך אצלי בלב בשנייה שראיתי אותך יוצאת לאוויר העולם.

וכן, אני מוכנה לגמרי לקבל את שיחת הטלפון משטוקהולם, שתבשר לי על הנובל שמחכה לי על הממצאים החדשים שלא מוזכרים באנטומיה של גרנט.

זיכרון בסלון 2022

 

ושוב אנחנו זוכרים

ושוב ישיבה של ביחד. ומנסים לגעת. מנסים להרגיש

שומעים סיפורים, מילים, מקשיבים לרגש. מקשיבים למעבר

שואלים שאלות

ועדיין זה בלתי אפשרי.

למרות הרצון, למרות הצורך, למרות הדבקות

שלא להרפות, לא לשכוח, לא להניח.

ועדיין זה בלתי אפשרי.

הם מספרים, חוזרים שנים אחורה, חוזרים להיות צעירים שוב

ואנחנו מביטים בהם, והשיבה נעלמת, והילד, הנער, יושבים אל מולנו

ועדיין זה בלתי אפשרי.

וככה כל שנה, מתכנסים בסלון. שרים קצת שירים, זולגת דמעה

וגם לעיתים מפספסים נשימה, נאנחים אנחה, מתאמצים להבין

ועדיין זה בלתי אפשרי.

כי איך ניתן להבין?

איך אפשר להרגיש?

איך אפשר לדעת באמת, את עוצמת הפחד, האימה, הטרוף,

זה בלתי אפשרי

ורק כשאני מדמיינת, את קייטי נכדתי, בת השמונה,

עומדת לבדה ברחוב, לא אמא, אבא, או אדם מוכר

ורק כשאני חושבת על עצמי בטור השמאלי,

וילדי או נכדי מופנים עם הורי לימין, לאותה ארובה מעשנת

רק אז, הפעימות מתגברות, הפחד עוטף, והשחור משתלט

ועדיין זה כמעט בלתי אפשרי.

להבין.

פליטים זה פליטים זה פליטים...

 פליטים זה פליטים זה פליטים.

משפחות. זקנים. ילדים. עם תיק קטן או גדול, עם דמעות בעיניים, עם פחד מהלא נודע.

עם בדידות איומה, עם אימה קיומית, עם רצון הישרדות.

בלי תכנית להמשך, בלי לדעת איך ולאן, בלי חיוך.

עם אהבת המולדת, עם דאגה גדולה, עם רצון שמתבטא רק בזה שרוצים להמשיך לחיות.

ופעם זה אנחנו, המשפחה שלי ושלכם, ופעם זה שכנינו,

ופעם זה רחוק מאיתנו, שנות אור, כי מה לנו ולדרפור? מה לנו ולאפריקה בכלל?

ופעם זה הם. האוקראינים.

ולמה לעזור להם אתם אומרים לי,  הם היו חיות אדם אז במלחמה ההיא, הרגו ללא רחם, שיתפו פעולה עם הנאצים באכזריות נוראה, דמניוק היה אוקראיני אתם אומרים.. karma is a bitch, מה פתאום אני אעזור למי שאולי הסבא רבא שלו רצח בדם קר את המשפחה שלי?

וגם אני דיברתי ככה בדיוק. דור שני להישרדות ההיא. נטולת משפחה בגלל ההם.

אבל עם השנים, זווית הראיה משתנה. לא מתרככת, דווקא לא. אבל פתאום אני לא רואה אוקראינים. אני רואה אנשים. צעירים מאד, וגם זקנים.  אנשים שחרב עליהם עולמם, במחי הכף של הדוב הרוסי.

ואי אפשר להפנות את בגב.

ואי אפשר להתעלם.

ואי אפשר לא לתמוך, גם כשמנגד עומדים שיקולי דיפלומטיה.

כי זו השעה שגורלנו, גורל כולנו יחרץ. בדיוק עכשיו אתה נבחן במידת האנושיות, ההכלה, האמפטיה, הלב.

גם אז, בשנים הקשות של המלחמה ההיא, העולם נחלק לאלה שפשעו, אלה שעמדו מנגד, ועצמו עיניים, ואלה שסכנו את עצמם, את משפחותיהם, ונתנו יד. חסידי אומות העולם אנחנו קוראים להם.

ואין חדש תחת השמש. זה הזמן להיות קצת חסידי אומות העולם.

ואני בטוחה שהסבים שלי, והדודים שלי, שנשרפו במלחמה ההיא, מסתכלים מלמעלה עלינו עכשיו. ותוהים למה אנחנו, דוקא אנחנו, לא עושים יותר.

 

שנתיים. זה הרבה או מעט?

שנתיים. זה הרבה או מעט?

אנחנו בריות סתגלניות. קורה משהו, ואנחנו מסתגלים. מתרגלים.

אז בשנתיים האלה, מאז חודש שבט 2020, תרגלתי לא מעט התרגלויות.

התרגלתי לעובדה שהעולם שייך לצעירים, ואני כבר, איך נגיד? אולי צעירה בנשמתי. .

התרגלתי לכאבי הפרקים של הבוקר, לחריקות הברכיים, לתהליכי ההשמנה ולהרזייה שמגיעים לחילופין, לקמטים, להשקעה החודשית בצבע לשיער.

התרגלתי (בעצם לא בטוח..) לעובדה ששליש ממשפחתי החליטו לנהל את חייהם רחוק מאד ממני, בנאשויל טנסי.

התרגלתי לנהל את חיי בכפוף להתפרצויות הווריאנטים השונים, לעובדה שלטוס לטייל זה כבר לא מובן מאליו, וכנל לצאת למסעדה או להופעה טובה שמרוממת את הנפש.

התרגלתי למסיכה המגבילה כל כך שאני נדרשת לעטות בחלק גדול מהיממה, ולנסיונות הנואשים שלי לזהות אנשים באמצעות העיניים בלבד ולקושי בלקרא את האדם העומד מולי כשהוא עוטה את הסמרטוט הזה על פניו.

התרגלתי בכאב ובצער אין סופי לעובדה שאמא כבר לא מזהה אותי, לא את ילדי, וגם לא את עצמה.

לכל אלה התרגלתי. לא ברצון, בלי התלהבות, אבל התרגלתי.

אבל לזה לא מתרגלת ולא אתרגל.

לעובדה שאי אפשר להתקשר אליך לקטר, לעשות ונטילציה, או פשוט לשמוע את חוות דעתך.

לעובדה שאי אפשר לצחוק איתך ביחד על המסביב, כי גם אני וגם אתה יודעים שזה ישאר בינינו.

לעובדה שביום הולדתי רבע לשבע בבוקר לא מגיע טלפון יום הולדת שמח ממך.

לעובדה שאני, מצאתי לי את האח המוצלח ביותר שאפשר, ואז איבדתי אותו.

לטיולים, להדרכה, לקול שלך, לויכוחים איתך על הכל ועל כלום, לעקשנות שלך, לתמיכה שלך, להרגשה שאם פעם צביקה אני או ילדינו נזדקק לתמיכה אמיתית אתה שם בשבילנו. כבר הוכחת את עצמך לא פעם.

למלפפונים החמוצים שלך, לחצילים החריפים, לדג החריף, עוגיות מזרחיות עם שומשום  , לחומוס, לעוגיות הקצף, לחרוסת, לכיסונים עם תפוחי האדמה.

ושומעת אותך עכשיו אומר לי- אוחתי, דריי נישט קיין קופ. מחר אני בשוק, בעוד כמה ימים אני מביא לך מלפפונים חמוצים. מה הסיפור.

רמי- לא מתרגלת לכך שאתה איננו.

לא מתרגלת. 

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ

 

אִם נְנַסֶּה לִצְלֹל לְעָמְקָהּ

אוֹ לִבְחֹן מִלְּמַעְלָה אֲפִלּוּ

זוֹ הָיְתָה מִן שְׁנַת מוּעָקָה

זוֹ הָיְתָה מִן שָׁנָה שֶׁל כְּאִלּוּ

כְּאִלּוּ אֶפְשָׁר לְטַיֵּל

לָטוּס עִם תַּרְמִיל וּמַקֵּל

כְּאִלּוּ נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם

וְהוֹפּ, נִסְגְּרוּ שׁוּב בֵּינְתַיִם

וְנִפְתְּחוּ שׁוּב, וְקָנִינוּ כַּרְטִיס

טָרַחְנוּ אִשּׁוּרִים לְהַדְפִּיס

וְעָשִׂינוּ כַּמּוּבָן פִּיסִיאַר

כְּמוֹ שֶׁבִּקְּשׁוּ בָּאֲתָר

וְלַמְרוֹת שֶׁקּוֹרוֹנָה אֵינֶנָּה

הָיוּ טִילִים, אַזְעָקוֹת,

אָז טִיּוּל לֹא הִצְלַחְנוּ אֲפִלּוּ

כִּי זוֹ הָיְתָה שָׁנָה שֶׁל כְּאִלּוּ.

אָז חָזַרְנוּ לִלְמֹד בִּכְאִלּוּ

אֲבָל שׁוּב לְמִידָה מֵרָחוֹק

וְהַקּוֹרוֹנָה נֶחְלְשָׁה לָהּ אֲפִלּוּ

אֲבָל, הֵי.. זוֹ שָׁנָה שֶׁל כְּאִלּוּ

וְאֶפְשָׁר חִבּוּקִים עִם הַסָּבְתָא

וְאֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת בְּצַוְתָּא

כְּאִלּוּ קוֹרוֹנָה הָלְכָה לָהּ

אֲבָל דֶּלְתָּא הֵנָּה הִתְפַלְּחָה לָהּ

וְעַכְשָׁו הַאוֹמִיקְרוֹן הִגִּיעַ

וְאוֹתִי מַמָּשׁ לֹא ַהפְתִּיעַ

כִּי הַכֹּל זֶה כְּאִלּוּ, בְּעֵרֶךְ,

וְחִסּוּן רְבִיעִי כָּאן בַּדֶּרֶךְ

אָז מָה נְאַחֵל לְכֻלָּנוּ

שָׁנָה שֶׁל בָּרוּר וְיָדוּעַ

כִּי כְּאִלּוּ, בְּעֵרֶךְ, אוּלַי

לֹא מַרְגִּיעַ אוֹתִי, יְדִידַי.

שְׁנַת 2022 טוֹבָה שֶׁתָּבוֹא עָלֵינוּ

פודקאסט על הרצף

מכירים את ההרגשה הזו של רצון לעשות למען? להרגיש את ההרגשה הזו שאתה מרגיש כשאתה עושה משהו אמיתי, ללא כוונה מסחרית, ללא כוונת רווח, וברצון אמיתי ונקי לתמוך?

אז עם ההרגשה הזו אני מסתובבת כל חיי. ועושה. בהחלט עושה. עונה להורים שמתקשרים בעקבות אבחון, בעקבות כניסה לעולם האוטיזם הכל כך לא מוכר, לא ברור, מאיים, מלחיץ. יושבת שעות בשיחות טלפוניות, זום, וגם פרונטלי, משתתפת בקבוצות פייסבוק להורים ועונה כמיטב יכולתי, וכן, אתם מודים לי אבל האמת? אני מרויחה מזה הרבה. מרויחה תחושה טובה שנבנית כשאתה מרגיש שבכוחך לסייע.

ועדיין זו טיפה בים. יש כל כך הרבה אחרים. איך חולקים ידע, ניסיון, תובנות, שנרכשו במהלך שנות עבודה ארוכות, קילומטראז' לא קטן בעולם האוטיזם, כי הרי אין צורך להמציא את הגלגל, אפשר ללמוד, והרבה מניסיון אחרים.

ואז בניצול משאבי הרשת החברתית, אתם הגשתם לי את התשובה, את הדרך. אני שאלתי אתכם איך? ואתם עניתם לי- פודקאסט.

כזה פתוח, נגיש לכולם, שנבנה באמת ברצון כנה לשתף.

אז מתחילה לקרא על פודקאסטים. איך עושים, מה כדאי, ומבינה שזה תחום ידע אדיר. ואם אני באמת רוצה שזה לא יהיה חובבני, זו למידה אמיתית.

וכמו שהדינמיקה בחיים מתגלגלת, הגיעה ענת המקסימה. זו שפודקאסטים זה תחום הידע שלה, זו שאוטיזם גם בשבילה הוא עולם חדש לא מוכר, ואתגרי,  שפלש לחיי משפחתה.  והיא מרימה את הכפפה.

ואנחנו מדברות, מקליטות, והשיחה זורמת וקולחת. והנה נולד הבייבי המשותף שלנו. פודקאסט "על הרצף" שאלות שהורים לילדים שאובחנו על הספקטרום האוטיסטי היו רוצים לשאול.

והסדרה הראשונה, בת 10 פרקים עולה לאוויר. פרק חדש מידי שבוע.

ואתם מאזינים. וכותבים לי. ואני מבינה יותר ויותר עד כמה הפודקאסט הזה היה נכון, נחוץ, הכרחי.

אז אני רוצה להזמין אתכם. לחצו על הלינק- ואתם בפנים.

פודקאסט "על הרצף"    https://open.spotify.com/show/4QBHQc0R6FgLli0OdlYUGC

ואל תשכחו להשאיר לי כמה מילים אחרי ההאזנה, וללחוץ עקוב/follow בספוטיפיי, על מנת לעקוב אחרי הפרקים הבאים.

מחכה לכם.

רונית

 

עוד יום של שקט

 

שוב בדרך יום של שקט. של כבישים ללא מכוניות. כזה מן סוג של בידוד. אז אנחנו כבר יודעים מה לעשות.  יושבים בבית, מטיילים קרוב. מן שעטנז כזה של יום של משפחתיות צרה וסגורה, בלי אורחים, בלי עבודה, בלי הרבה תנועה, ועם הרבה שקט. וכן, עם עצמנו. יום כיפור.

השקט הזה מביא לי לא מעט מחשבות. על מה שהיה השנה, על מה שיהיה. על מה שרוצה על מה שיקרה. מחשבות שתכלס מתאימות לראש השנה, אבל אז, בראש השנה, הייתי בפול טורים במטבח. בישולים, אפייה, שולחן ערוך, אורחים. דווקא עכשיו, ביום כיפור, זו ההזדמנות להיות אני עם אני.  לבד וגם ביחד.

פחות אוהבת רשתות חברתיות שגורמות לי לגלוש לעבודת מחשב ביום כזה. פחות אוהבת סרטים וסדרות שאני מכורה להם כל ערב, אחרי 2-3 דקות של צפייה בחדשות הישנות. כן אוהבת להיות איתי ביום כיפור.

וסליחות. הרשתות החברתיות מלאות בסליחות. סליחה מכם, סליחה מאיתנו, סליחה מכל מי שזז. אמר מישהו חכם, הכי קל לבקש סליחה. הרבה יותר קשה להיות מסוגל לסלוח.

הפעם חושבת על סליחות מהיעדים שהצבתי לי, אלה שהבטחתי להם להגיע השנה לנקודת סיום, ולא צלח. ומוזר, בניגוד לתסכול של ההרגשה הזו בזמנים עברו, הפעם אני מרגישה בסדר עם זה. אם לא היה אז יהיה בהמשך.

יש כמה כאלה דומיננטיים.

סליחה מהספר שאני כותבת, שלא התקדם יותר מהר. יש לי רעיונות, מחשבות, ניצוצות, בלי סוף. ועדיין כל פעם שהתיישבתי לכתוב הטלפון צלצל, הסקייפ נדלק, מישהו רצה, מישהו הגיע. אז יש כבר חצי כתוב. החצי הבא יכתב בהמשך. וזה בסדר.  

סליחה גם מערוץ הפודקאסט שנבנה ומתרוצץ אצלי בראש כבר תקופה. הסר דאגה מלבך ערוץ יקר. השנה אתה תעלה לאוויר. בתקווה שאכן זה יהיה מוצלח.

סליחה מקבוצת הפייסבוק להורים שרציתי לפתוח. לא קרה עדיין. יודעת שלזה צריך עוד שעות ביממה, עוד ימים בשבוע. עדיין לא מצאתי איפה קונים כאלה. השנה אני בטוח אמצא את הכתובת, וארכוש את המוצרים הלוהטים הללו.

סליחה מדולינגו. הספרדית קוסמת לי, 2 קורסים בברליץ כבר מאחורי. בבית הנייר (פרקים חדשים.. רוצו לראות) אני מבינה קצת. (למה לעזאזל הם מדברים כל כך מהר?) אני בטוחה שאצחצח מילים ומשפטים בספרדית מדוברת בקלות. פעם.  רק שהשנה קצת זייפתי. למרות הפרצוף העצוב שדולינגו שיגר אלי במייל מידי פעם. אז דולינגו יקירי, לא זנחתי אותך.. ניפגש השנה. מבטיחה.

סליחה מקורס הציור שמדגדג לי באצבעות. בא לי.. ממש בא לי... כמו שאומרים נכדי המתוקים. בא לי אבל לא התממש. יום אחד זה יקרה. משהו בי ישתנה. גם אם אגלה שאני כישלון מוחלט בציור, זה שווה את הגילוי.  

סליחה מהדפים, הארגזים, התמונות, החומר המקצועי, כל אלה שמסודרים בקופסאות בחדר העבודה שלי ומחכים בצייתנות שאתיישב למיין, לארגן, לסדר, לתייק, ולזרוק. גם לזרוק. בפנסיה. נכון? אבל זו עדיין לא בתכנית כלל.

אם הייתי עושה רשימה בשבילי של "צריך ל...", ועוד אחת של "רוצה ל..." אין לי מושג איזו מהן היתה ארוכה יותר. מה שבטוח ששתיהן היו ארוכות באופן מרשים.

וכן, יש גם חלומות שהשארתי מאחורי. כמו לחזור לפסנתר, לנגן חליל אירי, ללמוד כלבנות טיפולית, לחזור למידה 40. ודווקא עם חלומות כאלה אני מרגישה שלווה מוזרה. ל-40 לא חזרתי, אבל 10 הקג שהשלתי סדרו לי את הנשימה בצורה מפתיעה. צלילי חליל אירי עדיין לא משייטים בבית, אבל במקום זה הספוטיפיי ממלא את החלל בשירים שאני אוהבת, כלבנות טיפולית כבר לא תהיה כנראה, אבל הנביחות של הכלבה שלי ממלאות את החסר.

אז סליחות – צ'ק.

תכניות חלומות יש והרבה. וטוב שכך.

געגועים למישהו שאבד לי לפני כשנה וחצי, קיימים, ובועטים. (לא פשוט למצוא חברות שכזו, ואני ברת מזל שזכיתי).

תקוות להמשך יש המון.

יעדים?  כוח לעשות, שימחה להמשיך, מרץ לתכנן, אהבה לחלק, ועשייה. הרבה עשייה.

גמר חתימה טובה.