אתם שנכנסים לבלוג שלי, וקוראים.
אין לי מושג מי אתם, ומה אתם ומאיפה אתם. אני רק רואה את הרישומים של בלוגר, שמיידע אותי שהיום ביקרו בבלוג 200 קוראים, ואתמול 170 קוראים, החודש 560 קוראים, ובסהכ נכנסו לבלוג 54748 אנשים. שזה מספר בלתי נתפס.
אתם נכנסים, כנראה קוראים, ואני סקרנית.
אהבתם? היה לכם מעניין? מרגש? משעמם?
אז תכתבו לי.
יש אופציה להשאיר תגובות לפוסט. תכתבו. שארגיש שמאחורי המספרים והסטטיסטיקה, יש באמת אנשים כמוני, כמוכם, כמונו.
תודה
את הספר
"אומנות השילוב" כתבתי כי הייתי צריכה לכתוב. כי הייתי חייבת לכתוב. כי
הבנתי עד כמה המושג שילוב מעורפל, לא מובן, לא מיושם, לא ברור.
הבנתי שיש צורך
בתמיכה. שצריך להבין מה זה שילוב ולמה לשלב לפני שבכלל ניגשים למלאכת השילוב.
וכתבתי. ואני
לתומי ראיתי את קהל היעד. הורים לילד משולב, הורים שמתלבטים לגבי שילוב, מורים
שמקבלים ילד לשילוב בכיתתם, אנשי טיפול, והורים שבכיתת ילדם לומד ילד משולב.
ואז הגיעה
מירי. חברה ותיקה, עם רקורד מכובד של קריאת ספרים מאחוריה. בניגוד אלי, שמצליחה
לסיים ספר רק אם הוא עניני, קליט, נגיש, ותופס אותי, מירי קוראת. והרבה.
כמובן
ש"אומנות השילוב" הגיע לידיה ולעיניה של מירי, שקראה אותו מהר.
גילוי נאות,
מירי לא חלק ממערכת החינוך, לא קשורה לעולם הטיפולי, לא חלק מקהל היעד האופייני.
אבל דוקא היא,
הצליחה לרגש אותי, ולגרום לי להפתעה מוחלטת. מירי קראה את הספר, ואז אמרה לי משהו
שלא חשבתי עליו.
בכיתת נכדי, יש
ילד משולב. כך היא אמרה. אני מתכננת להקריא לנכד שלי מהספר שלך. כך הוא יבין יותר,
יתחבר יותר, יקבל יותר, וידע. ידע מה עושים איך ולמה.
לזה לא חיכיתי,
אבל זה כל כך חשוב. שהמידע ויכולת הפתיחות הקבלה וההבנה האמיתית, מהראש אבל גם
מהלב, יתקשרו עם הילדים שיושבים עם הילד שלנו בכיתה, בגן, ביחד.
אתם כל כך מרגשים אותי, במשובים שלכם על הספר החדש שלי "אומנות השילוב".
" 
שיתוף שלכם יכול להפיץ שינוי אמיתי. כי ביחד, השילוב הופך מחלום למציאות.כשהתחלתי את דרכי כקלינאית תקשורת לפני 46 שנה, לא יכולתי לדמיין את העושר והעומק שיביאו איתם אלפי המפגשים עם ילדים על הרצף האוטיסטי ומשפחותיהם. כל ילד וילדה, כל משפחה, כל סיפור - לימדו אותי פרק חדש בסבלנות, בהכלה, באופטימיות ובאומנות השילוב.
זה הספר שיעזור לכם לשנות חיים – גם של הילד המשולב, גם של ילדי הכיתה, וגם של החברה כולה. שיתוף שלכם יכול להפיץ שינוי אמיתי. כי ביחד, השילוב הופך מחלום למציאות.
לפני שנים, כשהתחלתי ללמד סטודנטים, הושבתי אותו מולי, הודעתי לו שהוא סטודנט כרגע, והוא עומד לעבור קורס סמסטריאלי בהתפתחות שפה ודיבור, ועוד אחד בלקויות שפה דיבור ותקשורת.
אם אתם עדיין לא מכירים אותו, הוא בחור
רציני. נותנים לו משימה והוא הולך על זה עד הסוף. לא תצליחו
להסיט אותו מהמשימה, לא תצליחו לבקש ממנו לעגל פינות, לא תצליחו להגיד לו- עזוב..
לא צריך.
קיבל
משימה, זהו. עד הסוף המר. (או המתוק).
הבחור
ישב, הקשיב לי מרצה לפניו, התבונן בשקפים, ועוד הקשיב לי. קורס שלם. ועוד אחד אחריו.
ואז-
התחיל לשאול שאלות.
אני
חושבת שאף פעם לא עמדתי במבחן רציני כל כך וחסר פשרות כל כך. עניתי, התפתלתי,
דיברתי, הסברתי, ושוב.
ואחרי
זה הרגשתי, שאני הכי מוכנה לצאת לעולם האקדמיה. שאין, אין סטודנט שיפחיד אותי
בשאלותיו כי אני, אני צלחתי את השאלות הכי מורכבות ומעמיקות שיכולות להיות. זהו.
זה שלי. וכך היה.
אז גם
הפעם.
הספר
שכתבתי, הגיע ישירות מההוצאה לאור לאחר העתקת שמש. מי שלא בקיא במונחים, הספר "אומנות
השילוב" שעוסק בשילוב ילד עם צרכים מיוחדים במסגרת חינוכית רגילה, עבר את
העורכת הספרותית, הלשונית, את ההגהה, העימוד, וההגהה החוזרת, ועכשיו יצא אלי העותק
הראשון לאישור.
נתתי
לו לקרא. נשמתי עמוק. חיכיתי לשאלות, לדילמות, לתחקיר, ללחץ.
סיים
לקרא, הושיט לי את הספר, ואמר- יופי. כל הכבוד. קריא, נגיש, משמעותי.
וזהו.
אוטוטו
הספר יוצא לאוויר העולם. אני כבר בצירי לחץ. בלי אפידורל.
הלידה
ממש ממש קרבה.
"אומנות השילוב" בדרך.
*מתי תכתבי ספר?
ככה שואל אותי הבפנים שלי. שאלה שאני נשאלת לא מעט.
והאמת? כתיבה בשבילי זו תרפיה. במקום לשלם לפסיכולוג, במקום לבלבל לכם את המוח
בשיחות עומק, אני כותבת.
*נו.. למה את לא כותבת?
דווקא כן כותבת. כותבת את הבלוג שלי, שמכיל כבר 147 פוסטים, כותבת בפייסבוק (לפעמים מפרגנת, לפעמים
צוחקת, לעיתים מתעצבנת), כותבת ברכות לחגים
וימי הולדת, כותבת ניוזלטר לעמותת "שגרירי זיכרון בגוף ראשון". כותבת
בכל הזדמנות.
*זה לא נקרא. זה לא לכתוב. שבי תכתבי.
האמת שדי מתחשק לי. ורעיונות במוח הקודח שלי מתרוצצים
בלי סוף. אורית המורה המקסימה שלי ליוגה אומרת- תרוקנו את המוח. שיהיה ריק ממחשבות. ואני
חושבת איך אפשר, התאים האפורים שלי עובדים על ספידים, המוח שלי.. אין לו מנוחה.
*לא מעניין. את מסיטה את הנושא. למה את לא כותבת?
ואני עונה- מתי בדיוק? למי יש זמן? למי יש אופציה?
*שוב את מתרצת תירוצים. זה לא סיבות, זה תירוצים. שבי
ותכתבי כבר ספר. תתחילי ותראי שזה ירוץ. רק תתחילי.. וכמו שאני מכיר אותך, זה כבר
יזוז מעצמו ופתאום תמצאי זמן, כמו שאת מוצאת לכל דבר.
איך אפשר? בדיוק התחלתי פרויקט חדש, עכשיו יש
מחויבויות, צריך לחסל מחויבויות ישנות, לסגור פרויקט חיים שהגיע זמנו להיסגר, נכדים
שאני רוצה לראות, פודקאסט להקליט, טלפונים לעשות, ואולי לבשל משהו? המקרר ריק, אין
מה לאכול. אני רעבה.
*שוב את בטורנדו מחשבות. תעצרי קצת, מי יכול לרדוף
אחריך. תתמקדי. שבי ותכתבי. את יודעת בדיוק על מה את רוצה לכתוב. ויש לך הרבה מה
לכתוב. תעצרי קצת. תכתבי.
*כתבתי. כתבתי. כתבתי ספר הדרכה להורים ומורים, שבימים אלו עובר
הגהה ועימוד בהוצאת הספרים, ספר שמאגד את כל מה שהבנתי, למדתי, הפנמתי ב 46 שנות
עבודה, התרגשות גדולה לקראת יציאתו לאור.
*אחלה. ספר מקצועי זה סבבה. זו התחלה. עכשיו שבי
ותכתבי את מה שבוער בך מאז ילדותך. שבי ותכתבי על עצמך, על חיים של דור שני לשואה, על אמא, על הישרדות, גבורה
ותקומה. לא הגיע הזמן? את מספרת את סיפורה בכל מקום.. תכתבי. תכתבי את הסיפור שלך.
ושלה.
טוב. אוקי. כותבת.
בימים אלה כותבת.
מזל שיש מקלדת, כי עם הכתב שלי אף אחד לא היה מצליח
לקרא. גם אני לא.
עדיין לא מאמינה, אבל כותבת.
כותבת ספר על אמא. ועלי.
אמא. נעלמת לי לפני 8 חודשים. אהבת כל כך לקרא ספרים,
אבל את הספר הזה את כבר לא תקראי. אבל את הספר הזה אני אכתוב.
כותבת.
שֶׁתִּכְלֶה הַשָּׁנָה, שֶׁתִּכְלֶה
בִּמְהִירוּת
כִּי שָׁנָה
שֶׁכָּזוֹ בֶּאֱמֶת מְיֻתֶּרֶת
וְאִם נְנַסֶּה לְתַמְצֵת
בִּזְהִירוּת
לֹא רוֹצֶה
מתשפ"ה תְּמוּנוֹת אוֹ מַזְכֶּרֶת
שֶׁתִּכְלֶה
לָהּ תשפ"ד תֵּעָלֵם מֵחַיֵּינוּ
רַק לִפְנֵי
שֶׁתֵּלֵךְ שֶׁתַּחֲזִיר חֲטוּפֵינוּ
כִּי תשפ"ה
אַתְּ הִגְזַמְתָּ בִּבְנִיַּת הַתַּסְרִיט
כִּי תשפ"ד
לֹא לָקַחַת אַחְרָיוּת אוֹ קְרֵדִיט
וְנָכוֹן
שֶׁבְּרִיחָה מֵאַחְרָיוּת זֶה פּוֹפּוּלָרִי
רַק מָה
שֶׁאָרַגְתָּ לָנוּ, זֶה עַל גְּבוּל הַבַּרְבָּרִי.
אָז לְכִי לָךְ
תשפ"ד הֵעָלְמִי מֵחַיֵּינוּ
וְתַחְזִירִי
לָנוּ מַהֵר אֶת כָּל אֲהוּבֵינוּ
וְתַפְסִיקִי
לְשַׂחֵק כָּאן מִשְׂחֲקֵי מִלְחָמָה
וְלָשִׂים אֶת
חַיֵּינוּ תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה
וּבִזְמַן
לְחִימָה, עִם כְּאֵב כָּזֶה פְּנִימָה
גַּם
הִגְזַמְתָּ וְהֵעַזְתָּ וְלָקַחַת לִי אֶת אִמָּא.
בְּתִקְוָה
לְשָׁנָה אַחֶרֶת.
כִּי אֶת זוֹ
כְּבָר מִצִּינוּ.
שָׁנָה טוֹבָה
