יום ראשון, 8 בינואר 2023

אהבת הורים

 

אהבת אין קץ. אהבת הורים.

הורות.

קשה להבין את זה, קשה להסביר את זה. אתה מרגיש את זה פיזית.

האינסטינקט לגונן, לעטוף, לרכך, לסייע, לאהוב עד הסוף.

הילד מתקשה, ואתה רואה, מקשיב למומחים, למקצוענים, לחכמים.

השנייה בה אתה מבין שזהו. זה הוא ואתה. ואין משהו אחר. ואין עולם. ואין מסביב. ואין תהום, ואין שמיים. רק הוא ואתה.

וכל מה שאתה מרגיש זה את הצורך הענק הזה להגן עליו. לעטוף אותו בגופך. שלא יפצע. שלא יינזק. שלא יכאב. שלא יסבול.

הורות.

המושג הבלתי נתפס הזה שמתגבש עם לידת הילד שלך, ולא מרפה.

כי אתה שם בשבילו. תמיד. בכל מצב. ללא התלבטות. ללא מחשבה. ללא הסוס.

וזה הופך להיות אחד מהאינסטינקטים הפיזיולוגים שלך. לגונן עליו בכל מחיר.

ואומרים לך שהוא על הרצף. ואומרים לך שהוא אפרקסי. ואומרים לך שהוא אפילפטי.

ואומרים לך.

וכל מה שאתה רק רוצה זה לעטוף אותו, לערסל אותו.

ואתה חופר ומסתת לו את הדרך.

ואתה נלחם בשבילו בידיים חשופות.

ואתה דואג שיקבל את כל מה שניתן לקבל.

והמשוכות גבוהות, והמסביב עסוק בעניניו, ומסתכלים עליו, מצביעים עליו, מתרחקים ממנו.

לפעמים צוחקים.

לפעמים מסובבים את הגב.

והרשויות, והקהל, והזכויות, והחובות, והצרכים, וחשבון הבנק.

ואז הוא קורא לך.

ומסתכל עליך.

ולפעמים נותן חיבוק.

ולפעמים מחזיק לך את היד.

ואז אתה יודע.

אתה יודע שאתה יכול, שהשמיים הם הגבול, שאתה תעשה הכל.

 

 

יום שני, 24 באוקטובר 2022

מיכאלה

 

מיכאלה, את באה איתי לשבת על המדרגות?

פגישה ראשונה בשנת 91. עברנו לגור לבית, ברחוב המלאכה, וקבלנו שכנים, בית סמוך. רוני ומיכאלה. ז

לכתוב "קליק מיידי" זה קצת נדוש. אבל כן. זה היה קליק מיידי. את הכרזת על עצמך כאחותו של צביקה, ואנחנו הפכנו לגיסות.

מכאן, זה הפך למשפחה אחת גדולה. שירה אצלינו, ומיכל עודד וערן אצלכם בבית. שני בתים שנפתחו לבית אחד גדול, וכיוון שרוני בן יחיד, את בת יחידה ואני כנל, אהבנו את המשפחתיות הגדולה, שכללה ארוחות משותפות לרוב וערבי חג משותפים, עם הורייך, והורי.

אהבנו את הרעיון שלך, מיכאלה ושל מיכל שלי, שתיכן בלונדיניות ושתיכן ילידות 29.7 בהפרש של אי אלו שנים. מיכל ומיכאלה.

גידלנו ביחד את הבוקסרים. את אולי שלכם, את ספוטי שלנו ואת רמבו, שגם הם רצו מבית לבית, כטריטוריה אחת משותפת.

וצחקנו המון, וריכלנו המון, ובכינו המון ונהננו לקטר ביחד.

והיה לנו קוד כשלמישהי היה כבד בנשמה. "לשבת על המדרגות". זה החל מערב הפיגוע בדולפינריות, בו אני ניסיתי לאתר את ערן, ואת את שירה, והיינו לחוצות, וישבנו על המדרגות בכניסה לבית שלנו, ודאגנו ביחד. ומאז כל פעם שלמישהי היה כבד קצת נשאלה השאלה "את באה לשבת איתי על המדרגות?"

ואהבנו לשתות ביחד את הקפה בכוסות של פעם, חומות מזכוכית, וקניתי לך כאלה גם, וקנינו סטים של כלים ביחד, שאם נצטרך שולחן גדול, נוכל לצרף אותם...

וליד הקפה עוגת התפוז האולטימטיבית.

ואז רוני נעלם לנו, והילדים יצאו מהבית, והחלטת לעבור דירה. ואנחנו עברנו גם, וכבר לא היו מדרגות, ועדיין התקשרנו אחת לשניה וצחקנו הרבה, וריכלנו הרבה, ושתינו את הקפה בכוסות הזכוכית החומות של פעם, ועדיין ישבנו ביחד "על המדרגות" שהפעם היו במרפסת שלך או במרפסת שלי.

ועכשיו בחרת לעזוב.

ואני צריכה אותך עכשיו כדי לשבת איתך "על המרגות" ולשתות קפה בכוסות החומות.

ואת לא פה.

תהה נשמתך צרורה בצרור החיים מיכאלה שלי.

 

יום רביעי, 28 בספטמבר 2022

שנת תשפג טובה שתבוא עלינו

 

תשפג חֲדָשָׁה עוֹמֶדֶת בַּדֶּלֶת

עָלֶיהָ בּוֹהָה, צוֹפָה, מִסְתַּכֶּלֶת

יֵשׁ תָּמִיד לֹא מְעַט הַחְלָטוֹת פֹּה לָקַחַת

רַק שֶׁבְּגִילִי אֲנִי קְצָת יוֹתֵר מְפֻכַּחַת

כְּבָר יוֹדַעַת שֶׁדִּיאֵטָה זֶה פָּחוֹת רֵלֵוַנְטִי

כִּי לַמְרוֹת שֶׁפַנְטַזְיָה זֶה מְאֹד רוֹמַנְטִי

רָזָה כַּנִּרְאֶה כְּבָר לֹא אֶהְיֶה אַף פַּעַם

מְסַפֶּרֶת לְעַצְמִי שֶׁיֹּפִי, זֶה עִנְיָן שֶׁל טַעַם

גַּם לְסַדֵּר קְלָסֵרִים אֶצְלִי עַל הַמַּדָּף

זֶה סוּג שֶׁל הַחְלָטָה מֵהַסּוּג הַמָּעֳדָף

אֲבָל אֵלֶּה רַק מִצְטַבְּרִים, צוֹבְרִים אָבָק, מִתְרַבִּים,

וְאֵין לִי בִּשְׁבִיל זֶה מַסְפִּיק מַשְׁאַבִּים

אָז רוֹצָה לְהַחְלִיט לִהְיוֹת יוֹתֵר אִיזִי

אֲבָל הַמַּאֲמָץ לְהַחְלִיט עוֹשֶׂה אוֹתִי דִּיזִי

כַּנִּרְאֶה שֶׁאַמְשִׁיךְ הַכֹּל לַלֵּב לָקַחַת

וְאֶת הַצָּרוֹת שֶׁל כֻּלָּם לָשֵׂאת בָּאַמְתַּחַת

טוֹב, אָז אוּלַי אַחְלִיט לְהַקְפִּיד לְחַיֵּךְ

וְלִהְיוֹת חִיּוּבִית וְלִרְאוֹת אֶת הַיֵּשׁ

תִּסְתַּכְּלִי תָּמִיד לְמַטָּה וּלְאָחוֹר אָמְרָה לִי אִמָּא

וְאָז אַתְּ תָּמִיד  גַּם גְּבוֹהָה גַּם קָדִימָה

כֵּן. הַשָּׁנָה אֶסְתַּפֵּק בְּאִי הַחְלָטָה

לֹא לְהַחְלִיט לֹא לְהִצְטַעֵר לְלֹא חֲרָטָה.

רַק תשפג, תַּשְׁפֶּגִי עָלֵינוּ בַּעֲדִינוּת

כִּי לְגַמְרֵי מַגִּיעָה לָנוּ עוֹד הִזְדַּמְּנוּת

הִזְדַּמְּנוּת לִהְיוֹת בְּרִיאִים, נִמְרָצִים

הִזְדַּמְּנוּת בַּמִּרְפֶּסֶת לְהַצְמִיחַ עֲצִיצִים

הִזְדַּמְּנוּת לַחֲווֹת רְגָעִים שֶׁל זְרִיחָה

הִזְדַּמְּנוּת לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל עוד אֲרוּחָה

הִזְדַּמְּנוּת לְחַבֵּק, לַנֶּשֶׁק לֶאֱהֹב

לְהָזִיז אֶת הָרַע לְמַצּוֹת אֶת הַטּוֹב

הִזְדַּמְּנוּת לְתַרְגֵּל יוֹגָה חֶמְלָה וְאֶמְפַּטְיָה

לְתַרְגֵּל חִיּוּךְ, מַבָּט וְסִימְפַּטְיָה

לִחְיוֹת אֶת הָרֶגַע לְלֹא דַּחְיָנוּת

וְסוֹף סוֹף לִמְצֹא אֶת הַחֲנוּת שֶׁמּוֹכֶרֶת סַבְלָנוּת

שנה טובה.

 

יום חמישי, 18 באוגוסט 2022

החודש הזה בשנה

 החודש הזה בשנה

החודש הזה בשנה שגורם לי לעצור.

דווקא לי, שמתנהלת לפי הלוח הנוצרי, שלא לוקחת חופש גדול דווקא ביולי-אוגוסט, שלא מתחילה את השנה עם פתיחת שנת הלימודים.

דווקא אני, שתמיד מסבירה להורים שאם אין מקום אצלי במכון, בחודש אוגוסט, הרי שסביר להניח שלא יהיה מקום גם בחודש ספטמבר. כי אצלי השנה היא מעגלית, ואין סוף, ואין התחלה, מרגישה הכי עמוסה והכי לחוצה בחודש הזה. באוגוסט.

אולי שאריות משנותי הארוכות כקלינאית במערכת החינוך, אולי בגלל האחריות והלחץ בניהול המכון, אולי בגלל שמשהו מזנב אצלי בנשמה ולא מפסיק. להיות יותר, לעשות יותר, לא לנוח, למצוא אתגרים חדשים.

זה החודש שבו אני מוודאה שסיכומי הטיפול מצורפים לתיקי הטיפול, שמקומות שמתפנים מאוישים, שהחשבוניות יצאו בזמן ולכולם, שהמשחקים בקליניקה שלמים ולא יהיה מצב מעצבן שחסרה תמונה או חלק, שהשנה תיפתח בנינוחות ובצורה חלקה וזורמת.

והשנה אצלינו תיפתח במשיחות מברשת הצבע על הקירות במכון, לצבע חדש, לניקיון חדש, לסדר חדש. במכון ובנשמה.

הקורסים הדיגיטלים שהוצאתי השנה, נמכרים הרבה, לפודקאסט "על הרצף" שהקלטתי השנה (כבר ביקרתם אותנו בספוטיפיי?) יש כבר אלפי האזנות בארץ ובעולם, הקבוצה שפתחתי בפייסבוק הולכת ומתרחבת מיום ליום והספר שמסתובב לי בראש הולך ונכתב. (לא מספיק מהר לטעמי, אבל זה יקרה).

ועדיין מחפשת אתגרים חדשים. פתוחה לרעיונות, להחלטות, ליוזמות חדשות תמיד.

והמוח הקודח שאין לו מנוחה, ממשיך לזמזם. החיים יפים כשאת בעשייה. כך הוא מזמזם.

שנהיה בריאים.


יום שבת, 30 באפריל 2022

אנטומיה של הלב

 

אני סטודנטית צעירה, בשנה הראשונה ללימודי בחוג להפרעות בתקשורת באוניברסיטת תל אביב, (1975... כן, היתה שנה כזו...) לומדים קורס שנתי באנטומיה. צורה ומבנה של אברי גוף האדם.

אני רוכשת במיטב כספי, (הייתי צריכה משכנתא כדי לממן) ספר שנקרא Grant's Atlas of Anatomy.

הספר מלא בתמונות מפוארות. ואני לומדת על האנטומיה של הלב. אין ספק, איבר חשוב שבלעדיו, חיינו אינם חיים. (תרתי משמע).

באנטומיה של גרנט, אני לומדת שללב יש 4 חללים. חדר ימני ושמאלי ועליה ימנית ושמאלית. הלב פועם בממוצע 50-60 פעמים בדקה, וכולנו רוצים שישמור על גודלו, וימשיך לפעום בקצב המקובל.

מאז עברו שנתיים-שלוש שנים, אבל מי סופר.

אני המשכתי לתואר שני, ולתואר שלישי, והספר- אטלס אנטומיה של גרנט, עבר כלאחר כבוד לספרייה של ערן, בני בכורי הפיזיותרפיסט.

ורק עכשיו, אחרי שנים ארוכות, יש לי העוז והאומץ לערער על הכתוב באנטומיה של גרנט, ולתת פרשנות אחרת לפיזיולוגיה ולאנטומיה של הלב.

חייבת לסייג ולהוסיף שהמסקנות שלי מבוססות על קבוצת מחקר קטנה (אני), אבל אני בטוחה לחלוטין, שכל חוקר שייקח לידיו את הנושא, ימצא שאני צודקת לחלוטין.

אז ככה. אלו המסקנות האמפיריות שלי בנושא האיבר החשוב ששמו לב.

הלב אולי מתחיל את דרכו כאבר קטן יחסית. אצלי הוא התפתח כנראה רק בגיל הצבא, שעד אז ההתאהבויות שלי היו קטנות ולא משמעותיות (אם לא ניקח בחשבון את פול ניומן ורוג'ר מור, שאמנם מצאו מקום בלב שלי, אבל לא ממש השפיעו על האנטומיה שלו.)

בצבא, בית ספר לשריון החל שינוי מסויים, והחדר השמאלי החל לשנות ממדיו. ועדיין, בבדיקת הדמייה, אני כיום חושבת שהאנטומיה לא שינתה מסלולה.

השינוי המשמעותי החל בשנת 1979. (יש תיעוד וסימוכין). ערן נולד, ואיתו חלה התרחבות משמעותית בחדר הימני של האיבר. בשנת 1981, ו- 1986, חל שינוי נוסף, כששתי העליות, הימנית והשמאלית, שוב שינו מימד. ועדיין, בספירה זהירה נשארו בלב 4 חללים.

ואז, בלי תכנון מוקדם, (ואולי בעצם תכנון של 9 חודשים), החלה מטמורפוזה, והאיבר הלבבי אצלי שינה פניו וצורתו.

על מנת שלא להלאות אתכם, רק אציין, שכיום, בלב שלי יש 4 חללים סטנדרטיים, ו6 חללים שהתפתחו וממשיכים להתפתח, כשהאחרון בהם נפתח לשימוש ב 22.04.22. לפני כשבוע. ששת החללים החדשים מתחלקים ל-3 חללים זכריים, ו-3 חללים נקביים.

מתוך סקירה מדוקדקת של המצב, אני מציינת שככל שמספר החללים גדל, הלב מתרחב, ותוכנו, האהבה ששורה בו הולכת וגדלה.

לא ברור לי איך קורית המוטציה הלזו, אבל זו עובדה.

אני סבתא מאוהבת לגמרי, והלב אצלי גדל למימדים משמעותיים.

מי שרוצה לעיין מקרוב בממצאים האמפיריים, מוזמן להתקשר.

מזל טוב לך עמיתי שלנו, בת השבוע. תפסת את מקומך אצלי בלב בשנייה שראיתי אותך יוצאת לאוויר העולם.

וכן, אני מוכנה לגמרי לקבל את שיחת הטלפון משטוקהולם, שתבשר לי על הנובל שמחכה לי על הממצאים החדשים שלא מוזכרים באנטומיה של גרנט.

יום חמישי, 28 באפריל 2022

זיכרון בסלון 2022

 

ושוב אנחנו זוכרים

ושוב ישיבה של ביחד. ומנסים לגעת. מנסים להרגיש

שומעים סיפורים, מילים, מקשיבים לרגש. מקשיבים למעבר

שואלים שאלות

ועדיין זה בלתי אפשרי.

למרות הרצון, למרות הצורך, למרות הדבקות

שלא להרפות, לא לשכוח, לא להניח.

ועדיין זה בלתי אפשרי.

הם מספרים, חוזרים שנים אחורה, חוזרים להיות צעירים שוב

ואנחנו מביטים בהם, והשיבה נעלמת, והילד, הנער, יושבים אל מולנו

ועדיין זה בלתי אפשרי.

וככה כל שנה, מתכנסים בסלון. שרים קצת שירים, זולגת דמעה

וגם לעיתים מפספסים נשימה, נאנחים אנחה, מתאמצים להבין

ועדיין זה בלתי אפשרי.

כי איך ניתן להבין?

איך אפשר להרגיש?

איך אפשר לדעת באמת, את עוצמת הפחד, האימה, הטרוף,

זה בלתי אפשרי

ורק כשאני מדמיינת, את קייטי נכדתי, בת השמונה,

עומדת לבדה ברחוב, לא אמא, אבא, או אדם מוכר

ורק כשאני חושבת על עצמי בטור השמאלי,

וילדי או נכדי מופנים עם הורי לימין, לאותה ארובה מעשנת

רק אז, הפעימות מתגברות, הפחד עוטף, והשחור משתלט

ועדיין זה כמעט בלתי אפשרי.

להבין.

יום רביעי, 9 במרץ 2022

פליטים זה פליטים זה פליטים...

 פליטים זה פליטים זה פליטים.

משפחות. זקנים. ילדים. עם תיק קטן או גדול, עם דמעות בעיניים, עם פחד מהלא נודע.

עם בדידות איומה, עם אימה קיומית, עם רצון הישרדות.

בלי תכנית להמשך, בלי לדעת איך ולאן, בלי חיוך.

עם אהבת המולדת, עם דאגה גדולה, עם רצון שמתבטא רק בזה שרוצים להמשיך לחיות.

ופעם זה אנחנו, המשפחה שלי ושלכם, ופעם זה שכנינו,

ופעם זה רחוק מאיתנו, שנות אור, כי מה לנו ולדרפור? מה לנו ולאפריקה בכלל?

ופעם זה הם. האוקראינים.

ולמה לעזור להם אתם אומרים לי,  הם היו חיות אדם אז במלחמה ההיא, הרגו ללא רחם, שיתפו פעולה עם הנאצים באכזריות נוראה, דמניוק היה אוקראיני אתם אומרים.. karma is a bitch, מה פתאום אני אעזור למי שאולי הסבא רבא שלו רצח בדם קר את המשפחה שלי?

וגם אני דיברתי ככה בדיוק. דור שני להישרדות ההיא. נטולת משפחה בגלל ההם.

אבל עם השנים, זווית הראיה משתנה. לא מתרככת, דווקא לא. אבל פתאום אני לא רואה אוקראינים. אני רואה אנשים. צעירים מאד, וגם זקנים.  אנשים שחרב עליהם עולמם, במחי הכף של הדוב הרוסי.

ואי אפשר להפנות את בגב.

ואי אפשר להתעלם.

ואי אפשר לא לתמוך, גם כשמנגד עומדים שיקולי דיפלומטיה.

כי זו השעה שגורלנו, גורל כולנו יחרץ. בדיוק עכשיו אתה נבחן במידת האנושיות, ההכלה, האמפטיה, הלב.

גם אז, בשנים הקשות של המלחמה ההיא, העולם נחלק לאלה שפשעו, אלה שעמדו מנגד, ועצמו עיניים, ואלה שסכנו את עצמם, את משפחותיהם, ונתנו יד. חסידי אומות העולם אנחנו קוראים להם.

ואין חדש תחת השמש. זה הזמן להיות קצת חסידי אומות העולם.

ואני בטוחה שהסבים שלי, והדודים שלי, שנשרפו במלחמה ההיא, מסתכלים מלמעלה עלינו עכשיו. ותוהים למה אנחנו, דוקא אנחנו, לא עושים יותר.