כל סוף הוא התחלה חדשה

אחרי 47 שנות עבודה קלינית, אני עוצרת.

ארבעים ושבע שנים של טיפול, הקשבה, ליווי, בקליניקה ובמסגרות אחרות.

אלפי ילדים עברו מולי, וכל אחד מהם היה עולם ומלואו. ילדים שלא דיברו, אבל רצו כל כך שיבינו אותם. ילדים שדיברו הרבה, אבל אף אחד לא באמת הקשיב להם. מהם למדתי שתקשורת היא לא רק מילים. היא מבט, תנועה, נשימה. ולפעמים - פשוט שקט.

ולצידם, מאות הורים. ישבו מולי בחדר, עייפים, מודאגים, מלאי אהבה. הם חיפשו תשובה, כיוון, אחיזה. מישהו שיגיד שזה אפשרי. ולפעמים, פשוט רצו לדעת שהם לא לבד. שיש מי שרואה, שומע, מאמין.

אלפי פנים, אלפי קולות, אלפי רגעים של יחד. בכל השנים האלה, למדתי מהם לא פחות משהם למדו ממני.

ולאט לאט, רגע אחרי רגע, נבנה כאן בית. לא קליניקה. בית. מקום שבו לא רק מדדנו מטרות, אלא חיפשנו משמעות. שבו לא רק תרגלנו, אלא ראינו, הקשבנו, הרגשנו. שבו כל ילד היה עולם ומלואו. אלה היו שנים של עשייה שקטה, מדויקת, עם הלב.

אז הנה הגיע הרגע בו אני סוגרת את הדלת. לא בלב כבד, אלא בלב מלא. כי אני יודעת שזה הזמן. לא להמשיך "עוד קצת", אלא לעצור בדיוק כשצריך לעצור, כשמרגישה שאפשר להמשיך.

אני לא נפרדת - רק משנה כיוון. אני לא עייפה, אלא מלאת סקרנות והתלהבות לגבי ההמשך. מחדרי הקליניקה, אל המרחב של הפודקאסט, של הספרים שאני כותבת, של הימים שיבואו.

אתם מוזמנים לפגוש אותי:

בפודקאסט "על הרצף" https://open.spotify.com/show/4QBHQc0R6FgLli0OdlYUGC

בדף הפייסבוק שלי

https://www.facebook.com/Dr.ronit.welgreen.SLP

בקבוצת הפייסבוק "על הרצף – שיחות על אוטיזם" https://www.facebook.com/groups/327567965898214/

בבלוג "החדר של רונית"

https://ronitwel.blogspot.com/

בספר "אומנות השילוב" https://nivbook.co.il/.../%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%95.../

ובספר שסיימתי לכתוב בימים אלו, ועדיין לא יצא לאוויר העולם.

(עדיין ללא שם סופי, אבל אל דאגה, עוד תשמעו עליו ותקראו אותו!)

אם יש לכם שאלות, רעיונות או רק רוצים לשתף, אני עדיין כאן – בשיחת טלפון, בהודעת ווטסאפ, במילה חמה.

03-5471904

רציתי להגיד תודה. תודה לכם, על הדרך, על האמון, על האנושיות. תודה שהייתם חלק מהמסע הזה. זה יקר לי יותר משאפשר להסביר, וזה אף פעם לא היה מובן מאליו.

רונית

האנשים השקופים

 הם לא באמת שקופים. יש להם גוף, עיניים, קול. יש להם שמות, אבל אף אחד לא טורח לשאול. ולפעמים אנחנו דוקא מכירים אותם היטב.

הם נכנסים לחדר, ואתה זז קצת הצידה, בלי לשים לב. או לא מבחין בהם בכלל.

הם יכולים להיות זרים, הם יכולים להיות בני המשפחה שלך.

הם יכולים לפגוש אותנו במקרה, באקראי, והם יכולים לשבת איתנו לשולחן האוכל, או להיפגש איתנו במעלית.

הם לא חלק מהשיחה, לא חלק מהקבוצת ווטסאפ, לא חלק מהמתרחש מסביב.

לעיתים הם המנקה שאנחנו רואים בכל בוקר בחדר המדרגות, לעיתים הם השכן המבוגר בחדר המדרגות, או העובדת הזרה שמלווה אותו.

לעיתים הם ההורים הזקנים שלך, שלא מתמודדים עם הקדמה, עם המחשב, עם הסלולרי, עם החיים. עם קצב הדיבור. שנושאי השיחה שלהם הם זיכרונות העבר.

אנחנו רואה אותם בכל יום, אבל לא מביטים. אנחנו עסוקים בענינינו. באמת מאד עסוק. והם? הם שקופים.

ולפעמים השקופים הם דווקא אלה שמתנדבים, שמביאים עוגה לאירועים, שנשארים לעזור אחרי כולם. אבל בשקט.

לפעמים השקופים הם אלה שמנסים לספר סיפור אבל אנחנו לא מקשיבים. כי הסיפור שלנו חשוב יותר, מעניין יותר, משמעותי יותר. או כי פשוט אין לנו זמן.

ואז השקופים מצמצמים ווליום, זזים הצידה, מתעסקים בענינם, ולא מנסים יותר, או מנסים ומוותרים מהר.

לא רואים אותם. גם לא שומעים. גם לא מקשיבים.

זה לא שעושים את זה בכוונה. כי הרי אנחנו אנשים טובים. זה לא שפגענו או התעלמנו במודע, זה פשוט כי פיספסנו אותם. כי הם דמויות משנה בתסריט החיים שלנו. גם אם בלעדיהם זה לא יהיה אותו הדבר.

אבל לפעמים צריך רק מבט.

רק מישהו אחד שיאמר: אני רואה אותך.

רק מישהו שיקשיב, יחייך, אפילו ייצור מגע.

וזה משנה הכול.

 

 

יושבת אני וכותבת...

 

ושוב, יושבת וכותבת ספר. ספר שמילותיו קיננו בי הרבה זמן.

ספר שידעתי שמתישהוא אכתוב

ספר שלא יכול היה שלא להיכתב.
הוא נולד מהרגע שהבנתי שאני לא יכולה לברוח,
שהשואה לא נגמרה אצל אמא שלי.

זה ספר על החיים לצד הזיכרון.
שלה, שלי, ושל כולנו כבני אדם.

כותבת ופוגשת את אמא, שוב ושוב.
כותבת ופוגשת גם את עצמי של פעם, ושל עכשיו.
ולפעמים, תוך כדי כתיבה, אני מבינה דברים
שלא ידעתי בכלל שזקוקים להבנה.
ולפעמים אני רק נוגעת, ולא מצליחה לפענח.

לא צריכה לוז מוקפד לכתיבה. ברגע שהתחלתי זה לא נותן מנוח.

המחשב קורא לי, גם המקלדת. גם המחשבות. גם הזכרונות.

שוב, יושבת וכותבת ספר.

היא בת 77

 ישראל, בת 77.

לא ילדה. לא זקנה.

מדינה שנולדה בתוך טראומה, והצליחה לאט, לא בביטחון, לא בלי חריקות להפוך את עצמה לבית. בית שחי תמיד על הקצה, עם טלטלות בלתי פוסקות, עם אובדן בלתי נגמר, עם שכול שנארז בשמות ובתמונות ובשירים שקטים מדי ביום הזיכרון, ורועש מדי בשאר ימות השנה.

אבל השנה הזו יותר מכל שנה, נדמה שיש משהו עמוק שנשבר. לא רק מבחוץ. גם מבפנים.

החברה קרועה, והכוחות שמושכים אותה לכיוונים מנוגדים כבר לא מנסים אפילו להעמיד פנים שהם מדברים את אותה שפה. זה לא עוד פער אידיאולוגי. זו חרדה קיומית. חרדה מהשתלטות הרוע. גזענות. דיקטטורה. פשיזם. כליון.

חרדה שמולידה שנאה, והופכת אותנו מעם לכנופיות של זהויות, שכל אחת מהן בטוחה שהיא הקורבן היחיד, היחיד שצודק, היחיד שמבין.

ובתווך, מדינה. עם יומולדת.

והלב דואב.

כי יש רגעים, לא רבים, אבל חדים, שבהם את מוצאת את עצמך פשוט נעצרת ולא מצליחה להבין איך זה קרה. איך הדרדרנו כל כך רחוק וכל כך מהר,

מי אישר את זה, מי ישן בשמירה, מי הרוויח מזה, מי חשב שזה רעיון טוב,

ואיך ייתכן שמול עינינו, מתפרקת התשתית שהחזיקה את המקום הזה בקושי כל כך הרבה שנים. מילים כמו אנושיות, סולידריות, מוסר, גבולות אתיים, אחריות שלטונית הולכות ומתפוגגות.

את מחפשת הסברים . פוליטיים, כלכליים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, היסטורים, אבל כשאת סוף סוף בונה לעצמך נרטיב משכנע, הוא קורס מול המציאות.

כי מה שקורה כאן לא מתיישב עם שום הגיון מערכתי או עם שום תחזית.

זה נראה יותר כמו תופעת טבע לא צפויה, בלתי נשלטת, מסוכנת. כמו רעידת אדמה מוסרית, צונאמי של עיוורון וייאוש שאת יודעת שיש לו הסבר, אולי אפילו כמה, אבל את גם יודעת שלחפש את ההסבר עכשיו זה בזבוז זמן,

כי מה שצריך כרגע זה לשרוד. להבין מה עוד אפשר להציל מההריסות.

ולא להיאטם. ולא להתייאש. ולא להוריד ראש.

ובתוך כל זה ההבנה המפוכחת, המצמיתה, שאולי אין לך שום דרך לשנות באמת את הכיוון.

שאין לך שליטה. שאת יכולה לדבר, לפעול, לכתוב, לזעוק אבל את לאיכולה להכריח איש להקשיב, להבין, או לשנות.

שבסוף, כל מה שיש לך זו את.

היכולת שלך להחליט, גם ביום שבו נדמה שאין שום טעם, שאת לא מתלכלכת. שאת לא מקבלת את הנורמלי החדש.

שאת לא מתרגלת לשנאה, לגזענות, לשחיתות, לבוז, לרעש, להרס, לתאוות הכוח, לעבריינות מוסרית במסווה של אידיאולוגיה.

שאת קמה בבוקר ובודקת אם את עוד שם. אם את עוד מזהה את עצמך מול המראה. אם הקול שלך עוד נשמע לך אמיתי.

ואם כן את ממשיכה. בקטן. באישי. בדלת אמות. מול הילדים שלך, מול השכנים שלך, מול עצמך.

מול עצמך.

לא כי זה ישנה את המדינה.

כי זה הדבר היחיד שעדיין שומר עלייך בַּשפיות.

ואולי זה הדבר היחיד ששווה להילחם עליו ביום ההולדת ה-77.

על היכולת שלנו להישאר בני אדם, גם כשמישהו למעלה ויתר על המאמץ.

על התקווה שהממשלה תתחלף לפני שהרקב יחדור עד העצם.

על האמונה שיכול להיות כאן מקום טוב, שקט, צודק, שוויוני.

לא למרות המדינה. בגללה.

לא כי יש לנו ארץ אחרת , אלא כי אין.

ועכשיו גם שריפות. וביטולי טקסי יום העצמאות, שגם ככה לא היו רלוונטים בעוד ילדינו במנהרות הגהינום.

אפילו הסמלים עצמם לא מצליחים עוד להחזיק את הסיפור.

יום השואה 2025

 השבוע הזה תמיד היה טעון. כבד. שקט מאוד ורועש בפנים.

אבל מאז שפגשתי את עמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון הוא קיבל משמעות אחרת לגמרי.

מוצאת את עצמי עומדת מול קהלים ומספרת את הסיפור של אמא שלי.

יש רגעים שבהם אני עוצרת ונושמת עמוק, כי קשה להכיל את עוצמת ההרגשה.

לעמוד ולספר אותו זה הרבה מעבר להעברת ידע.

זו שליחות. זו רשות. זו דרך לחבר בין דורות, בין עולמות, בין זיכרון לתקווה.

אני מודה מעומק הלב לעמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון ולדודי, שמוביל את הדרך הזו באנרגיות בלתי נדלות, באמונה בדרך ובמטרה, ובאהבה גדולה.

כשאני מספרת את סיפור ההישרדות של אמא שלי, אני לא מספרת רק על מה שהיה. אני נותנת חיים למה שכמעט ונעלם. אני משמיעה את קולה של עליס, נערה בת 19, שעברה את התופת ויצאה ממנה עם עיניים פקוחות ולב רחב ואוהב. נותנת קול לשואת יהדות הונגריה. מעמידה לפניכם את אמא שלי, שחוותה עולם יפה, ואז מפץ גדול, גטו, מחנה השמדה, עבודת כפייה, וצעדת מוות.

אני מביאה את הזיכרון הזה, עם כל השבר שבו, אבל גם עם כל הכוח.

ונכון שזה מצריך ממני נוכחות, רגש, נשימה עמוקה, אבל מעל הכול, זו זכות גדולה.

בכל פעם שאני מוזמנת לספר את הסיפור אני נרגשת.

לא בגלל הבמה. בגלל ההקשבה. בגלל הדממה בחדר. בגלל המבטים האלה שבקהל, של ילדים, של מתבגרים, של בוגרים, של מבוגרים, שמבינים פתאום משהו שלא מאפשר לשכוח.

אני מודה מכל הלב לכל מי שפתח לי דלת ואיפשר לי לספר. בתי ספר, מרכזים קהילתיים, קבוצות פרטיות כל מי שנתן מקום למטרה ולסיפור.

המפגשים האלו, כל אחד מהם, מרגיש בשבילי כמו תקווה לעולם טוב יותר.

ואני מרגישה, בכל פעם מחדש, את היד של אמא שלי על הכתף.

לא כמשהו סימבולי אלא כנוכחות ממשית.

היא שם איתי, בכל משפט, בכל תיאור, בכל שתיקה.

תודה לך, אמא, על מי שהיית.

ועל הזכות שניתנה לי להיות זאת שמספרת את הסיפור שלך הלאה.

חג שמח? לא. חופשי? לא. אז רק חג. עם הרבה תקווה לטוב.

האביב כבר כאן, וחג הפסח מביא איתו תמיד תחושה של התחדשות, של יציאה מעבדות לחירות, של סיפור שצריך להמשיך ולהיאמר – כי כל דור חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אבל השנה, יותר מתמיד, המשמעות הזו חדה כמו סכין.

השנה, החירות שלנו איננה מובנת מאליה. ליבנו קרוע בין שמחה על האביב שבא, על המשפחות שיתכנסו סביב שולחן החג, לבין כאב עמוק על אלו שהאביב לא הגיע אליהם. החטופים שעדיין שם, בני משפחותיהם שהאביב שלהם נעצר ב-7 באוקטובר, הפחד, הדאגה, חוסר האונים – כל אלה יושבים לידנו בליל הסדר, בלתי נראים אך נוכחים מאוד.

ובתוך כל זה, אנחנו, בעמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון, בחרנו להיות שליחים. לקחת על עצמנו תפקיד לא פשוט – לשמור על הזיכרון, לספר את הסיפור, לתת קול למי שכבר אינם יכולים לספר בעצמם. בתוך מציאות שבה לפעמים נדמה שהעולם ממהר לשכוח, אנחנו מזכירים. בתוך כאב שנדמה שאין לו סוף, אנחנו מייצרים משמעות.

בפסח, אנחנו שואלים "מה נשתנה?" והשנה, השאלה הזו מקבלת משקל חדש. מה נשתנה בלבבות שלנו מאז השביעי באוקטובר? מה נשתנה בתחושת האחריות שלנו כלפי הסיפור היהודי, כלפי העבר שלנו, כלפי ההווה הכואב, וכלפי העתיד שאותו אנחנו מנסים לעצב?

אולי השנה, במקום רק לשאול, אנחנו גם יכולים להשיב. השנה, אנו נשתנה. נמשיך לספר, כי הזיכרון הוא כותב הסיפורים הטוב ביותר, להקשיב, להעביר את הלפיד. נמשיך לשמור על האור, גם כשנדמה שהוא מתעמעם. נמשיך, כי זה מה שאנחנו, כי זה מי שאנחנו.

מאחלת לכולנו חג חירות משמעותי, כזה שמזכיר לנו כמה אחריות יש לנו על החירות הזו. שנדע להביא גאולה של אמת, שנמשיך לספר – כי הסיפור שלנו הוא הכוח שלנו.

חג פסח מיטיב ורגוע שיהיה לכולנו.

 

דובר צהל מודיע...

 

גילוי נאות, אני סתם אדם מן הישוב. לא מבינה גדולה בפוליטיקה, לא יכולה לציין רקורד צבאי מפואר. בסהכ שחרור בדרגת סגן, קצינת חן בשריון, לא מבינה מהלכים צבאיים.

מה שכן, מבינה אנשים. מבינה מה מוביל אותם, מה עובר להם בראש.

ויותר מזה, בגילי המופלג, ואם לא ניקח בחשבון את מלחמת סיני, שאז הייתי תינוקת, בכל זאת יכולה לציין אי אלו מלחמות שחויתי, שעברו על ארצנו הדוויה, ולכל ארוע כזה דובר צהל משלו.

ומעולם.. שוב אגיד.. מעולם, לא צפיתי באדם כמו דניאל הגרי. דוברי צהל היו מופיעים לעיתים, (נחמן שי למשל, יזכר כזה שעודד אותנו לשתות מים ולטבול סמרטוטים בסודה לשתייה. נגד סקאדים), מדווחים, ויורדים מהמרקע.

פה, בשעה קשה מנשוא, כזו שאף פעם לא חוינו, כשיישובים נכבשים, אנשים נחטפים ממיטתם, צעירים נרצחים במסיבת טבע, אנשים מרוססים בעודם נוהגים בכבישי הדרום, פחדנו באמת. לא הבנו. הרגשנו המומים, את זה לא ראינו ולא חשנו עד ה 7.10.

ואז עלה הוא לדבר. הגרי. פעם ביום, לפעמים פעמיים. הישיר מבט. הרגיע, דיווח, לעיתים על אסונות, לעיתים (רחוקות) על שמחות והצלחה בשחרור חטופים. אבל הכל בשלווה. בכנות. בביטחון.

והוא היה היחיד. שוב אכתוב את זה, היחיד, שאיפשר לנו קצת חמצן, קצת תחושה שיש על מי לסמוך.

אף פעם לא צפיתי בדובר צהל, שנכנס לאזורי מלחמה כמו הגרי. יורד למנהרות, מציג את האמת הקשה ביותר, לפרצוף. בלי התיפיפות, בלי הסרה, בלי להסיט עיניים.

כנראה שבדיוק בגלל הכנות, הישירות, המוסר, האדם שהוא, הוא לא בא בטוב לקובעי העמדות. אני באמת לא רוצה להכפיש את זמיר. מקווה בשביל כולנו שהוא אדם ראוי. אבל כשזו אחת מהפעולות הראשונות שהרמטכל החדש, עושה בתפקידו, להזיז החוצה את האדם שאיפשר למדינה שלמה לנשום כשהאוויר היה כל כך דליל, לתפקד כשהלב מוצף, והפחד משתלט, זה מסיט אותי מחשיבה חיובית. זה מה שחשוב לעשות כסיפתח לתפקיד? (ואין לי ספק, שעשית כמה אנשים לא ראויים, שמחים, במהלך שלך, ויותר מהכל מקווה שמניעים זרים לא גרמו לך לעשות את המעשה. כששמעתי שההוא המליץ עליך לתפקיד, וכנראה גם משענת חייו, פה חשדתי).

עם כל הרצון הטוב לפרגון, פה רוסקו שאריות הביטחון שלי.

תודה לך תאל הגרי. בשבילי היית ונשארת דובר צהל זה שהצליח לאפשר לנו לתפקד ולנשום.

יותר מאשמח לראות אותך נושא בתפקיד משמעותי, גם אם לא צבאי, בהמשך..

אני ארגיש בטוחה יותר עם אנשים כמוך.