יום ראשון, 4 ביולי 2021

להיות הורה מיוחד

הילד שלי מאובחן. בהניף מקלדת הפכתי להיות הורה מיוחד. סטטוס שלא אני ביקשתי, לא אני רציתי, לא אני חיפשתי. סטטוס שקבלתי בזכות הילד שלי.

ואני מרגיש אבוד. עולה חדש בארץ לא מוכרת. השפה זרה, ההתנהלות זרה, ואני מתבקש לעמוד בסטנדרטים.

רב הנסתר על הגלוי. הנסתר זה הנעלם. חוסר הידע ואי הידיעה. עולם חדש ובלתי ברור. הגלוי זה הילד. הילד שלי, אהבת חיי, שמגלה קשיים לא פשוטים, אבל גם יכולות מעוררות תקוה.

ואז אני מנסה להבין, מה אני בעצם. הורה? מורה? מחנך? תרפיסט? מה התפקיד שלי בחיים של ילדי?

וכל מה שביקשתי זה להיות הורה. פשוט הורה. ולא כך הוא.

 המערכת המאבחנת יושבת מולי, ומדברת. המושגים לא מוכרים לי. הצרכים לא מוכרים לי.

לא ברור לי מה הם מצפים ממני. שאבכה? שאהנהן בראש? שאראה המום ונואש?

אז כן. אני גם וגם וגם.

המון שאלות צצות אצלי. ואני לא שואל. אצלי יש טורנדו של מחשבות, של תחושות.

 

המערכת החינוכית יושבת מולי, ומדברת. המילה הקליטה ביותר היא "צריך". הילד צריך, המורה צריכה, הילדים צריכים, אתם צריכים.

לא ברור לי מה הם מצפים ממני. שאסכים עם הקביעות שהם קובעים? עם האמירות שלא בהכרח מאפיינות את הילד שלי? עם התיאורים של קשייו של בני שאני לא מקבל?

אז לא. אני לא בהכרח מסכים. והאווירה לעיתים מתלהטת.

דילמות, התלבטויות, ואני מתקשה לפלס לו את הדרך, לילד. מרגיש שמולי יש בריקדות שאני אאלץ לפרק. לא יודע איך.

 

המערכת הטיפולית יושבת מולי. ומדברת. מציגה את הילד שלי, בביטחון מלא של אנשי מקצוע.

מדברים על מקומי בפזל, על הטיפולים שהוא צריך, על גישות, שיטות, מושגים, ופרשנויות.

ואני יושב מולם ועסוק בחישובים. האם אצליח לתחזק את כל ההמלצות הללו, במיגבלות הזמן שלי, הכסף שלי, היכולות שלי. (הרי צריך גם לעבוד.. הכסף לא מגיע משמיים).

 ואני אחד. הורה. והם רבים, מלומדים, ידענים.

ואני הולך לאיבוד, מנסה לנשום עמוק, מנסה להאחז בתקווה.

 

ואז-

הילד שלי יושב מולי. מסתכל עלי, מסתכל אלי, מסתכל דרכי.

העיניים שלו טובות ותמימות. וכן, קשה לו להחזיק קשר עין, לשבת לאורך זמן, להבין אותי, לדבר אלי, לתקשר.

אבל אני יודע. שאני המשענת, הקביים, הסולם. אני ההורה שלו. 

ואז אני מתמודד. שמח עם כל צליל, מילה, משפט.מתחזק מכל סיטואציה שהוא הבין, מכל יוזמה מכל היענות שלו ליוזמה שלי. לומד להתלהב מצעדים קטנים.

ויודע, שכל אנשי הרפואה, החינוך, הטיפול חכמים, נבונים ויודעים.

אבל הילד מתקדם כשאני נמצא בשבילו.

הורה מיוחד.

 

יום שבת, 29 במאי 2021

חביבי, הכל עובר חביבי,

 לידיעת המפרסמים למיניהם. גילוי נאות-

אני לא בוטחת בגורו דיאטה למיניהם שתמיד היו רזים. ומתעקשים ללמד אותי מה לאכול. זר לא יבין זאת.
אני לא קונה קרמים לעור פנים מדהים שימחוק מפרצופי את הקמטים שזכיתי בהם ביושר, אם המפרסמת שלכם בתמונה בת מקסימום 20, עם עור פנים חלק וזוהר.
אני לא אזמין מוצרי שיער מופלאים שיהפוך את שערי הגלי לחלק יפני, אם המפרסמת שלכם יפנית עם שיער מקלות מיום היוולדה.
לא, אני לא אצור קשר עם הדיור המוגן, (למה בעצם אתם פונים אלי, אני רק בת 28), שמתעקש להראות לי מבוגרים שנראים נפלא, רוקדים כאילו אין בעיות ברכיים, מאושרים כאילו גילו את קסם הנעורים מחדש, משחקים ברידג' בחדות מחשבה של בני ארבעים, וכל זה רק בגלל המקום (המדהים) שהם בחרו לעבור אליו.
אני גם לא אפנה אליכם, משווקים ברשתות החברתיות, שמספרים לי שאם אפנה אליכם, הקורס הדיגיטלי שלי יכניס לי לחשבון הבנק את המיליונים המקווים כבר בחודש הראשון. (אם כל כך טוב.. אז איפה המיליונים שלכם?)
ואין סיכוי שאני ארשם לקורס שלכם, מומחי הגוף, שילמד אותי במחיר סמלי בלבד, ובהשקעה של שתי דקות ליום, איך להחזיר את הפרקים שלי לגמישות שהיתה לי כשהייתי בת שנתיים.
מתי תבינו, שאמת בפרסום היא לשים את המציאות על השולחן, עם תמונות אמיתיות של אנשים אמיתיים, בגיל הרלוונטי לפרסומת, ולהבטיח הבטחות רלוונטיות לשיפור, לתמיכה, לתחושה טובה, ולא להעביר אותי מטאמורפוזה לבת 20, גבוהה חטובה עם חזה מדוגם, פנים חלקות, ישבן שובב, כושר של רקדן בבולשוי, ועל הדרך גם עיניים כחולות.
מזו שמערכת הפרקים שלה תואמת גיל, שכל קמט שלה נושא זיכרונות, שעובדת קשה עבור כל שקל, שמקבלת את שינויי הגוף בהשלמה, ושבדרך כלל מבסוטה מעצמה, חוץ מהזמנים שלא מבסוטה מעצמה.

יום רביעי, 14 באפריל 2021

יש שמדליקים את הנר בערבו של יום

 

ושריקות הכדורים, ורעמי התותחים

ושקשוק הזחלים, ואימת הלילה

יש שמדליקים את הנר בערבו של יום

ויש שאצלם הנר דולק בנפשם כל השנה,

הקולות לא מרפים, המראות כמו חיים

והנר בקושי מצליח לפזר את החושך.

ולעיתים לא מצליח.

והתמונות כל כך חיות. של הבלונדיני, השחרחר,

הגבוה והנמוך.

ומכנה משותף אחד להם.

הם נשארים צעירים. לנצח.

ואולי הם לא נשארים. עזבו בעיצומו של קרב, בעיצומה של אש.

ואנחנו זוכרים. זוכרים פנים, חיים קולות, נושמים קרבות.

יהי זכרם ברוך.


ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל. 2021

יום חמישי, 8 באפריל 2021

אנחנו פה כי צריך לעצור, וחשוב לזכור ואולי צריך להמשיך, צריך אולי לשכוח?

 

אנחנו פה.

רק בגלל זה אנחנו פה.

אנחנו פה כי הם שתקו הרבה

אנחנו פה כי קולם הדהד בדומיה. ועד היום יש ששותקים.

אנחנו פה כי החיים נעים קדימה

ואולי, אז, ועד היום, החיים עצרו מלכת.

אנחנו פה בגלל שהיתה זו פלנטה אחרת

ואולי לא, וזה היה ממש כאן ועכשיו.

אנחנו פה כי צריך לעצור, וחשוב לזכור

ואולי צריך להמשיך, צריך אולי לשכוח?

אנחנו פה בגלל האכזריות הבלתי נתפסת

אבל גם בגלל החמלה, האנושיות וגילויי הגבורה.

אנחנו פה בגלל הבנליות של הרוע

או בגלל שעדיין, שגרה, התעלמות, אדישות.

אנחנו פה בגלל שהם כבר לא כאן איתנו

ומילותיהם, וצלליהם לא מרפים

אנחנו פה בגלל המלחמה ההיא שהסתיימה

או אולי בשל המלחמות שממשיכות עוד להתגלגל

אז למה ריח הגז עדיין לא התפוגג?

וילדים עדיין מתים מנשק לא קונבנציונלי

זה רק בגלל המלחמה ההיא

אבל גם בגלל המלחמות האלה.

אנחנו פה בניסיון לתפוס, ולהבין, למרות שאי אפשר,

וגם בגלל הפחד. הפחד שמחלחל ומצמרר

כי אלו הם השנים שהיו, אז בעבר,

השנים שהיו שישנן, וגם השנים שיהיו.

בגלל האדישות.

בגלל האדישות.

רונית ולגרין. זיכרון בסלון, 2019

יום חמישי, 25 במרץ 2021

מר אגו

בואו נעצור שנייה, ונדבר על אגו.

זה המוביל אותנו לדרך נחרצת וידועה מראש, זה שגורם לנו להשמין ולאו דוקא מנחת, זה שממליך עלינו כתרים שקופים וגלימות בלתי נראות לחוץ. נראות רק לנו.

אין אדם נטול אגו לחלוטין. לו היה כזה היה מצמיח כנפיים, ביגלה מעל הראש, והופך למלאך. השאלה אם האגו הוא בגודל האישיות, או שהוא תופח לממדים מפלצתיים.

כשהאגו משולח ללא רסן, האדם הנושא אותו בטוח שהמציא את הגלגל, שיצר את הטוב מכל, שאי אפשר בלעדיו.

כשהאגו מוביל את האדם, הוא משקיף על כולם מהמדרגה העליונה, הופך את כולם לקטנים ובלתי משמעותיים, בטוח שכולם גומעים את מילותיו בשקיקה ובצימאון.

כשהאגו תפח ונעשה גדול יותר מהאדם, האדם הופך למנהיג הטוב ביותר, המורה החכם ביותר, המטפל המוצלח ביותר, ובכלל. ועליכם מוטלת החובה להקשיב לפנינים שהוא מייצר, לחכמה שהוא מפזר, להובלה שהוא מייצר, לידע שלו שאין בילתו.

כשהאגו הופך לגדול ממדים, חובה לראות אותו, לבחור בו, להקשיב לו, להעריץ אותו.

ולכל אגו, יש מעריצים קטנים. כאלה הנשרכים אחריו, כאלה המהללים אותו, כאלה שעובדים אותו, כאלה שגומעים את מילותיו.

כי הוא הכי שאפשר. אין כמוהו. אי אפשר בלעדיו.

ולא, האגו לא מגיע בהכרח לכדי פיצוץ.  לעיתים האגו הולך עם האדם, שלובי זרועות המה, והסיפור הוא סיפור שלא נגמר. סימביוזה. קשה לדעת איפה נגמר האדם ומתחיל האגו ולהפך. והם משתרגים וצומחים אחד בתוך ועם השני, ולעד הם בלון נפוח, שאף אחד לא מפוצץ.

וזה לא שלא רוצים לפוצץ. אלא שלא נעים, לא מקובל, לא מתאפשר, לא רלוונטי. לפעמים אפילו מסוכן. 

ורק מפעם לפעם, אחת ללא מעט זמן, מגיע זה שלא מהסס. שחושף את המרמה. שחושף את השחץ. שחושף את האגו במערומיו.

וטוען שהמלך הוא עירום.

ובניגוד לקורה בסיפורו של אנדרסן,

אף אחד לא מקשיב.

 

*פוסט אינו בהכרח פוסט פוליטי

יום שלישי, 16 במרץ 2021

ושוב, בחירות, ושוב...

 בחירות 2021

שׁוּב יֵשׁ בְּחִירוֹת, וְחַייָּבִים כָּאן לְהַצְבִּיעַ

כִּי כָּל אֶזְרָח קָטָן, יָכוֹל כָּאן לְהַשְׁפִּיעַ

וְיוֹם שַׁבָּתוֹן, זוֹ עִסְקָה דֵּי מִשְׁתַּלֶּמֶת

אָז לָמָּה זֶה קוֹרֶה? שֶׁאֲנִי לֹא כָּל כָּךְ נוֹשֶׁמֶת?

וְגַם חַמְצָן לֹא מַגִּיעַ, לַתָּאִים הָאֲפֹרִים

כְּשֶׁמִּתְבָּרֵר לִי מִי וָמִי בִּרְשִׁימַת הַנִּבְחָרִים

וְכָל יוֹם זוֹ נְחִיתָה, שֶׁל מוּסָר וְשֶׁל מִלִּים

וְכָל יוֹם זֶה זַעֲזוּעַ, וְהֶבֶל הֲבָלִים

וְאָז תְּחוּשַׁת יֵאוּשׁ הוֹלֶכֶת, מִשְׁתַּלֶּטֶת

מוּל כָּל הַשְּׁחִיתוּיוֹת, וְכָל אוֹתָהּ פַּטְפֶּטֶת.

 

בִּיבִּישָׂרָה? אֵין מַצָּב, הֵבַנּוּ אֵיפֹה הָיִינוּ

שָׂרָה מְרַאֲיֶנֶת, מָטוֹס פְּרָטִי קָנִינוּ

שִׂחַקְנוּ בְּדִיקְטָטוּרָה, שִׁלַּמְנוּ מְלוֹנוֹת,

חָלִינוּ בְּקוֹרוֹנָה, חָוִינוּ אַזְעָקוֹת,

הִגִּיעַ זְמַן פְּרֵדָה, מַסְפִּיק אוֹתָם לִרְאוֹת

שַׂרַה'לֶה, הוֹלְכִים, וְלֹא לְהִתְרָאוֹת.

 

בֵּנֶט לֹא חָכְמָהּ, כִּי בֵּנֶט זֶהוּ בִּיבִּי

זוֹ הַצְבָּעָה כּוֹשֶׁלֶת, זֶה סְתָם הַכֹּל פִיקְטִיבִי

אָז אוּלַי זוֹ מִיכָאֵלִי? אוּלַי בְּמֵרַב לִבְחֹר?

נָשִׁים הִיא תְּטַפֵּחַ, גְּבָרִים יִהְיוּ מֵאָחוֹר

הִיא כָּזוֹ קְשׁוּחָה, סוּג שֶׁל הֶחְלֵטִיּוֹת

לֹא, לַמְרוֹת כָּל עִנְיָן הַגֶּ'נְדֵּר, צָרִיךְ גַּם קְצָת רַכּוּת

 

אוּלַי נֵלֵךְ יָמִינָה, שָׁם סַעַר בְּהַמְתָּנָה

לֹא, אֲנִי לֹא שָׁם, תְּחוּשָׁה שֶׁל סַכָּנָה..

אוּלַי נִפְנָה שְׂמֹאלָה, הַאִם מֵרֶץ עוֹד קַיֶּמֶת?

תְּחוּשָׁה שֶׁל חִדָּלוֹן, מִפְלָגָה קְצָת בְּתַרְדֶּמֶת.


אָז לֹא עֲבוֹדָה וּמֵרֶץ, עוֹד אוֹפְּצִיָּה שֶׁהָלְכָה

וַאֲנִי עֲדַיִן כָּאן, מַרְגִּישָׁה כְּבָר נְבוֹכָה

וַאֲנִי כְּבָר מִתְבָּאֶסֶת, מִתְעַקֶּשֶׁת בִּפְרִינְצִיפּ

כָּל כָּךְ כָּאן מִתְלַבֶּטֶת, לֹא תִּזְרְקוּ לִי אֵיזֶה טִיפּ?

רוֹצָה לִמְצֹא כָּזֶה, שֶׁאַרְגִּישׁ שֶׁהוּא מַנְהִיג

רוֹצָה לִמְצֹא אֶחָד, שֶׁהֲכִי פָּחוֹת יַדְאִיג

וְהַבְּחִירָה קָשָׁה מִנְּשֹׁא, כִּי אַתֶּם כֻּלָּם אוֹמְרִים

שֶׁכֻּלָּם אוֹתוֹ דָּבָר, שֶׁכֻּלָּם רַק בִּרְבּוּרִים

 

לֵילוֹת לְלֹא שֵׁנָה, מַחֲשָׁבוֹת מִתְרוֹצְצוֹת

כִּי אֵיךְ אוּכַל לִבְחֹר בְּלִי בֶּאֱמֶת לִרְצוֹת

וְאַתֶּם כֻּלְּכֶם, כָּאֵלֶּה, יַדְעָנִים וּמְבִינִים,

מַרְצִים וּמַסְבִּירִים, וְלֹא מְשַׁכְנְעִים,

וְאָז פִּתְאוֹם הֵבַנְתִּי, כַּזּוֹ מִן הֶאָרָה

שֶׁכֻּלָּם אוֹתוֹ דָּבָר, וְיֵשׁ לִי הַבְּרֵרָה.

אֲנִי כָּאן יְכוֹלָה, לְהַקְשִׁיב גַּם לְעַצְמִי

וְלָלֶכֶת עִם הַלֵּב, לְהָבִין אֶת מְקוֹמִי.

 

לְהַצְבִּיעַ לְאֶחָד, שֶׁאוֹתִי הוּא מְשַׁכְנֵעַ,

שֶׁלִּי מַרְגִּישׁ מַנְהִיג, וְלִי מַרְגִּישׁ יוֹדֵעַ,

יוֹדֵעַ שֶׁיְּלָדַי, מִתְקַשִּׁים לִקְנוֹת דִּירָה,

יוֹדֵעַ שֶׁצָּבָא זֶה חוֹבָה וְלֹא בְּחִירָה

יוֹדֵעַ שֶׁחִנּוּךְ, זוֹ לֹא מִלָּה גַּסָּה

יוֹדֵעַ שֶׁעֲרָכִים אֶצְלֵנוּ בִּגְסִיסָה

יוֹדֵעַ שֶׁשּׁוֹאָה זֶה לֹא מֻשָּׂג יָבֵשׁ

מַכִּיר בַּגְּבוּל הַדַּק בֵּין נִכְבַּשׁ לְבֵין כּוֹבֵשׁ

 

אוּלַי אֲנִי טוֹעָה, אֶת זֶה הַזְּמַן יַגִּיד

אוּלַי אֲנִי צוֹדֶקֶת, שֶׁבּוֹחֶרֶת בַּלַּפִּיד

אֲבָל בְּמַאֲבָק בֵּין לֵב לְבֵין הָרֹאשׁ,

חָשׁוּב תָּמִיד לִזְכֹּר, כֻּלָּנוּ בְּנֵי אֱנוֹשׁ

וּמֵעֵבֶר לִשְׂכַלְתָּנִי, מֻחְלָט, וְגַם סָגוּר

כְּדַאי לָתֵת לַלֵּב, אֵיזוֹ נִישָׁה לְאִוְרוּר.

 

יום שלישי, 9 בפברואר 2021

היום הזה בשנה.

 היום הזה בשנה שאני עוצרת קצת. מניחה קצת. מפסיקה קצת.

היום הזה בשנה, שאני בו מתגעגעת כל כך, לאלה שנעלמו לי פיזית, אבל נמצאים עדיין בכל מחשבה ובכל סיטואציה, ולזו שנעלמה לי נפשית, ונמצאת פיזית פה מולי, אבל לא באמת. רק פיסית נמצאת פה מטלי, בלי הבנה ובלי היכרות למי שאני. ה"מזל טוב" של כל הללו, חסר לי כל כך..

היום הזה בשנה שאני מבטיחה לעצמי החלטות. להספיק את כל מה שאני מתכננת, לרדת במשקל, לשנות כיוונים, לסיים פרוייקטים, ולהתחיל חדשים.

היום הזה בשנה שאני מחליטה לסדר שוב ארונות, לארגן את הבגדים, לזרוק כל מה שלא בשימוש, לקנות רק כשצריך. אבל יודעת שהחלטה דומה אקח גם בשנה הבאה.

היום הזה בשנה שבו אני מסתכלת במראה ומתרגלת. מתרגלת שביעות רצון, מתרגלת להיות קלה יותר עם עצמי, מתרגלת לקבל את מה שלא ניתן לשנות. מתרגלת להיות מרוצה עם מה שיש ולא לחשוב יותר על מה שאין. מתרגלת. לא תמיד בהצלחה.

היום הזה בשנה שבו אני מתרגלת הכרת תודה. תודה על מי שאנחנו. תודה על מה שיש לנו. תודה על האדום של השקיעה והירוק של העלים. נשבעת להיות יותר אופטימית, פחות צינית, יותר זורמת.

היום הזה בשנה שבו אני לומדת לגלגל על הלשון מספר חדש כששואלים אותי לגילי.

 היום הזה בשנה שאני מבטיחה למחשבות שלי קצת פחות עבודה, למוח שלי קצת יותר רגיעה, ולעצמי קצת יותר פרגון, אבל יודעת בברור שלא יקרה.

היום הזה בשנה שהדבר היחיד שאני רוצה בו, זה שימשיך כך, ולא יגמר לעולם.

היום הזה בשנה שבו אני ילדת יום הולדת.

מזל טוב לי.