תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ

 

אִם נְנַסֶּה לִצְלֹל לְעָמְקָהּ

אוֹ לִבְחֹן מִלְּמַעְלָה אֲפִלּוּ

זוֹ הָיְתָה מִן שְׁנַת מוּעָקָה

זוֹ הָיְתָה מִן שָׁנָה שֶׁל כְּאִלּוּ

כְּאִלּוּ אֶפְשָׁר לְטַיֵּל

לָטוּס עִם תַּרְמִיל וּמַקֵּל

כְּאִלּוּ נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם

וְהוֹפּ, נִסְגְּרוּ שׁוּב בֵּינְתַיִם

וְנִפְתְּחוּ שׁוּב, וְקָנִינוּ כַּרְטִיס

טָרַחְנוּ אִשּׁוּרִים לְהַדְפִּיס

וְעָשִׂינוּ כַּמּוּבָן פִּיסִיאַר

כְּמוֹ שֶׁבִּקְּשׁוּ בָּאֲתָר

וְלַמְרוֹת שֶׁקּוֹרוֹנָה אֵינֶנָּה

הָיוּ טִילִים, אַזְעָקוֹת,

אָז טִיּוּל לֹא הִצְלַחְנוּ אֲפִלּוּ

כִּי זוֹ הָיְתָה שָׁנָה שֶׁל כְּאִלּוּ.

אָז חָזַרְנוּ לִלְמֹד בִּכְאִלּוּ

אֲבָל שׁוּב לְמִידָה מֵרָחוֹק

וְהַקּוֹרוֹנָה נֶחְלְשָׁה לָהּ אֲפִלּוּ

אֲבָל, הֵי.. זוֹ שָׁנָה שֶׁל כְּאִלּוּ

וְאֶפְשָׁר חִבּוּקִים עִם הַסָּבְתָא

וְאֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת בְּצַוְתָּא

כְּאִלּוּ קוֹרוֹנָה הָלְכָה לָהּ

אֲבָל דֶּלְתָּא הֵנָּה הִתְפַלְּחָה לָהּ

וְעַכְשָׁו הַאוֹמִיקְרוֹן הִגִּיעַ

וְאוֹתִי מַמָּשׁ לֹא ַהפְתִּיעַ

כִּי הַכֹּל זֶה כְּאִלּוּ, בְּעֵרֶךְ,

וְחִסּוּן רְבִיעִי כָּאן בַּדֶּרֶךְ

אָז מָה נְאַחֵל לְכֻלָּנוּ

שָׁנָה שֶׁל בָּרוּר וְיָדוּעַ

כִּי כְּאִלּוּ, בְּעֵרֶךְ, אוּלַי

לֹא מַרְגִּיעַ אוֹתִי, יְדִידַי.

שְׁנַת 2022 טוֹבָה שֶׁתָּבוֹא עָלֵינוּ

פודקאסט על הרצף

מכירים את ההרגשה הזו של רצון לעשות למען? להרגיש את ההרגשה הזו שאתה מרגיש כשאתה עושה משהו אמיתי, ללא כוונה מסחרית, ללא כוונת רווח, וברצון אמיתי ונקי לתמוך?

אז עם ההרגשה הזו אני מסתובבת כל חיי. ועושה. בהחלט עושה. עונה להורים שמתקשרים בעקבות אבחון, בעקבות כניסה לעולם האוטיזם הכל כך לא מוכר, לא ברור, מאיים, מלחיץ. יושבת שעות בשיחות טלפוניות, זום, וגם פרונטלי, משתתפת בקבוצות פייסבוק להורים ועונה כמיטב יכולתי, וכן, אתם מודים לי אבל האמת? אני מרויחה מזה הרבה. מרויחה תחושה טובה שנבנית כשאתה מרגיש שבכוחך לסייע.

ועדיין זו טיפה בים. יש כל כך הרבה אחרים. איך חולקים ידע, ניסיון, תובנות, שנרכשו במהלך שנות עבודה ארוכות, קילומטראז' לא קטן בעולם האוטיזם, כי הרי אין צורך להמציא את הגלגל, אפשר ללמוד, והרבה מניסיון אחרים.

ואז בניצול משאבי הרשת החברתית, אתם הגשתם לי את התשובה, את הדרך. אני שאלתי אתכם איך? ואתם עניתם לי- פודקאסט.

כזה פתוח, נגיש לכולם, שנבנה באמת ברצון כנה לשתף.

אז מתחילה לקרא על פודקאסטים. איך עושים, מה כדאי, ומבינה שזה תחום ידע אדיר. ואם אני באמת רוצה שזה לא יהיה חובבני, זו למידה אמיתית.

וכמו שהדינמיקה בחיים מתגלגלת, הגיעה ענת המקסימה. זו שפודקאסטים זה תחום הידע שלה, זו שאוטיזם גם בשבילה הוא עולם חדש לא מוכר, ואתגרי,  שפלש לחיי משפחתה.  והיא מרימה את הכפפה.

ואנחנו מדברות, מקליטות, והשיחה זורמת וקולחת. והנה נולד הבייבי המשותף שלנו. פודקאסט "על הרצף" שאלות שהורים לילדים שאובחנו על הספקטרום האוטיסטי היו רוצים לשאול.

והסדרה הראשונה, בת 10 פרקים עולה לאוויר. פרק חדש מידי שבוע.

ואתם מאזינים. וכותבים לי. ואני מבינה יותר ויותר עד כמה הפודקאסט הזה היה נכון, נחוץ, הכרחי.

אז אני רוצה להזמין אתכם. לחצו על הלינק- ואתם בפנים.

פודקאסט "על הרצף"    https://open.spotify.com/show/4QBHQc0R6FgLli0OdlYUGC

ואל תשכחו להשאיר לי כמה מילים אחרי ההאזנה, וללחוץ עקוב/follow בספוטיפיי, על מנת לעקוב אחרי הפרקים הבאים.

מחכה לכם.

רונית

 

עוד יום של שקט

 

שוב בדרך יום של שקט. של כבישים ללא מכוניות. כזה מן סוג של בידוד. אז אנחנו כבר יודעים מה לעשות.  יושבים בבית, מטיילים קרוב. מן שעטנז כזה של יום של משפחתיות צרה וסגורה, בלי אורחים, בלי עבודה, בלי הרבה תנועה, ועם הרבה שקט. וכן, עם עצמנו. יום כיפור.

השקט הזה מביא לי לא מעט מחשבות. על מה שהיה השנה, על מה שיהיה. על מה שרוצה על מה שיקרה. מחשבות שתכלס מתאימות לראש השנה, אבל אז, בראש השנה, הייתי בפול טורים במטבח. בישולים, אפייה, שולחן ערוך, אורחים. דווקא עכשיו, ביום כיפור, זו ההזדמנות להיות אני עם אני.  לבד וגם ביחד.

פחות אוהבת רשתות חברתיות שגורמות לי לגלוש לעבודת מחשב ביום כזה. פחות אוהבת סרטים וסדרות שאני מכורה להם כל ערב, אחרי 2-3 דקות של צפייה בחדשות הישנות. כן אוהבת להיות איתי ביום כיפור.

וסליחות. הרשתות החברתיות מלאות בסליחות. סליחה מכם, סליחה מאיתנו, סליחה מכל מי שזז. אמר מישהו חכם, הכי קל לבקש סליחה. הרבה יותר קשה להיות מסוגל לסלוח.

הפעם חושבת על סליחות מהיעדים שהצבתי לי, אלה שהבטחתי להם להגיע השנה לנקודת סיום, ולא צלח. ומוזר, בניגוד לתסכול של ההרגשה הזו בזמנים עברו, הפעם אני מרגישה בסדר עם זה. אם לא היה אז יהיה בהמשך.

יש כמה כאלה דומיננטיים.

סליחה מהספר שאני כותבת, שלא התקדם יותר מהר. יש לי רעיונות, מחשבות, ניצוצות, בלי סוף. ועדיין כל פעם שהתיישבתי לכתוב הטלפון צלצל, הסקייפ נדלק, מישהו רצה, מישהו הגיע. אז יש כבר חצי כתוב. החצי הבא יכתב בהמשך. וזה בסדר.  

סליחה גם מערוץ הפודקאסט שנבנה ומתרוצץ אצלי בראש כבר תקופה. הסר דאגה מלבך ערוץ יקר. השנה אתה תעלה לאוויר. בתקווה שאכן זה יהיה מוצלח.

סליחה מקבוצת הפייסבוק להורים שרציתי לפתוח. לא קרה עדיין. יודעת שלזה צריך עוד שעות ביממה, עוד ימים בשבוע. עדיין לא מצאתי איפה קונים כאלה. השנה אני בטוח אמצא את הכתובת, וארכוש את המוצרים הלוהטים הללו.

סליחה מדולינגו. הספרדית קוסמת לי, 2 קורסים בברליץ כבר מאחורי. בבית הנייר (פרקים חדשים.. רוצו לראות) אני מבינה קצת. (למה לעזאזל הם מדברים כל כך מהר?) אני בטוחה שאצחצח מילים ומשפטים בספרדית מדוברת בקלות. פעם.  רק שהשנה קצת זייפתי. למרות הפרצוף העצוב שדולינגו שיגר אלי במייל מידי פעם. אז דולינגו יקירי, לא זנחתי אותך.. ניפגש השנה. מבטיחה.

סליחה מקורס הציור שמדגדג לי באצבעות. בא לי.. ממש בא לי... כמו שאומרים נכדי המתוקים. בא לי אבל לא התממש. יום אחד זה יקרה. משהו בי ישתנה. גם אם אגלה שאני כישלון מוחלט בציור, זה שווה את הגילוי.  

סליחה מהדפים, הארגזים, התמונות, החומר המקצועי, כל אלה שמסודרים בקופסאות בחדר העבודה שלי ומחכים בצייתנות שאתיישב למיין, לארגן, לסדר, לתייק, ולזרוק. גם לזרוק. בפנסיה. נכון? אבל זו עדיין לא בתכנית כלל.

אם הייתי עושה רשימה בשבילי של "צריך ל...", ועוד אחת של "רוצה ל..." אין לי מושג איזו מהן היתה ארוכה יותר. מה שבטוח ששתיהן היו ארוכות באופן מרשים.

וכן, יש גם חלומות שהשארתי מאחורי. כמו לחזור לפסנתר, לנגן חליל אירי, ללמוד כלבנות טיפולית, לחזור למידה 40. ודווקא עם חלומות כאלה אני מרגישה שלווה מוזרה. ל-40 לא חזרתי, אבל 10 הקג שהשלתי סדרו לי את הנשימה בצורה מפתיעה. צלילי חליל אירי עדיין לא משייטים בבית, אבל במקום זה הספוטיפיי ממלא את החלל בשירים שאני אוהבת, כלבנות טיפולית כבר לא תהיה כנראה, אבל הנביחות של הכלבה שלי ממלאות את החסר.

אז סליחות – צ'ק.

תכניות חלומות יש והרבה. וטוב שכך.

געגועים למישהו שאבד לי לפני כשנה וחצי, קיימים, ובועטים. (לא פשוט למצוא חברות שכזו, ואני ברת מזל שזכיתי).

תקוות להמשך יש המון.

יעדים?  כוח לעשות, שימחה להמשיך, מרץ לתכנן, אהבה לחלק, ועשייה. הרבה עשייה.

גמר חתימה טובה.

 

תשפב עָלֵינוּ לְטוֹבָה.

 

שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה רָעָה,

שֶׁל נִצְחוֹנוֹת וְגַם כְּנִיעָה

שְׁנַת בִּלְבּוּל, שְׁנַת הֲבָנָה

שָׁנָה פְּשׁוּטָה עִם אַבְחָנָה

שֶׁל מָה חָשׁוּב, וּמָה נֶחְשָׁב

שֶׁל אַחַר כָּךְ, שֶׁל עַכְשָׁו

שֶׁל צְחוֹק וְגַם אַחַת דִּמְעָה

שֶׁל עֶצֶב אוֹ שִׂמְחָה פְּרוּעָה

שֶׁל כַּעַס, שֶׁל שַׁלְוָה גְּדוֹלָה

שֶׁל דֶּרֶךְ חַתְחַתִּים, וְאָז סְלוּלָה

שָׁנָה מֻרְכֶּבֶת אַךְ גַּם קַלָּה

שֶׁל הִתְמַכְּרוּיוֹת וְגַם גְּמִילָה

שֶׁל תְּחוּשַׁת בְּדִידוּת וּקְצָת נִכּוּר

וְאָז חִבּוּק, נִשּׁוּק, חִבּוּר,

שֶׁל צְעִירוּת הַנֶּפֶשׁ וְהִתְבַּגְּרוּת הַגּוּף

שֶׁל גֵּו כָּפוּף, וְגַם זָקוּף.

וְרַק לִנְשֹׁם אָסוּר לִשְׁכֹּחַ

לְהַזְכִּיר לְעַצְמֵנוּ גַּם לִסְלֹחַ

לְהָרִיחַ אֵיזֶה פֶּרַח אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם,

וְלִבְחֹר וָרֹד, בַּחֲנוּת הַמִּשְׁקָפַיִם.

רונית ולגרין

להיות הורה מיוחד

הילד שלי מאובחן. בהניף מקלדת הפכתי להיות הורה מיוחד. סטטוס שלא אני ביקשתי, לא אני רציתי, לא אני חיפשתי. סטטוס שקבלתי בזכות הילד שלי.

ואני מרגיש אבוד. עולה חדש בארץ לא מוכרת. השפה זרה, ההתנהלות זרה, ואני מתבקש לעמוד בסטנדרטים.

רב הנסתר על הגלוי. הנסתר זה הנעלם. חוסר הידע ואי הידיעה. עולם חדש ובלתי ברור. הגלוי זה הילד. הילד שלי, אהבת חיי, שמגלה קשיים לא פשוטים, אבל גם יכולות מעוררות תקוה.

ואז אני מנסה להבין, מה אני בעצם. הורה? מורה? מחנך? תרפיסט? מה התפקיד שלי בחיים של ילדי?

וכל מה שביקשתי זה להיות הורה. פשוט הורה. ולא כך הוא.

 המערכת המאבחנת יושבת מולי, ומדברת. המושגים לא מוכרים לי. הצרכים לא מוכרים לי.

לא ברור לי מה הם מצפים ממני. שאבכה? שאהנהן בראש? שאראה המום ונואש?

אז כן. אני גם וגם וגם.

המון שאלות צצות אצלי. ואני לא שואל. אצלי יש טורנדו של מחשבות, של תחושות.

 

המערכת החינוכית יושבת מולי, ומדברת. המילה הקליטה ביותר היא "צריך". הילד צריך, המורה צריכה, הילדים צריכים, אתם צריכים.

לא ברור לי מה הם מצפים ממני. שאסכים עם הקביעות שהם קובעים? עם האמירות שלא בהכרח מאפיינות את הילד שלי? עם התיאורים של קשייו של בני שאני לא מקבל?

אז לא. אני לא בהכרח מסכים. והאווירה לעיתים מתלהטת.

דילמות, התלבטויות, ואני מתקשה לפלס לו את הדרך, לילד. מרגיש שמולי יש בריקדות שאני אאלץ לפרק. לא יודע איך.

 

המערכת הטיפולית יושבת מולי. ומדברת. מציגה את הילד שלי, בביטחון מלא של אנשי מקצוע.

מדברים על מקומי בפזל, על הטיפולים שהוא צריך, על גישות, שיטות, מושגים, ופרשנויות.

ואני יושב מולם ועסוק בחישובים. האם אצליח לתחזק את כל ההמלצות הללו, במיגבלות הזמן שלי, הכסף שלי, היכולות שלי. (הרי צריך גם לעבוד.. הכסף לא מגיע משמיים).

 ואני אחד. הורה. והם רבים, מלומדים, ידענים.

ואני הולך לאיבוד, מנסה לנשום עמוק, מנסה להאחז בתקווה.

 

ואז-

הילד שלי יושב מולי. מסתכל עלי, מסתכל אלי, מסתכל דרכי.

העיניים שלו טובות ותמימות. וכן, קשה לו להחזיק קשר עין, לשבת לאורך זמן, להבין אותי, לדבר אלי, לתקשר.

אבל אני יודע. שאני המשענת, הקביים, הסולם. אני ההורה שלו. 

ואז אני מתמודד. שמח עם כל צליל, מילה, משפט.מתחזק מכל סיטואציה שהוא הבין, מכל יוזמה מכל היענות שלו ליוזמה שלי. לומד להתלהב מצעדים קטנים.

ויודע, שכל אנשי הרפואה, החינוך, הטיפול חכמים, נבונים ויודעים.

אבל הילד מתקדם כשאני נמצא בשבילו.

הורה מיוחד.

 

חביבי, הכל עובר חביבי,

 לידיעת המפרסמים למיניהם. גילוי נאות-

אני לא בוטחת בגורו דיאטה למיניהם שתמיד היו רזים. ומתעקשים ללמד אותי מה לאכול. זר לא יבין זאת.

אני לא קונה קרמים לעור פנים מדהים שימחוק מפרצופי את הקמטים שזכיתי בהם ביושר, אם המפרסמת שלכם בתמונה בת מקסימום 20, עם עור פנים חלק וזוהר.

אני לא אזמין מוצרי שיער מופלאים שיהפוך את שערי הגלי לחלק יפני, אם המפרסמת שלכם יפנית עם שיער מקלות מיום היוולדה.

לא, אני לא אצור קשר עם הדיור המוגן, (למה בעצם אתם פונים אלי, אני רק בת 28), שמתעקש להראות לי מבוגרים שנראים נפלא, רוקדים כאילו אין בעיות ברכיים, מאושרים כאילו גילו את קסם הנעורים מחדש, משחקים ברידג' בחדות מחשבה של בני ארבעים, וכל זה רק בגלל המקום (המדהים) שהם בחרו לעבור אליו.

אני גם לא אפנה אליכם, משווקים ברשתות החברתיות, שמספרים לי שאם אפנה אליכם, הקורס הדיגיטלי שלי יכניס לי לחשבון הבנק את המיליונים המקווים כבר בחודש הראשון. (אם כל כך טוב.. אז איפה המיליונים שלכם?)

ואין סיכוי שאני ארשם לקורס שלכם, מומחי הגוף, שילמד אותי במחיר סמלי בלבד, ובהשקעה של שתי דקות ליום, איך להחזיר את הפרקים שלי לגמישות שהיתה לי כשהייתי בת שנתיים.

מתי תבינו, שאמת בפרסום היא לשים את המציאות על השולחן, עם תמונות אמיתיות של אנשים אמיתיים, בגיל הרלוונטי לפרסומת, ולהבטיח הבטחות רלוונטיות לשיפור, לתמיכה, לתחושה טובה, ולא להעביר אותי מטאמורפוזה לבת 20, גבוהה חטובה עם חזה מדוגם, פנים חלקות, ישבן שובב, כושר של רקדן בבולשוי, ועל הדרך גם עיניים כחולות.

מזו שמערכת הפרקים שלה תואמת גיל, שכל קמט שלה נושא זיכרונות, שעובדת קשה עבור כל שקל, שמקבלת את שינויי הגוף בהשלמה, ושבדרך כלל מבסוטה מעצמה, חוץ מהזמנים שלא מבסוטה מעצמה.

יש שמדליקים את הנר בערבו של יום

 

ושריקות הכדורים, ורעמי התותחים

ושקשוק הזחלים, ואימת הלילה

יש שמדליקים את הנר בערבו של יום

ויש שאצלם הנר דולק בנפשם כל השנה,

הקולות לא מרפים, המראות כמו חיים

והנר בקושי מצליח לפזר את החושך.

ולעיתים לא מצליח.

והתמונות כל כך חיות. של הבלונדיני, השחרחר,

הגבוה והנמוך.

ומכנה משותף אחד להם.

הם נשארים צעירים. לנצח.

ואולי הם לא נשארים. עזבו בעיצומו של קרב, בעיצומה של אש.

ואנחנו זוכרים. זוכרים פנים, חיים קולות, נושמים קרבות.

יהי זכרם ברוך.

ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל. 2021