השבוע הזה תמיד היה טעון. כבד. שקט מאוד ורועש בפנים.
אבל מאז שפגשתי את עמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון הוא קיבל משמעות אחרת לגמרי.
מוצאת את עצמי עומדת מול קהלים ומספרת את הסיפור של אמא שלי.
יש רגעים שבהם אני עוצרת ונושמת עמוק, כי קשה להכיל את עוצמת ההרגשה.
לעמוד ולספר אותו זה הרבה מעבר להעברת ידע.
זו שליחות. זו רשות. זו דרך לחבר בין דורות, בין עולמות, בין זיכרון לתקווה.
אני מודה מעומק הלב לעמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון ולדודי, שמוביל את הדרך הזו באנרגיות בלתי נדלות, באמונה בדרך ובמטרה, ובאהבה גדולה.
כשאני מספרת את סיפור ההישרדות של אמא שלי, אני לא מספרת רק על מה שהיה. אני נותנת חיים למה שכמעט ונעלם. אני משמיעה את קולה של עליס, נערה בת 19, שעברה את התופת ויצאה ממנה עם עיניים פקוחות ולב רחב ואוהב. נותנת קול לשואת יהדות הונגריה. מעמידה לפניכם את אמא שלי, שחוותה עולם יפה, ואז מפץ גדול, גטו, מחנה השמדה, עבודת כפייה, וצעדת מוות.
אני מביאה את הזיכרון הזה, עם כל השבר שבו, אבל גם עם כל הכוח.
ונכון שזה מצריך ממני נוכחות, רגש, נשימה עמוקה, אבל מעל הכול, זו זכות גדולה.
בכל פעם שאני מוזמנת לספר את הסיפור אני נרגשת.
לא בגלל הבמה. בגלל ההקשבה. בגלל הדממה בחדר. בגלל המבטים האלה שבקהל, של ילדים, של מתבגרים, של בוגרים, של מבוגרים, שמבינים פתאום משהו שלא מאפשר לשכוח.
אני מודה מכל הלב לכל מי שפתח לי דלת ואיפשר לי לספר. בתי ספר, מרכזים קהילתיים, קבוצות פרטיות כל מי שנתן מקום למטרה ולסיפור.
המפגשים האלו, כל אחד מהם, מרגיש בשבילי כמו תקווה לעולם טוב יותר.
ואני מרגישה, בכל פעם מחדש, את היד של אמא שלי על הכתף.
לא כמשהו סימבולי אלא כנוכחות ממשית.
היא שם איתי, בכל משפט, בכל תיאור, בכל שתיקה.
תודה לך, אמא, על מי שהיית.
ועל הזכות שניתנה לי להיות זאת שמספרת את הסיפור שלך הלאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה