המכתב

הן יצאו משם שלוש.. אמה ושתי בנותיה. האחת רזה רזה ובקושי עומדת על רגליה, השניה, חולה, והאמא מובילה אותן ביד בוטחת ותומכת בהן, בדיוק כמו שעשתה שם, במחנה ההשמדה אושוויץ.

הן יצאו שלוש. אמא ושתי בנות.

האם, שבהבזק יצר הישרדות הפחיתה מגילה 10 שנים כדי שזה, במדים המצוחצחים, ד"ר מנגלה קראו לו, יאפשר לה להישאר צמודה לבנותיה ויאותת לה לפנות לכיוון החיים, ולא לצדו של המוות.

הם נכנסו בשער המחנה, מתחת לשלט "העבודה משחררת",  ארבעה.

האב לא זכה לצאת. עקבותיו נעלמו באחד מבורות ההריגה.

השלוש הצליחו לשרוד.

בעוד הן הולכות, ברחוב, הן רואות מולן את אחיהן, שחזר אף הוא.

אבל הסיפור לא החל כאן.

הסיפור החל במשפחה בת חמש נפשות. אב, אם , בן בכור, ושתי בנות. המקום- סיגט טרנסילבניה.

הבן הבכור, עוזב את הבית. נלקח לצבא ההונגרי. הנאצים שנכנסו לעיר פינו את היהודים לגטו, ולאחריו למחנה ההשמדה אושוויץ.

בגטו, ההבנה מתחילה לחלחל. סוף הדרך. האב מחליט לכתוב מכתב פרידה לבנו. הידיים רועדות. הדמעות זולגות. אחת האחיות, רואה את מצוקת האב, לוקחת ממנו את הדף, ומבקשת שיכתיב לה את המילים. מילות פרידה. אב שנפרד מבנו כאשר ברור לו שהמשפחה כולה בדרכה לאבדון.

כאמור האב, לא חזר משם. האם ושלושת ילדיה עלו לארץ.

האם, אטל, זיכרונה לברכה, נפטרה בשנת 2000. בהיותה קרוב לגיל מאה שנים. יפה, צלולה, עצמאית. שלושת ילדיה, אוטו, רחל ועליס, הקפידו להיפגש כל שבת. לדבר על מה שהיה, מה שקורה ומה שיהיה.

אוטו בן ה-91, רחל בת ה-89, ועליס בת ה-87. שלושה זקנים-צעירים. כל הסובבים אותם התקשו להאמין למשמע הגיל שלהם.

מאיפה העוצמות? מאיפה החיבור שלא ניתן לתפיסה? מאיפה כוח ההישרדות המופלא אחרי חוויות החיים הקשות? אולי מאותה אם, סבתא שלי, שהשכילה להחדיר בילדיה את האמונה בחיים, את האופטימיות, את הרצון לחיות את ההווה ולא את העבר...

מכתב הפרידה מהחיים, שכתב סבא שלי קיים. נתרם ליד ושם. מכתב שבו כל מילה טבולה בדמעות. שבו כל מילה נכתבה מעמקי הלב. איך אפשר להיפרד מבן במילים כתובות על דף.

המכתב הוקרא מעל בימת טקס ערב יום השואה בירושלים. 2011.

לפני מספר ימים התפרקה השלישייה. אוטו נפטר בהיותו בן 92. האחיות מסרבות להאמין.

ואני, הבת של האחות הקטנה עליס, מסתכלת עליה ועל אחותה, דודתי, על הנשים האצילות הללו, שאבלות על אחיהן, ולא יכולה להימנע מלחשוב שזו סיומה של תקופה.

לזכרו של אוטו דודי, מצורף המכתב שהוקרא בטקס יום השואה.

זמן

ילד הולך, ילד אחר מגיע... שלושים וחמש שנות קליניקה. עשרות ילדים. אלו מהשנים המוקדמת של העבודה הקלינית שלי, שהיו זעטוטים בני שלוש, ארבע, חמש שנים, בחשבון פשוט הם בני שלושים פלוס פלוס.

מפעם לפעם כשאני פוגשת הורה ברחוב, ושואלת בתמימות לשלומו של הילד, אני מקבלת את התשובה המחוייכת- הוא נשוי + ילדים.

לא יאומן.

והאבסורד הגדול מכולם, שאני לא מרגישה אחרת. לא מרגישה שעברו כל כך הרבה שנים.

נכון, שכבר מבצבצים קמטים פה ושם, נכון שהניסיון רחב, והידע איתו. נכון שהגב לא משהו, השיער כבר שכח את הצבע המקורי שלו, אבל אני עדיין על הכסא הקטן, האדום, מפלסטיק, ליד השולחן הקטן.

לפני כשלושים שנים, החלטתי שבגיל חמישים, שנראה לי אז גיל מופלג בשנים, אני אקום מכסא הפלסטיק הקטן, אפסיק לעשות האו-האו לתמונה של כלב, ומיאו לתמונה של חתול, ואסגור את דלת הקליניקה אחרי.

זה לא קרה. חמישים כבר עברו מזמן, ואני עדיין משחקת משחקי זיכרון, בונה מגדלים מקוביות, והעיקר מאד נהנית מכך. מתחילה את היום בחיוך, ומסיימת אותו בחיוך . עייף אמנם, צרוד לפעמים, אבל חיוך.

ההלם היה לפני מספר שנים. תמיד כשנכנסתי לגנים, או כיתות בית ספר, למטרות צפיה והדרכה, היו מגיעים אלי קטנטנים סקרנים ושואלים- "אמא של מי את?"

ואז זה הגיע.. בעוד אני נכנסת לכיתה א' שבה לומד המטופל שלי, רצה אלי קטנטונת מנומשת, ושואלת- "סבתא של מי את?"

חזרתי הביתה שפופה.. אלה הקטנים לא מזייפים. וכנראה, למרות שנדמה לי, הזמן לא עוצר בשבילי.. ואולי טוב שכך...

אתם ההורים שיושבים מולי, בגילם של ילדי.  המראה גם מגלה את האמת הברורה.  ורק אתם, שיושבים מולי על הכסא הקטן, בני השלוש, הארבע, החמש, שעדיין משתפים אותי בהתרגשות בסיפורי הגן והגננת, בטוחים שאני רואה כמוכם את התכניות בלולי, ושואלים אותי אם אבא עדיין יבוא להחזיר אותי הביתה כשאסיים לשחק עם כולם..

ואולי זה הפטנט, אולי באמת עליתי על סטרטאפ מבטיח... אולי העובדה שאני מבלה אתכם, על הכסא הקטן, מול משחקי הקוביות והפזלים, נותנת לי להרגיש שהזמן פסח עלי...

כתבה זאת חווה אלברשטיין טוב ממני-

יש דברים רבים בחלד 
שהזמן מיטיב אתם 
ואני רק מייחלת 
להיות כמותם