זמן

ילד הולך, ילד אחר מגיע... שלושים וחמש שנות קליניקה. עשרות ילדים. אלו מהשנים המוקדמת של העבודה הקלינית שלי, שהיו זעטוטים בני שלוש, ארבע, חמש שנים, בחשבון פשוט הם בני שלושים פלוס פלוס.

מפעם לפעם כשאני פוגשת הורה ברחוב, ושואלת בתמימות לשלומו של הילד, אני מקבלת את התשובה המחוייכת- הוא נשוי + ילדים.

לא יאומן.

והאבסורד הגדול מכולם, שאני לא מרגישה אחרת. לא מרגישה שעברו כל כך הרבה שנים.

נכון, שכבר מבצבצים קמטים פה ושם, נכון שהניסיון רחב, והידע איתו. נכון שהגב לא משהו, השיער כבר שכח את הצבע המקורי שלו, אבל אני עדיין על הכסא הקטן, האדום, מפלסטיק, ליד השולחן הקטן.

לפני כשלושים שנים, החלטתי שבגיל חמישים, שנראה לי אז גיל מופלג בשנים, אני אקום מכסא הפלסטיק הקטן, אפסיק לעשות האו-האו לתמונה של כלב, ומיאו לתמונה של חתול, ואסגור את דלת הקליניקה אחרי.

זה לא קרה. חמישים כבר עברו מזמן, ואני עדיין משחקת משחקי זיכרון, בונה מגדלים מקוביות, והעיקר מאד נהנית מכך. מתחילה את היום בחיוך, ומסיימת אותו בחיוך . עייף אמנם, צרוד לפעמים, אבל חיוך.

ההלם היה לפני מספר שנים. תמיד כשנכנסתי לגנים, או כיתות בית ספר, למטרות צפיה והדרכה, היו מגיעים אלי קטנטנים סקרנים ושואלים- "אמא של מי את?"

ואז זה הגיע.. בעוד אני נכנסת לכיתה א' שבה לומד המטופל שלי, רצה אלי קטנטונת מנומשת, ושואלת- "סבתא של מי את?"

חזרתי הביתה שפופה.. אלה הקטנים לא מזייפים. וכנראה, למרות שנדמה לי, הזמן לא עוצר בשבילי.. ואולי טוב שכך...

אתם ההורים שיושבים מולי, בגילם של ילדי.  המראה גם מגלה את האמת הברורה.  ורק אתם, שיושבים מולי על הכסא הקטן, בני השלוש, הארבע, החמש, שעדיין משתפים אותי בהתרגשות בסיפורי הגן והגננת, בטוחים שאני רואה כמוכם את התכניות בלולי, ושואלים אותי אם אבא עדיין יבוא להחזיר אותי הביתה כשאסיים לשחק עם כולם..

ואולי זה הפטנט, אולי באמת עליתי על סטרטאפ מבטיח... אולי העובדה שאני מבלה אתכם, על הכסא הקטן, מול משחקי הקוביות והפזלים, נותנת לי להרגיש שהזמן פסח עלי...

כתבה זאת חווה אלברשטיין טוב ממני-

יש דברים רבים בחלד 
שהזמן מיטיב אתם 
ואני רק מייחלת 
להיות כמותם