יום הזיכרון, או רסיסי זכרונות

 

אני הוא שיצא לקרב עם עיניים בורקות ונחישות בלב

ונשארתי שם.

אני הוא שיצאתי לקרב עם פחד גדול, אימה משתקת

ונשארתי שם.

אני הוא שיצאתי לקרב עם אחי לנשק, לאוהל, לשיח

ונשארנו שם.

אני זו שיצאתי למשמרתי, במחסום המקולל ההוא

ונשארתי שם.

אני זה שהייתי התלמיד הגרוע, הילד השובב, והלוחם המעוטר

ונשארתי שם.

אני הנסיך הקטן מפלוגה ב

ונשארתי שם.

אני זה שחלמתי תמיד על קרבי, על סיירת, על אומץ, על הקרבה,

ונשארתי שם.

אני זה שבכלל לא התכוונתי לקרבי, רק רציתי לחזור הביתה בשלום

ונשארתי שם.

לפעמים נשארנו בגופנו, לפעמים נשארנו במוחנו, לפעמים נשארנו בנשמתנו.

אנחנו שם.

יום זיכרון. שבוע זיכרון. שנת זיכרון. חיים שלמים של רסיסי זיכרונות.

רוצה ערב פסח עם מרק קניידלאך, גפילטא פיש, ולקינוח עוגת פסח של אמא

 

רוצה ערב פסח עם חולצה לבנה, ולא אדומה של בונות אלטרנטיבה.

רוצה ערב פסח עם הגדה מסורתית ולא הגדת חופש, חרות, דמוקרטיה, מאבק.

רוצה ערב פסח ללא המילים "בושה", "די", "לא ניתן" , אלא "אחד מי יודע.."

רוצה ערב פסח עם כל ילדי, ונכדי, גם אלא שבחרו לגור בחול, מסביב לשולחן אחד.. באמת באמת, ולא בסקייפ.

רוצה ערב פסח עם מרק קניידלאך, גפילטא פיש, ולקינוח עוגת פסח של אמא.. (כן, אני מכינה הכל, אבל הטעם.. לא כמו אצל אמא..)

רוצה את הגרנד מייזר של המשפחה, יושבת איתנו, מחבקת את כולנו, ולא יושבת בחדרה, לא מזהה, לא מכירה, לא מבינה, לא מדברת.

רוצה ערב פסח שקט, רגוע, בלי חדשות על צבע אדום בדרום, מתיחות בטחונית בצפון, ירי מחבלים במרכז.

רוצה ערב פסח שבו הדגל שמתנופף אצלי במרפסת כבר 3 חודשים, יהיה דגל של יום העצמאות ולא של ההפגנות בקפלן.

רוצה פסח בלי נאום ראש הממשלה במרקע, נאום נוטף זחיחות, ניתוק, הסתה, הרס.

רוצה חירות, שקט, "עתה בני חורין", והרגשת חג.

רוצה חיבוק.

את חירותי, שמרתי לי אותך...

חג שמח

פסח. תשפ"ג.

לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה...

 כשאני התגייסתי לצבא, לשריון, ועשיתי קורס קצינות, וחתמתי קבע ואתן אפילו לא עשיתן שנת התנדבות בקרב האוכלוסיה שלכן – שתקתי.

כשהזוגי שלי נלחם בחווה הסינית, איבד את חבריו לנשק, עשה חודשי מילואים ארוכים שתמיד יצאו בדיוק במועדי הבחינות באוניברסיטה או כשאשתו כרעה ללדת, ואתם בכלל לא יודעים מה פרוש יום סדיר או מילואים אחד – שתקתי.

כשלמדנו ובמקביל עבדנו קשה על מנת לפרנס את ילדינו, שילמנו שכר לימוד, ולא קבלנו תמיכה כמו תלמידי הכולל – שתקתי.

כשילדי התגיסו לצבא, היו קרביים, ושרתו בלבנון, הר דוב ועזה, והשרות הצבאי שלהם כלל פציעה ושיקום לא קצר, שאחריו הפצוע התעקש לחזור לשירות - ואתם וילדיכם לא מגוייסים, לא משרתים, לא שמים כתף לביטחון ישראל, לא מכירים לילות חסרי שינה, ובהלה מדפיקה בדלת – עדיין שתקתי.

כשאתם חיים על חשבוני, על חשבון המיסים שאני משלמת, ובמקום שהכסף יועבר לזקנים, תשושים, שורדי שואה, נכים, מקצים אותו לאינטרסים הקטנים שלכם, נוסעים לחול במטוס פרטי, חוגגים במלונות פאר, ומתנשאים על כולנו - שותקת.

כשאתם מנסים להחליט בשבילי מתי תהיה לי תחבורה ציבורית, איפה אוכל לאכול ומה, ומתערבים לי בהרגלי חיי, שותקת, ללא סיבה הגיונית.

אבל כאשר אתם מעזים להרוס בבליץ את המדינה שאני ושכמותי בנינו, ולמענה נלחמנו, ואליה משפחתי שהושמדה באושוויץ וטרבלינקה פיללה, כשיש לכם כל כך הרבה מה לדבר עלינו כבוגדים ואנרכיסטים, ולצקצק על הסירוב להתנדבות בימים בהם אתם בידיכם, הורסים שיטתית כל חלקה טובה במדינה, בחברה, בתשתית המחזיקה את כל מה שיצרנו בזיעת אפינו ובדם ליבנו, וכל זה באגרסיביות, בזחיחות, באלימות, פה כבר לא אשתוק.

ולא, לא אמליץ לילדי לעשות רילוקשן. זו המדינה שלי, שלהם. תכלס, יותר מאשר שלכם.

עד כאן.

כל מה שצריך, כל מה שאפשר, כל מה שאאלץ לעשות.

מוצאי שבת. קפלן תל אביב.

 נכון אני מעדות אשכנז.

אמא הגיעה חסרת כל אחרי מחנה ההשמדה אושוויץ, ומחנה המעצר בקפריסין, ושוכנה במעברה בג'בליה.
אבא הגיע חסר כל, בגלל היותו ציוני, עבד בבניין, התבשר על השמדת משפחתו בטרבלינקה, סיים לימודים גבוהים בצרפת אחרי שאסף גרוש לגרוש מעבודתו בבניין, ועבד בחברת החשמל עד שיצא לחיים עצמאיים.
לא ס"ט.
אבל אשכנזיה גאה, להורים שעשו את כספם במו ידיהם מעבודה קשה וחריצות.
ולא, אין לי רולקס על היד, ואפילו לא קדילק בכניסה לבית.
די לעשות שימוש ציני ומרושע בהקשר למאיפה באת. כולנו יודעים לאן אנחנו הולכים.
מה שהורי הנחילו לי זה דרייב למצויינות, מוטיבציה לעבודה, הכרה בעובדה שאין לי ארץ אחרת, ורצון לחיות במדינה דמוקרטית.
ללא קשר לגזע, ללא קשר למוצא. ללא קשר לדת. ללא קשר לצבע, ללא קשר למין.
ועל זה אני נלחמת.
ניפגש בקפלן.

אהבת הורים

 

אהבת אין קץ. אהבת הורים.

הורות.

קשה להבין את זה, קשה להסביר את זה. אתה מרגיש את זה פיזית.

האינסטינקט לגונן, לעטוף, לרכך, לסייע, לאהוב עד הסוף.

הילד מתקשה, ואתה רואה, מקשיב למומחים, למקצוענים, לחכמים.

השנייה בה אתה מבין שזהו. זה הוא ואתה. ואין משהו אחר. ואין עולם. ואין מסביב. ואין תהום, ואין שמיים. רק הוא ואתה.

וכל מה שאתה מרגיש זה את הצורך הענק הזה להגן עליו. לעטוף אותו בגופך. שלא יפצע. שלא יינזק. שלא יכאב. שלא יסבול.

הורות.

המושג הבלתי נתפס הזה שמתגבש עם לידת הילד שלך, ולא מרפה.

כי אתה שם בשבילו. תמיד. בכל מצב. ללא התלבטות. ללא מחשבה. ללא הסוס.

וזה הופך להיות אחד מהאינסטינקטים הפיזיולוגים שלך. לגונן עליו בכל מחיר.

ואומרים לך שהוא על הרצף. ואומרים לך שהוא אפרקסי. ואומרים לך שהוא אפילפטי.

ואומרים לך.

וכל מה שאתה רק רוצה זה לעטוף אותו, לערסל אותו.

ואתה חופר ומסתת לו את הדרך.

ואתה נלחם בשבילו בידיים חשופות.

ואתה דואג שיקבל את כל מה שניתן לקבל.

והמשוכות גבוהות, והמסביב עסוק בעניניו, ומסתכלים עליו, מצביעים עליו, מתרחקים ממנו.

לפעמים צוחקים.

לפעמים מסובבים את הגב.

והרשויות, והקהל, והזכויות, והחובות, והצרכים, וחשבון הבנק.

ואז הוא קורא לך.

ומסתכל עליך.

ולפעמים נותן חיבוק.

ולפעמים מחזיק לך את היד.

ואז אתה יודע.

אתה יודע שאתה יכול, שהשמיים הם הגבול, שאתה תעשה הכל.