אסור להתרגל

 

סיפורי נרות חנוכה 23

נרות חנוכה של שנת 2023, אינן נרות שמחה.

כל נר נושא איתו מסר.

נר ראשון, של חנוכה, עבור כל משפחות הנרצחים. מי יתן ותזכו לחיבוק נחמה ותקווה בחיים.

נר שני של חנוכה, בתפילה לכל החטופים בכל גיל, בכל מגדר, בכל לאום, שישובו הביתה מהר, לחיק משפחתם, ולעם כולו שמחכה להם.

מי יתן ונראה אתכם איתנו כמה שיותר מהר, ובריאים ככל הניתן בגוף ובנפש.

נר שלישי של חנוכה. הנר השלישי יאיר את דרכם של כוחות הביטחון באשר הם. היו בטוב, חזרו בשלום הביתה. שמרו על עצמכם, וזכרו שאתם חומת המגן של כולנו,.

נר רביעי של חנוכה, עבור כל המשפחות שהתווספו לרשימות השכול של כוחות הביטחון. הדפיקה בדלת, המילים הבלתי נתפסות של קציני הנפגעים, השכול. מי יתן ותדעו שוב שמחה, אופטימיות, ותקווה לימים שפויים.

יקיריכם, בגופם ובדמם איפשרו לנו כמדינה, להמשיך ולחיות בארץ הזו. תודה.

נר חמישי של חנוכה, 23, להחלמת כל הפצועים באשר הם. האזרחים, כוחות הביטחון, החטופים והשבים. החלמת הפצעים בגוף ובנפש. בתקווה לגיוס כוחות, לבריאות טובה, לשיקום. הלוואי.

נר שישי של חנוכה, לחיי כל הניצולים. לחיי השורדים את פסטיבל נובה, שרצו, שהסתתרו, שלא נשמו, שהחניקו אנחות כאב מהפציעות, שהתחזו למתים. לחיי השורדים בממדים בעוטף, שהסתתרו בחדרי הבית, בארון, שחיכו לחילוץ ולא הגיע.. שהצליחו להחזיק מעמד בכוחות לא מובנים.

מי יתן וחוויות היאוש והזוועה יתחלפו בחוויות אהבה ואופטימיות.

נר שביעי של חנוכה, לכבודם של כל הגיבורים, ששמעו את האזעקות בבוקר, שהבינו מהר מאד את הקורה, שלקחו את האוטו שלהם, ושאטו לדרום במטרה לנסות ולהציל אנשים. לא חשבו על עצמם, היו ממוקדי מטרה. לחתור למגע, להרוג מחבלים ולהציל כמה שיותר אנשים. אני מעריצה אתכם, אחי גיבורי התהילה.

את הנר השמיני של החנוכה, את החנוכיה כולה אדליק בהצדעה ובתפילה.

הצדעה לעם שלנו. זה שלא הסס, והתגייס בהמוניו לעזור, להתנדב, לעשות, לשלוח, לבשל, לכבס, לארוז, לקנות. הצדעה לאחים לנשק, לממות המבשלות ואופות, לאלפי המתנדבים שמיהרו הרבה לעשות ופחות לדבר.

ובתפילה ותקווה לימים שקטים של יופי, של אהבה, של רוגע.

לו יהי.

מבקשת...

 

להיות סבתא בישראל, אוקטובר 23

להיות סבתא בישראל זה לזכור את מלחמת יום כיפור, שבימיה היית חלק מהצבא, מהעשייה, מהארוע, ולהבין שעכשיו זו מנת חלקם של בני הדור המאד צעיר.

להיות סבתא בישראל, זה להיזכר בסטטוס של אשת לוחם, במלחמת לבנון הראשונה, כשנשארת עם שני ילדים קטנטנים, כשבעלך בחזית, ללא אופציית תקשורת סלולרית, והתפללת לשובו בשלום, ולראות את הצעירים, ילדים כמעט, נמצאים בסיטואציה זהה.

להיות סבתא בישראל זה לנסות להיכנס לכיתת כוננות עירונית, ואז להבין שאת כבר מעבר לגיל הרלוונטי

להיות סבתא זה לחבק את ילדיך לעטוף את נכדיך, ולתהות איך הגענו לנקודת הזמן הזו שהם רצים לממד ולמקלט, כדרך חיים

להיות סבתא זה לחיות עם ייסורי המצפון שאת לא עושה מספיק, לא חלק מהארוע, לא תורמת את חלקך.

להיות סבתא זה להבין שעם כל המוטיבציה קטיף עכגניות ו/או מלפפונים זה באמת כבר לא תואאם לגב, לברכיים ולמפרקים.

להיות סבתא זה לחפש איפה אפשר בכל זאת להתנדב, ולהתביית על מדידת לחץ דם לתורמים במדא. כי את זה את יכולה לעשות גם בישיבה...

להיות סבתא זה להבין שאם תתפוס אותך האזעקה בכביש בנסיעה, את תממשי את הנחיות פיקוד העורף, ותשכבי לצד הכביש עם ידיים על הראש, אבל לקום, זו כבר משימה כבדה הרבה יותר..

להיות סבתא זה לזכור שאת, כדור ב לשואה, פמפמת משפטים כמו- נזכור ולא נשכח, לא עוד, ועוד כהנה, והנה פוגרומים עשויים להתרחש גם במדינה שלך, ומפלצות דמויי אדם יש גם היום.

להיות סבתא בישראל זה להסתכל על בני גילך, נגררים בכוח הזרוע ובאיומי הרובה לעזה, ולחשוב, איך הם ישרדו בלי התרופות הכרוניות, בלי תנאים מינימלים, בלי חיבוק.

להיות סבתא בישראל זה להפגין עם משפחות החטופים, להסתכל על ההורים, שילדיהם נעדרים, ולהפנים שהם בגילם של ילדייך.

להיות סבתא זה לדאוג, לבכות, לנשום בקושי, ולא להאמין שזו המציאות שאליה גידלת את ילדיך, זו המציאות שלך ושל בני עמך..

להיות סבתא בישראל זה לחזות במודעות האבל האין סופיות, הלוויות שלא נגמרות, ולנסות לעכל שאלה לא זקנים, שמיצו את חייהם ונפטרו אלא צעירים, משפחות, ילדים.

להיות סבתא זה לחפור את עצמך למוות בווטסאפ, בפייסבוק, באינסטגרם, כי זה מה שנשאר לעשות על מנת שלא לאבד את עצמך לגמרי.

להיות סבתא זה לראות את התמונות של הילדים, התינוקות, לשמוע את העדויות, לצפות בסרטים, לחזות בזוועות, ולחשוב שגידלת את ילדיך להיות אנשים הומניים, אופטימים, מאמינים בבני אדם, ואולי, אולי טעית...

להיות סבתא בישראל אוקטובר 23

 

 

 

ואז משהו הפר את השקט

בכל שנה, ולאורך כל השנה, קורה ואני מבקשת סליחה. לפעמים בקול, לפעמים בלב. כבר הבנתי שכשאדם מרגיש פגוע, אל לי להתווכח איתו, שלא התכוונתי, שלא תיכננתי, שלא אמרתי. כי פגיעה היא תחושה סובייקטיבית, ועל סובייקטיבי לא מתווכחים.

אני לא מאמינה בסליחה של יום הכיפורים. כל השנה, אני פועלת על פי מצפוני וליבי, וכשאלה מאותתים לי שיש בעיה, אני מתנצלת.

כי תכלס, כולנו בני אדם. בטוח שחטאתי, פשעתי, שכחתי, אמרתי, לא אמרתי, הגזמתי, פגעתי, כעסתי .

ובטוח שחלק היה בלי מודעות, בלי כוונה, בלי התייחסות, וחלקיק קטן, בחיי שקטנטן, היה טיפונת מודע, מכוון, סיטואציה בה הברקס שלי באותו רגע לא היה במיטבו, לא עבד בזמן, לא עצר את ההתנהגות, המילים, שפת הגוף. ופחות מתעסקת בשאלה אם זה אכן, אם זה קרה, אם זה נחוץ. הרגשתם, נפגעתם, כאבתם, לא לזה כיוונתי. פועלת על פי הנווט הפנימי שלי. מה שנקרא- זה לא אתם, זו אני.

אבל השנה, דווקא השנה, חוזרים לי מראות אחרים. זיכרון אחר. השנה יש לי סליחה גדולה, מאד גדולה, לבקש.

50 שנים.

יום כיפור. אז בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. אמא שצמה, ואבא אתאיסט, לא צם, ולא מבין איך אמא, ששרדה את אימי אושוויץ, עדיין מאמינה מדליקה נרות שבת, וצמה ביום כיפור. אבל אבא נותן כבוד. סוגר את דלת המטבח כשהוא אוכל.

יום כיפור. יום של דומיה. שקט מוחלט. דממה. תל אביב של שנות המאה הקודמת. לא כתבנו ביום הכיפורים, לא ציירנו, רק קראנו ספרים. לא טלויזיה, לא רדיו, לא נטפליקס. שקט. לא מחשבים, לא טבלטים, לא סלולרים. אף אחד לא צלצל בטלפון. כי לא מתקשרים ביום הכיפורים. אמא היתה יוצאת בבוקר לתפילת יזכור בבית הכנסת, ואני הייתי נשארת עם ערמת הספרים שתכננתי לקרא, ולרוב גם הצלחתי. כי זה מה שעושים ביום הכיפורים. קוראים ספרים.

היום קשה לתאר שקט שכזה. אי אפשר לדמיין דממה שכזו. כבישים ריקים מאדם. אין גם אופניים בכביש. בעצם, תמונות דומות נראו בתקופת הסגר הראשון של הקורונה. מלבד השקט שאין כמותו.

ואז, לפני 50 שנים.

אז בשנת 1973.

אז ב-6 באוקטובר.

הגעתי הביתה ביום שישי מהצבא. ליום כיפור. חופשת שבת/כיפור.

שבת. צהריים. דומייה. שקט מוחלט.

ואז משהו הפר את השקט. משהו מאד לא שגרתי. צלצול של טלפון.

אבא ענה. אמא ואני שנזעקנו להבין מי גס הרוח שמתקשר ביום כזה שקט, עמדנו והבטנו בו. הוא החליף בשקט כמה מילים עם מי שדיבר בצד השני. ואז הסתכל עלי ואמר- מדים. תעלי חזרה על מדים. את חוזרת לצבא.

לרוב הייתי חוזרת בטרמפים. הפעם, אבא לקח אותי לבסיס.

ובדרך לבסיס מכוניות. מי נסע אז ביום כיפור? הרבה מכוניות. נסעו בשקט מוחלט. וחיילים.. הרבה חיילים...והורים של חיילים, ליד ההגה, בפנים מודאגות, פנים של כאלה שכבר ידעו מלחמה מהי. הכביש מלא בהסעות.

ואז, אז נפתחו שערי גהינום.

אז זו הסליחה שעולה לי היום. סליחה גדולה.

סליחה מאלפי לובשי המדים, שיצאו למלחמה ולא חזרו. חלק בגופם, חלק בנפשם.

סליחה שלא השכלנו להתעורר אחרי המלחמה הקשה ההיא, ולבנות מדינה טובה יותר.

סליחה שאיפשרנו להרוס פה את מה שאתם בגופכם ובנשמתכם בניתם.

סליחה מהילדים של 73, שנאלצו גם הם לצאת למלחמות, להיפצע ולההרג.

סליחה שהיום אתם , גיבורי מלחמת כיפור, עדים לניסיון להשמדת מדינת ישראל הדמוקרטית, עבורה נלחמתם, דיממתם, נפצעתם, נהרגתם

סליחה גדולה.

את, הפרופסור ממכון וייצמן, האמא לחמש, וזו שעומדת כל מוצש על הבמה מול עינינו המשתאות.

 שקמה יקרה בוקר טוב,

את, הפרופסור ממכון וייצמן, האמא לחמש, וזו שעומדת כל מוצש על הבמה מול עינינו המשתאות.

את בטח מקבלת הרבה הודעות ופוסטים כאלה. והתלבטתי אם לכתוב בכלל, אבל כותבת בכל זאת גם כי מגיע לך לקרא, וגם כי זו הדרך היחידה שאולי המילים יגיעו אליך.

אני מהדור של הורייך. ילדי הם בערך בגילך. אני דור שני לשורדי השואה, כזו שמספרת את העדות של אמא. בית ציוני ואוהב ישראל. הזוגי שלי נלחם בחווה הסינית ביום כיפור, הכרנו כמו רבים אחרים בצבא, שלושת ילדי שרתו שרות קרבי, ונכדי? בדיוק בשבילם אני כותבת לך.

אני קלינאית תקשורת. עובדת עם אוטיסטים. מוקפת ברוב שעות היממה בחברה צעירים. הורים, כמוך, וילדים. הרבה ילדים. וכשאני מסתכלת עליהם, מבעד לקורה בימים אלו במדינה, ברור לי שאין לנו ארץ אחרת, ואין לנו דרך אחרת.

כל מוצש בקפלן, אני מקשיבה לך, לכם, לחברה צעירים כמוכם, ומקבלת בוסט של חמצן טרי. הדור שלנו מגיע, מנופף בדגל, צועק בושה ודמוקרטיה ושר את ההמנון.. אבל אתם עושים את העבודה החשובה כל כך, ועושים אותה נפלא.

אני מסתכלת עליכם, מקשיבה לך ולחברייך, ומבינה שנכון, הימים קשים, המלאכה עוד יותר, אבל יש לנו תקווה כי אתם מדהימים. אתם מקרינים כל כך הרבה נחישות, חכמה, אכפתיות, תובנות, הבנות, סולידריות, כנות.. כל מילה ניכר בה שיוצאת מהנשמה.

אז רק רציתי להגיד תודה.

ולבני ובנות דורי- אני רוצה להגיד- בואו. נכון, קשה, חם, צפוף, סואן. מאידך- אחרי שתחוו את העוצמה, תחושו את החום שבלב, תרגישו את האהבה שבצפיפות, ותנשמו את התקווה שמציפה, אני בטוחה שתגיעו שוב ושוב.

אז שקמה, זו הזדמנות להשמיע גם את קולנו, הדור מעליכם, שצופה בכם בהתרוממות נפש.

אנחנו נמשיך לתת לכם, רוח גבית כמיטב יכולתנו, כי ברור לנו באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות, ברור לנו איזו מדינה אנחנו רוצים לילדינו ונכדינו, אתם, את וחברייך, שעצרתם את החיים שלכם למען המטרה שתהיה לנו ישראל טובה, מאפשרת, מצמיחה, שוויונית, דמוקרטית, אל תעצרו. אני וכל שאיתי מאחוריכם באהבה גדולה, והערכה עוד יותר גדולה.

ממני, ומשכמותי,

רונית ולגרין

קפלן יקירי

 תמיד היית בשבילי רחוב. 

כזה מקביל לשאול המלך, בדרך לחשמונאים. 

חציתי אותך בעודי הולכת לתיכון, תיכון עירוני א. 

עוד רחוב תל אביבי. 

רק שבמהלך החצי שנה האחרונה הפכת לי בית, הפכת לי מקור חמצן, הפכת לי תקווה. 

כל מוצש, כבר 36 שבועות. הולכים לקפלן.

שם נרדף לחיים, לשוויון, לד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה.

יום הזיכרון, או רסיסי זכרונות

 

אני הוא שיצא לקרב עם עיניים בורקות ונחישות בלב

ונשארתי שם.

אני הוא שיצאתי לקרב עם פחד גדול, אימה משתקת

ונשארתי שם.

אני הוא שיצאתי לקרב עם אחי לנשק, לאוהל, לשיח

ונשארנו שם.

אני זו שיצאתי למשמרתי, במחסום המקולל ההוא

ונשארתי שם.

אני זה שהייתי התלמיד הגרוע, הילד השובב, והלוחם המעוטר

ונשארתי שם.

אני הנסיך הקטן מפלוגה ב

ונשארתי שם.

אני זה שחלמתי תמיד על קרבי, על סיירת, על אומץ, על הקרבה,

ונשארתי שם.

אני זה שבכלל לא התכוונתי לקרבי, רק רציתי לחזור הביתה בשלום

ונשארתי שם.

לפעמים נשארנו בגופנו, לפעמים נשארנו במוחנו, לפעמים נשארנו בנשמתנו.

אנחנו שם.

יום זיכרון. שבוע זיכרון. שנת זיכרון. חיים שלמים של רסיסי זיכרונות.

רוצה ערב פסח עם מרק קניידלאך, גפילטא פיש, ולקינוח עוגת פסח של אמא

 

רוצה ערב פסח עם חולצה לבנה, ולא אדומה של בונות אלטרנטיבה.

רוצה ערב פסח עם הגדה מסורתית ולא הגדת חופש, חרות, דמוקרטיה, מאבק.

רוצה ערב פסח ללא המילים "בושה", "די", "לא ניתן" , אלא "אחד מי יודע.."

רוצה ערב פסח עם כל ילדי, ונכדי, גם אלא שבחרו לגור בחול, מסביב לשולחן אחד.. באמת באמת, ולא בסקייפ.

רוצה ערב פסח עם מרק קניידלאך, גפילטא פיש, ולקינוח עוגת פסח של אמא.. (כן, אני מכינה הכל, אבל הטעם.. לא כמו אצל אמא..)

רוצה את הגרנד מייזר של המשפחה, יושבת איתנו, מחבקת את כולנו, ולא יושבת בחדרה, לא מזהה, לא מכירה, לא מבינה, לא מדברת.

רוצה ערב פסח שקט, רגוע, בלי חדשות על צבע אדום בדרום, מתיחות בטחונית בצפון, ירי מחבלים במרכז.

רוצה ערב פסח שבו הדגל שמתנופף אצלי במרפסת כבר 3 חודשים, יהיה דגל של יום העצמאות ולא של ההפגנות בקפלן.

רוצה פסח בלי נאום ראש הממשלה במרקע, נאום נוטף זחיחות, ניתוק, הסתה, הרס.

רוצה חירות, שקט, "עתה בני חורין", והרגשת חג.

רוצה חיבוק.

את חירותי, שמרתי לי אותך...

חג שמח

פסח. תשפ"ג.

לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה...

 כשאני התגייסתי לצבא, לשריון, ועשיתי קורס קצינות, וחתמתי קבע ואתן אפילו לא עשיתן שנת התנדבות בקרב האוכלוסיה שלכן – שתקתי.

כשהזוגי שלי נלחם בחווה הסינית, איבד את חבריו לנשק, עשה חודשי מילואים ארוכים שתמיד יצאו בדיוק במועדי הבחינות באוניברסיטה או כשאשתו כרעה ללדת, ואתם בכלל לא יודעים מה פרוש יום סדיר או מילואים אחד – שתקתי.

כשלמדנו ובמקביל עבדנו קשה על מנת לפרנס את ילדינו, שילמנו שכר לימוד, ולא קבלנו תמיכה כמו תלמידי הכולל – שתקתי.

כשילדי התגיסו לצבא, היו קרביים, ושרתו בלבנון, הר דוב ועזה, והשרות הצבאי שלהם כלל פציעה ושיקום לא קצר, שאחריו הפצוע התעקש לחזור לשירות - ואתם וילדיכם לא מגוייסים, לא משרתים, לא שמים כתף לביטחון ישראל, לא מכירים לילות חסרי שינה, ובהלה מדפיקה בדלת – עדיין שתקתי.

כשאתם חיים על חשבוני, על חשבון המיסים שאני משלמת, ובמקום שהכסף יועבר לזקנים, תשושים, שורדי שואה, נכים, מקצים אותו לאינטרסים הקטנים שלכם, נוסעים לחול במטוס פרטי, חוגגים במלונות פאר, ומתנשאים על כולנו - שותקת.

כשאתם מנסים להחליט בשבילי מתי תהיה לי תחבורה ציבורית, איפה אוכל לאכול ומה, ומתערבים לי בהרגלי חיי, שותקת, ללא סיבה הגיונית.

אבל כאשר אתם מעזים להרוס בבליץ את המדינה שאני ושכמותי בנינו, ולמענה נלחמנו, ואליה משפחתי שהושמדה באושוויץ וטרבלינקה פיללה, כשיש לכם כל כך הרבה מה לדבר עלינו כבוגדים ואנרכיסטים, ולצקצק על הסירוב להתנדבות בימים בהם אתם בידיכם, הורסים שיטתית כל חלקה טובה במדינה, בחברה, בתשתית המחזיקה את כל מה שיצרנו בזיעת אפינו ובדם ליבנו, וכל זה באגרסיביות, בזחיחות, באלימות, פה כבר לא אשתוק.

ולא, לא אמליץ לילדי לעשות רילוקשן. זו המדינה שלי, שלהם. תכלס, יותר מאשר שלכם.

עד כאן.

כל מה שצריך, כל מה שאפשר, כל מה שאאלץ לעשות.

מוצאי שבת. קפלן תל אביב.

 נכון אני מעדות אשכנז.

אמא הגיעה חסרת כל אחרי מחנה ההשמדה אושוויץ, ומחנה המעצר בקפריסין, ושוכנה במעברה בג'בליה.
אבא הגיע חסר כל, בגלל היותו ציוני, עבד בבניין, התבשר על השמדת משפחתו בטרבלינקה, סיים לימודים גבוהים בצרפת אחרי שאסף גרוש לגרוש מעבודתו בבניין, ועבד בחברת החשמל עד שיצא לחיים עצמאיים.
לא ס"ט.
אבל אשכנזיה גאה, להורים שעשו את כספם במו ידיהם מעבודה קשה וחריצות.
ולא, אין לי רולקס על היד, ואפילו לא קדילק בכניסה לבית.
די לעשות שימוש ציני ומרושע בהקשר למאיפה באת. כולנו יודעים לאן אנחנו הולכים.
מה שהורי הנחילו לי זה דרייב למצויינות, מוטיבציה לעבודה, הכרה בעובדה שאין לי ארץ אחרת, ורצון לחיות במדינה דמוקרטית.
ללא קשר לגזע, ללא קשר למוצא. ללא קשר לדת. ללא קשר לצבע, ללא קשר למין.
ועל זה אני נלחמת.
ניפגש בקפלן.

אהבת הורים

 

אהבת אין קץ. אהבת הורים.

הורות.

קשה להבין את זה, קשה להסביר את זה. אתה מרגיש את זה פיזית.

האינסטינקט לגונן, לעטוף, לרכך, לסייע, לאהוב עד הסוף.

הילד מתקשה, ואתה רואה, מקשיב למומחים, למקצוענים, לחכמים.

השנייה בה אתה מבין שזהו. זה הוא ואתה. ואין משהו אחר. ואין עולם. ואין מסביב. ואין תהום, ואין שמיים. רק הוא ואתה.

וכל מה שאתה מרגיש זה את הצורך הענק הזה להגן עליו. לעטוף אותו בגופך. שלא יפצע. שלא יינזק. שלא יכאב. שלא יסבול.

הורות.

המושג הבלתי נתפס הזה שמתגבש עם לידת הילד שלך, ולא מרפה.

כי אתה שם בשבילו. תמיד. בכל מצב. ללא התלבטות. ללא מחשבה. ללא הסוס.

וזה הופך להיות אחד מהאינסטינקטים הפיזיולוגים שלך. לגונן עליו בכל מחיר.

ואומרים לך שהוא על הרצף. ואומרים לך שהוא אפרקסי. ואומרים לך שהוא אפילפטי.

ואומרים לך.

וכל מה שאתה רק רוצה זה לעטוף אותו, לערסל אותו.

ואתה חופר ומסתת לו את הדרך.

ואתה נלחם בשבילו בידיים חשופות.

ואתה דואג שיקבל את כל מה שניתן לקבל.

והמשוכות גבוהות, והמסביב עסוק בעניניו, ומסתכלים עליו, מצביעים עליו, מתרחקים ממנו.

לפעמים צוחקים.

לפעמים מסובבים את הגב.

והרשויות, והקהל, והזכויות, והחובות, והצרכים, וחשבון הבנק.

ואז הוא קורא לך.

ומסתכל עליך.

ולפעמים נותן חיבוק.

ולפעמים מחזיק לך את היד.

ואז אתה יודע.

אתה יודע שאתה יכול, שהשמיים הם הגבול, שאתה תעשה הכל.