האוויר דליל. אין לי חמצן.
הם אמרו שיהיה קשה לנשום. גם בספרות זה כתוב. הרי ידעתי.
ועדיין, תופס כל טיפת אוויר וגומע בלהיטות.
תהליך כל כך פשוט. שאיפה, נכנס אוויר. נשיפה, יוצא. אפילו תינוק שזה עתה נולד, לאחר כמה שניות תופס את הפרינציפ. משהו שעושים כל הזמן. לא מודע. בלי לחשוב על זה.
ואני, אני לא מצליח. נחנק.
שנים שאני נושם חופשי. 65 שנים ליתר דיוק. אז יש לי וותק רב. גם ניסיון. הגוף יודע איך. הגוף אמור לזכור את התהליך. הריאות, הסרעפת, הראש, מכירים ויודעים את המלאכה. אנחנו הולכים ונושמים, רצים ונושמים, עובדים ונושמים, מדברים ונושמים. קלי קלות.
ולי אין אוויר.
החברים בקבוצת הפייסבוק שאני כל כך פעיל בה, הם חברים לנשימה. כך קוראים לקבוצה. הם מבינים. אחרים פחות. אנחנו בקבוצה חברים לגורל. לא רצינו בזה, לא חיפשנו את זה, וזה כאן. ולא הולך לשום מקום.
שנים שאני נושם חופשי. נושם אוויר מהול בעשן סיגריות. תפסיק, אמרתם לי. זו בעיה, אמרתם לי. זה מסוכן, אמרתם לי. תחשוב בהגיון, טענתם מולי.
ואני דווקא הקשבתי תוך כדי הפרחת טבעות עשן. וכך הלכה קופסה, ועוד אחת, ושוב אחת, ועוד.
ובסך הכל נשמתי לא רע. אהבתי את ההחזקה בין האצבעות, את תנועת ההדלקה, את השילוב של הסיגריה עם הקפה.
ואז הוא נולד. ושינה לי את הסטטוס לסבא. והפסקתי. הבטחתי לכם שלא עוד. זהו, אין יותר בעיה, אין הפרחת עשן, אין קופסאות ריקות בפח. כי כשאני מחליט, אני מחליט.
והשמיים עדיין בהירים.
גם באבחון עדיין נשמתי. אמנם המילים ומשמעותן גרמו לי קצת לקוצר נשימה, דופק גבוה, והזעה, אבל התעשתתי מייד. ונשמתי. נשימה עמוקה, כמו שאני יודע.
דרגה 4, הם אמרו לי. לא צחוק, הם אמרו לי. אבל אני רגוע. יש תכנית טיפול, יש כוח רצון, ויש איך להתמודד. מידי פעם מתגנבת לראש מחשבה קשה, ואני מסלק אותה. אני יודע שהכל בסדר. יש לי עוד הרבה תכניות, יש לי הרבה מה לעשות, סוג של חוויה שצריך לעבור אותה. אז עוברים.
כל זמן שאפשר לנשום.
זה לא שאין סימפטומים, תגובות מוזרות לתרופות, תופעות לוואי. יש. אבל מולן עומדים משפחה, חברים, ואני. והכל בסדר.
עד יום שלישי בערב. אתמול.
פתאום האוויר נעשה דליל. מחולל החמצן מסייע קצת, אבל הריאות נאבקות, ומשדרות מצוקה.
היום יום רביעי. הבאתם אותי לכאן אתמול בלילה. עכשיו אני נאבק. על כל נשימה. אתם יושבים לידי. רואה את גלגלי העיניים שלכם בוהים בי. אני מנסה לדבר אליכם, אבל אי אפשר גם לדבר וגם לנשום. אני רואה שאתם לא מבינים. מפסיק ומתרכז בנשימה. קצת חורק. אנשים נכנסים ויוצאים מהחדר. כולם שקטים. החדר שלי הוא הראשון במסדרון ארוך של חדרים. הרופא כמעט ולא נכנס. גם האחיות לא. אני תוהה מה זה אומר.
מרגיש ליטוף על היד. לא פותח עיניים להבין מי זה. לא רוצה לראות את הרחמים, הבהלה, חוסר האונים שלכם.
אני בסדר. אין לי הרבה בקשות. רק לנשום.
בישיבה יש קצת הקלה. אבל הנשימה, זו שאמורה להיות עצמאית הופכת לרדודה ולקשה לביצוע.
זהו? ככה נראה הסוף?
הפחד מתחיל לחלחל. הרצון לחמצן משתלט על הכל. אתם כבר מעורפלים מולי, ואני עסוק בחיפוש אחרי אוויר.
נושם.
בקושי נושם.
ומפסיק.
