שקמה יקרה בוקר טוב,
את, הפרופסור ממכון וייצמן, האמא לחמש, וזו שעומדת כל מוצש על הבמה מול עינינו המשתאות.
את בטח מקבלת הרבה הודעות ופוסטים כאלה. והתלבטתי אם לכתוב בכלל, אבל כותבת בכל זאת גם כי מגיע לך לקרא, וגם כי זו הדרך היחידה שאולי המילים יגיעו אליך.
אני מהדור של הורייך. ילדי הם בערך בגילך. אני דור שני לשורדי השואה, כזו שמספרת את העדות של אמא. בית ציוני ואוהב ישראל. הזוגי שלי נלחם בחווה הסינית ביום כיפור, הכרנו כמו רבים אחרים בצבא, שלושת ילדי שרתו שרות קרבי, ונכדי? בדיוק בשבילם אני כותבת לך.
אני קלינאית תקשורת. עובדת עם אוטיסטים. מוקפת ברוב שעות היממה בחברה צעירים. הורים, כמוך, וילדים. הרבה ילדים. וכשאני מסתכלת עליהם, מבעד לקורה בימים אלו במדינה, ברור לי שאין לנו ארץ אחרת, ואין לנו דרך אחרת.
כל מוצש בקפלן, אני מקשיבה לך, לכם, לחברה צעירים כמוכם, ומקבלת בוסט של חמצן טרי. הדור שלנו מגיע, מנופף בדגל, צועק בושה ודמוקרטיה ושר את ההמנון.. אבל אתם עושים את העבודה החשובה כל כך, ועושים אותה נפלא.
אני מסתכלת עליכם, מקשיבה לך ולחברייך, ומבינה שנכון, הימים קשים, המלאכה עוד יותר, אבל יש לנו תקווה כי אתם מדהימים. אתם מקרינים כל כך הרבה נחישות, חכמה, אכפתיות, תובנות, הבנות, סולידריות, כנות.. כל מילה ניכר בה שיוצאת מהנשמה.
אז רק רציתי להגיד תודה.
ולבני ובנות דורי- אני רוצה להגיד- בואו. נכון, קשה, חם, צפוף, סואן. מאידך- אחרי שתחוו את העוצמה, תחושו את החום שבלב, תרגישו את האהבה שבצפיפות, ותנשמו את התקווה שמציפה, אני בטוחה שתגיעו שוב ושוב.
אז שקמה, זו הזדמנות להשמיע גם את קולנו, הדור מעליכם, שצופה בכם בהתרוממות נפש.
אנחנו נמשיך לתת לכם, רוח גבית כמיטב יכולתנו, כי ברור לנו באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות, ברור לנו איזו מדינה אנחנו רוצים לילדינו ונכדינו, אתם, את וחברייך, שעצרתם את החיים שלכם למען המטרה שתהיה לנו ישראל טובה, מאפשרת, מצמיחה, שוויונית, דמוקרטית, אל תעצרו. אני וכל שאיתי מאחוריכם באהבה גדולה, והערכה עוד יותר גדולה.
ממני, ומשכמותי,
רונית ולגרין
