פרידה מאיש גדול: לזכרו של פרופ' משה סלעי

יש אנשים שחולפים בחיינו לרגע, אבל משאירים אחריהם שובל של ביטחון והערכה שמלווה אותנו שנים. הבוקר, כשראיתי את מודעת האבל על פטירתו של פרופ' משה סלעי, הלב נחמץ. סלעי היה ענק בתחומו. מקים החטיבה האורתופדית באיכילוב, מנהל מוערך, איש אקדמיה שהעמיד דורות של רופאים מובילים. אבל עבורי, הוא היה קודם כל האיש שהיה שם ברגעים של חרדה גדולה.

הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה כשערן, בני הבכור, נפצע בצניחה במהלך השירות הצבאי. מאושפז במחלקה האורתופדית בתל השומר. סלעי היה סגן מנהל המחלקה. הגענו אליו אחרי ניתוח ראשון, רגע לפני המשך הדרך והשיקום. ערן בקושי הצליח לדרוך מרוב כאב, וסלעי, בחיוך הישיר והמוכר שלו, זרק לו: "אתם הצנחנים מפונקים, אצלנו בגולני רצים גם עם רגל מרוסקת". באותו רגע, בתוך הצחוק הקטן הזה, הבנתי שיש על מי לסמוך. הוא נתן לנו את התחושה שאנחנו בידיים הכי טובות שיש.

שנים אחר כך, כשהיה ברור שמשהו לא תקין ברגל של רמי, אחי לנשמה וחבר הנפש שלי, לא היה לי ספק למי פונים. רופא המשפחה פטר את זה כהתכווצות שרירים, אבל סלעי היה זקוק למבט אחד חטוף כדי להבין את חומרת המצב. הוא שלח אותו במהירות למחלקה האונקולוגית, ובזכות האבחנה החדה שלו, רמי זכה בעוד מירווח נשימה לפני שנפטר. רמי תמיד נשאר אסיר תודה לאיש הזה, שראה את מה שאחרים פספסו.

פרופ' סלעי, לא הכרנו לעומק, אבל החותם שהשארת אצלי בנשמה הוא בלתי נמחה. היית רופא בחסד ומנטור לרבים, אבל מעל הכל היית אדם שרואה אנשים. נוח על משכבך בשלום.

כש"ירושה שקטה" מגיעה לעיתון מעריב

 

בין התרעה לאזעקה

בואו נודה באמת, בלי פילטרים ובלי בולשיט. מי מאיתנו לא מרגיש את הקפיצה הזו בלב? כשהטלפון מצרצר את ההתרעה? את הצליל של האזעקה כשאתה מקווה שהפעם תהיה התרעה ללא אזעקה, והנה היא הגיעה? ואז, את הניסיון למהר, לפעמים עם ילד על הידיים, לפעמים עם כוס קפה שנשפכת, לפעמים סתם עם הפיג'מה של אתמול, ישר אל הממ"ד במקרה הטוב, המקלט במקרה האופציונלי, או המקלט השכונתי, אם אין ברירה.

הרגעים האלה, שהפכו בשלוש שנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו כאן, הם כל כך אבסורדיים, כל כך מטורפים, וכל כך אמיתיים בו זמנית. אנחנו כבר מומחים בזה. דוקטורט בריצה מהירה, תואר שני בהרגעת ילדים מבוהלים, ופוסט-דוקטורט בלהעמיד פנים שהכל בסדר.

אבל רגע, בתוך כל הטירוף הזה, בתוך החשש והדאגה, שמתם לב מה קורה שם? בממ"ד, בחדר המדרגות, או אפילו בפינה המוגנת בבית? פתאום, העיניים נפגשות. השכנה שרק אמרתם לה שלום מנומס במעלית, הופכת ברגע לשותפה לחרדה משותפת. מישהו מציע מים, אחר מחייך חיוך עייף ומבין, וילד קטן שבוכה מוצא פתאום נחמה בזרועות של מישהו זר. זו לא רק ריצה למרחב מוגן פיזית. זו ריצה למרחב מוגן אנושי. שם, בין קירות הבטון האפורים, אנחנו פתאום רואים אחד את השני באמת. בלי מסכות, בלי תארים, בלי איפור, בלי חולצה של מעצב. בני אדם שחולקים את אותה מציאות, את אותו פחד, את אותה עייפות ואת אותה תקווה קטנה שהכל יעבור בשלום. ואז, אחרי דקה או שתיים, כשהכל נגמר, אנחנו יוצאים. מתנערים. חוזרים לחיים. כאילו כלום לא קרה. אבל קרה. קורה, וכנראה ימשיך לקרות.

החיים שלנו ברוטינה תחת "אם לא יהיו הפתעות". אנחנו מתכננים חופשות, אבל עם כוכבית ובודקים אופציות ביטול. מחפשים דירה ושואלים אם יש ממד, מחפשים סביבה מוצלחת לגור, ובודקים את המרחק מהגבול הדרומי, המזרחי, הצפוני.

מגדלים ילדים, ומנסים להסביר להם עולם שגם אנחנו לא מבינים. אנחנו יודעים שזה לא נגמר. אנחנו יודעים שזה עוד יחזור. זו לא נבואה, זו פשוט המציאות שאנחנו חיים בה. והציניות? היא מנגנון הגנה. היא הדרך שלנו לא להשתגע לגמרי. היא הדרך שלנו להגיד: "כן, זה מטורף, אבל אנחנו עדיין כאן, ואנחנו עדיין צוחקים".

הימים האלה מאתגרים, מתישים, ולפעמים נדמה שאין להם סוף. אבל בואו נזכור את הרגעים הקטנים האלה של חסד, של חיבור אנושי, של חוסן בלתי נתפס. הם אלה שנותנים לנו את הכוח להמשיך, לחזור לשגרה, ולחכות בשקט לשקט האמיתי שיבוא. כי בסוף, הלב שלנו חזק יותר מכל טיל, ואיתן יותר מכל קיר בטון. יחד, נעבור גם את זה. כי אין לנו ברירה אחרת. וגם כי אנחנו, איכשהו, תמיד עוברים את זה.