שנה שאת לא כאן.

 

לפני שנה בדיוק, בתאריך 28.2, החלטת שמספיק.

כמו הליידי שהיית כל חייך, ככה גם סיימת אותם. בצהרי אותו היום, שבת, לפני שנה, השתעלת קצת, ואני, בתמימותי, הגעתי, חיבקתי, השארתי לך סירופ נגד שיעול.

לא ממש ידעת מי אני, אבל כדרכך, חייכת ואמרת שאת מרגישה בסדר. סתם משתעלת קצת.  בדיור המוגן התעקשו על בדיקת קורונה, שכמובן יצאה שלילית לגמרי. סתם שיעול, אמרת וחייכת.

בלילה כשהוזעקתי אליך, כבר התקשית לנשום, כבר לא ראית אף אחד. ישבתי לידך, ליטפתי לך את המצח, החזקתי לך את היד, וידעתי. ידעתי שאלה הרגעים האחרונים שלך, ופשוט חיכית, באלגנטיות האופיינית לך, שאגיע.

זכרתי את מה שמומו, אמא שלך, סבתא שלי, אמרה לי כשאבא נפטר. שצריך לדעת לשחרר. ואמרתי לך בקול, שאני משחררת אותך. שתלכי לדרכך. שלא תחששי. שהגיע הזמן. שתפגשי סוף סוף את אמא שלך, (סבתא שלי), ואת אחותך ואחיך שאותם את כל הזמן מחפשת.

ואז באמת נשמת את נשימותיך האחרונות, בעוד אני מחזיקה את היד שלך, ולא נשמת יותר.

ואני, כל כך הרבה יש לי לספר לך. על שלושת נכדיך המופלאים, על ששת ניניך המדהימים, על זה שהבת שלך, חגגה את העשור החדש לחייה, את זה שאני מספרת את סיפור חייך, כמו שביקשת ממני, ואמרת- חייבים לספר.

רוצה לספר לך על זה שסוף סוף הוצאתי ספר חדש, שאני בסדר, למרות שיחד איתך, נעלמו לי כל האנשים שאיתם גדלתי, וחלקתי חוויות ילדות והתבגרות.

אני בסדר אמא. מתגעגעת אליך מליונים. ואוהבת אותך עוד יותר.