יום ראשון, 11 בדצמבר 2016

וזה הופך לאינסטינקט אצלך. לגונן עליו.

גבורה. אהבת אין קץ. עוז רוח. אהבת אב.
הורות.
האינסטינקט לגונן, לעטוף, לרכך, לסייע, לאהוב עד הסוף.
השנייה בה אתה מבין שזהו. זה הוא ואתה. ואין משהו אחר. ואין עולם. ואין מסביב. ואין תהום, ואין שמיים. רק הוא ואתה.
ואתה לא חושב. ואתה קופץ. ואתה מתגלגל, ואתה נחבט.
וכל מה שאתה מרגיש זה את הצורך הענק הזה להגן עליו. לעטוף אותו בגופך. שלא יפצע. שלא יינזק.
הורות.
המושג הבלתי נתפס הזה שמתגבש עם לידת הילד שלך, ולא מרפה.
כי אתה שם בשבילו. תמיד. בכל מצב. ללא התלבטות. ללא מחשבה. ללא הסוס.
וזה הופך להיות אחד מהאינסטינקטים הפיזיולוגים שלך. לגונן עליו בכל מחיר.
תהי מנוחתכם עדן, אב אמיץ, וילדו. 

יום שישי, 9 בדצמבר 2016

ילדה שלי קטנה.

הקטנה שלך מתחתנת. אין, אין משמעות לגיל שלה, לבגרות שלה, לכלום. אם היא הילדה הקטנה שלך, כזו היא תישאר.
היא מתחתנת. את יושבת ומנסה להבין איך זה קורה. הרי רק עכשיו נולדה... ואז את מעבירה פלש-באקים, של שלושים שנה, ומבינה איך זו הקטנה עשתה לך בית ספר. בית ספר של החיים. למדת דרכה כל כך הרבה...
אז הנה, על קצה המזלג, הדברים שלמדת אותי, ילדה שלי, בשלושים השנים האחרונות.
זה התחיל באפרוחה קטנה ובהירה ובלונדינית, עם עיניים כחולות כים, שלמדה אותי לא להתעצבן כשהלכתי איתה לטייל בעגלה וכולם התייחסו אלי כאל המטפלת שלה. (נו טוב, לא בלונדינית, לא כחול כים, רק חום משעמם.) למדתי לענות לכולם בסבלנות שהיצור הנורבגי הקטן, שיושב אצלי בעגלה, יצא באמת מרחמי ולא אומץ בכפר קטן בשוודיה או נורבגיה.
זה המשיך בזעטוטה, שהקפידה, התעקשה ולימדה יום יום, שעה שעה, את שני אחיה הגדולים, שמה שבנים יכולים, בנות עוד יותר יכולות.
שמונה שנים בסטודיו לבלט ומחול מודרני, לימדו אותי איך עושים רלווה, פלייה, פוינט ופלקס. היא ריחפה בקלילות. אני קצת פחות.
שנים רבות כחניכה, מדריכה, רשגדית, ומרכזת צעירה של שבט הצופים, הזכירו לי שוב (בכל זאת אמא צופיפניקית במיל) מושגים כמו אש לילה, גוזניק, כפיתה, אחים ואחיות ושכבג, איפשרו לי את הזכות להיות בטקסי אש, ולזוגי לבשל כל קיץ בחום אימים, בסירי ענק במחנות הקיץ של הצופים.
12 שנים איתך במערכת החינוכית, למדו אותי הרבה. למדתי איך להיות בצד השני של המתרס. אני שמלמדת הורים כל כך רבים איך להתמודד עם מערכת החינוך הלא קלה לעיכול, למדתי שעצות וביצוע אינם זהים כלל ועיקר. למדתי איך להיות הסנגורית הטובה ביותר של ילדתי, למדתי לסמוך על אינטואיציה הורית, יותר (לצערי) מאשר על דעת מלומדים בבית הספר, ולהישען על שיקול דעתי ותבונתי מול המערכת.
שנתיים של משקית תש, בבסיסים מוכי פצמרים, למדו אותי לשחרר, לאפשר, לסמוך, לנשום. למדו אותי איך להמשיך את החיים ברמת השרון גם אחרי שיחת הטלפון עם ילדתך, שיושבת ברגעים אלה בנצרים שברצועה, ומדברת איתי וברקע פיצוצי הפצמרים.
הדרכה בקמפ בארהב, היתה ההתחלה בשבילי, בלהבין שיש לך חיים משלך, שאת מסתדרת, שאפשר לתקשר גם מרחוק רחוק, שהחיים ממשיכים גם דרך הסקייפ.
כאן רכשתי יכולת ותבונה שאפשרו לי לשרוד גם טיול ארוך ארוך בדרום אמריקה, ועוד אחד בהודו. לנשום (נשימות מהירות ורדודות אמנם) גם כשאת אי שם בטרקים, ידיעה שאין לי מושג איפה את בכל רגע נתון אבל אני סומכת עליך שיהיה בסדר.
ויש עוד הרבה.
לימודים אקדמים לתואר ראשון ושני במסלול מצויינות, לא למדו אותי כלום. לא חידשו לי כלום. פשוט ידעתי עוד קודם, אפילו לפני שאת בעצמך ידעת. שכשאת רוצה, שום דבר לא יעמוד בדרכך. שהשמיים בשבילך הם הגבול.
אבל המסקנה הנלמדת הרלוונטית ביותר עבורי לפחות היא בהבנה ש-בת, היא יצור קטן, שמתבגר, ומתגבש להיות החברה הטובה ביותר שלך. 
מיכלי שלי.
רק טוב שיהיה לך.
אוהבת מליונים.
אמא





יום חמישי, 1 בדצמבר 2016

התרגשויות

מספרה צ'ק. אין מתחרים לשמעון ושאולי.
מאפרת- צ'ק.
צלם- צ'ק.
רב- צ'ק.
כלה יפה- צ'ק.
שמלה לבנה, והינומה- צ'ק.
חתן מדהים- צ'ק.
חליפת חתן- צ'ק.
משפחה אוהבת- צ'ק.
חברים מפרגנים- צ'ק.
אחת אמא, מתרגשת, מאושרת, דומעת ולא מאמינה...   צ'ק.
מזג אוויר טוב- צ'ק. החזאים הבטיחו.
זהו.
את מתחתנת ילדה קטנה שלי... מיכל שלי...
כיצד מרקדים, כיצד מרקדים, לפני הכלה.
שיהיה במזל גדול. 

יום שישי, 18 בנובמבר 2016

לדעת לפרגן לפעמים, זה חשוב.

בואו נדבר על פירגון.
מקורם של הפועל פרגן ושם הפעולה פרגון ביידיש – במילה פארגינען. זה מתוך אתר האקדמיה ללשון עברית.
ולטעמי לפרגן זה להעלות לאור את הצלחתו, אופיו, מעשיו, של האחר, מתוך כוונה טהורה של אהדה. ללא מטרה כל שהיא, פשוט כי את מעריכה את אותו האדם, ו/או את משהו שהוא עשה.
אז הנה הגרוש וחצי שלי.
הכרתי אותה לפני שנים רבות. בערך 20 שנים או יותר. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשנו. היא היתה צעירה, החלטית, ואני גם. באתי למטרה מאד ברורה. להוריד אי אלו, הרבה אי אלו קילוגרמים שהתיישבו עלי ולא הרפו. 
מאז הייתי, נטשתי, חזרתי, עזבתי. כמו כל אדם שמן באופיו, שאוהב לאכול, בדקתי כמעט את כל מה שהשוק היה יכול להציע בנושאי דיאטה. לפעמים רזיתי, והרגשתי נפלא, אבל זה לא החזיק. תמיד בשלב מסויים נשברתי. זרקתי הכל, כעסתי על עצמי . ואכלתי. נהניתי מאד מהאוכל. יודעת לאכול, מעריכה אוכל טוב, ואוהבת לאכול. 
המשקל לעומת זאת לא שתק גם הוא. אבל זה נושא לפוסט אחר.
הפעם אני רוצה לכתוב עליה. עליך יקירתי. כי הנה חזרתי אליך שוב. מזה כשנה. ואת השתנית, התבגרת, התרככת. וגם אני. שתינו למדנו משהו על החיים במרוצת השנים, למדנו הרבה על אנשים. ושתינו מנסות להעביר את הידע הזה הלאה. 
החיים מזמנים מפגשים אנושיים לא מעטים. במיוחד אם העבודה עוסקת באנשים כמו העבודה שלי, אתה זוכה להכיר מקרוב לא מעט. במיוחד אם אתה אוהב את המפגשים עם אנשים, אוהב להסתכל ולהקשיב לאנשים, מבין אנשים, קורא אנשים. 
אחת ל.. אתה פוגש אדם בדמותך.  כזה שמדבר כמוך ישירות, שכמוך לא אוהב בולשיט, שאתה יודע שמה שהוא אומר זה בדיוק מה שהוא חושב. כמוך. בדיוק כמוך, אחד שמכיר בערך עצמו, אבל לא מתנשא, שיודע להתייחס גם לקושי, גם לכישלון, ועוד יותר להצלחה. ושהצלחה של האחר, עושה אותו מאושר.
אדם שפתאום משקף לך את כל מה שאתה מרגיש/ חושב/ מתלבט. ואתה שומע ממנו, בקול רם ובשקיפות מלאה בדיוק את מה שאתה עובר, את מה שמדבר אליך, את מה שאתה עוסק בו וחושב עליו.
הזוגי שלי טוען, שלמחשבות שלי אין מנוחה. שכל הזמן הן מתרוצצות. והנה את עומדת מולי, ונותנת להם קול. ואומרת את הדברים, בהרבה חכמת חיים, הרבה אהבת אדם, הרבה ניסיון חיים. וכשאת אומרת אני מקשיבה. הזדמנות אדירה בשבילי סוף סוף להקשיב מבלי תמיד להשמיע.
ותכלס, הגעתי אליך על מנת להוריד משקל. שאכן בעזרתך יורד.אבל לא על זה אני רוצה לפרגן לך. 
אני מגיעה אליך, אחת לשבוע, ומקבלת שיעור לחיים. מנטורית חכמה, שמלבישה מילים על המחשבות שלי. כזו שהלהט והתשוקה שלה לעשות שינוי, ללמד, לתמוך, מדביקים את כולם.
כזו שנגישה לכל שאלה שלי, גם כזו שלא עוסקת בתחום הידע שלה, רק בניסיון החיים.
כזו שלכל אחד מגיעה הזכות להקשיב לה. 

אז יקירתי, את מקסימה. תודה גדולה לך מירי בלקין. 



יום שישי, 14 באוקטובר 2016

43 שנים לזעזוע.

לטרון.  יום חמישי. 13.10.16  אזכרה.   43 שנים לזעזוע.
שמות. ועוד שמות. ועוד שמות.
צעירים. ילדים. בני 18, 19, 20.
עם מבט מחויך, או רציני, או שובב. 
רובם עם בלורית. יפים.
כל שנה. שמות. אותם שמות. שריונרים. גדוד 79. 
ולצד השמות, ברקע, שירים ורעש מנועי טנקים. 
ולצד השמות אנשים שעוקבים במבטם אחרי המצגת. מבט אקטיבי. 
מדברים. מצביעים. "איזה גבר הוא היה", "זה היה הס' מפ שלי", "הוא היה בטנק שלי", "חבר שלי מהצמ'פ". 
והם ילדים של, אחים של, חברים של.
ומולם אנשים. בלב שריונרים עדיין. גם בנשמה. כבר הורים, סבים, ועדיין מאד חברים של. בני שישים פלוס, וחברים של בני ה-19, 20. 
ואנחנו בקהל משתנים. משנה לשנה. לבנים יותר, פחות זקופים, קמטים. 
הם תמיד אותו הדבר.
לא שוכחים אתכם לרגע. חללי גדוד 79, שריונרים, מלחמת יום כיפור. 




יום ראשון, 2 באוקטובר 2016

ניגודים. מעבר חד בין מצב מרחף של אושר והתעלות, למטענים כבדים של עצב. שנה טובה.

שנה חדשה.
ובדיוק עכשיו שבוע לפני ההתחלות החדשות, מגיעות חוויות שממחישות כל כך טוב את הדינמיקה של החיים. את הניגודים. את ההתנגשויות. הדיסוננס.
זה מתחיל בארוע משמח כל כך. כשהבן שלך, זה שאת קשורה אליו בעבותות אהבה, יוצר זוגיות חדשה. חוגג חיים זוגיים. מסיבת חתונה. ואת על גג העולם. שמחה כל כך גדולה, אושר כל כך עמוק. 
ואז, יום אחרי, את יוצאת למסע לפולין. מסע בעקבות הזכרונות, השורשים, הרדיפות, החיים המאושרים שהיו ונגדעו במוות כל כך נורא. 
מעבר חד בין מצב מרחף של אושר והתעלות, למטענים כבדים של עצב. 
ודוקא הסיטואציה הבלתי הגיונית, בין שמחת חתונה לשבוע בלתי שגרתי בפולין, ממחיש בצורה ברורה את הניגודים בחיים, את ההתנגשויות, את הדיסוננס בין אנשים, סיטואציות, מה שהיה ומה שקורה. את הדינמיקה בחיים. 
ובניסיון להעלות את הדברים באמצעות מילים, אפשר להגיש תמונות. סצנות. כמו כוראוגרף, שמנסה לצייר על הבמה את הניגודים הכי קיצוניים, את הסיטואציות הכי הזויות. כמו במחזה.  
תמונה א.
חומה. אבנים חומות. קיר הגטו היהודי בוורשה. הקיר היחיד ששרד. אבנים דוממות שחוו כאב, בכי, עלבון, והשפלה של האדם, באשר הוא אדם. אבנים עם מטען עצום של עצב. וגם גבורה עילאית. 
ומשני צידי קיר הלבנים, החומה מתחברת לבתים. מחודשים. צבועים יפה בלבן. אדנית פרחים בחלון, אופניים. אנשים שגרים בבתים אליהם מחוברת החומה. מנהלים חיים רגיליים של יום יום. חצרות של בתים. צמחיה מטופחת. 
ניגודים. וורשה 2016.
תמונה ב. 
זוג ישראלים, יהודים, ציונים, עם עבר משפחתי של שואה ורדיפות, נטולי משפחה שנרצחה והושמדה בפולין. יושבים מול זוג פולנים, קתולים. אותו הגיל.  שני קצוות חיים. ארוחת ערב בבית הפולנים.
הפולנים מאד משתדלים. עורכים שולחן יפה עם כלי החרסינה המהודרים. ארוחה מדוגמת. הישראלים קצת מהוססים. אי נוחות. 
מדברים. קצת פולנית, קצת אנגלית, הרבה שפת גוף. עין בעין. פנים מול פנים. ארבע שעות. בונים ביחד עולם חדש. היתכן? ערב עמוס תובנות, שאלות, דילמות, דמעות וגם צחוק. ופתאום מתברר שיש כימיה. שיש תחושה של היכרות ארוכת שנים. תחושה מוזרה. רב השונה על הדומה. ובכל זאת, השיחה זורמת, והערב מסתיים עם טעם של עוד. 
ניגודים. צנסטוחובה 2016.  
תמונה ג. 
אמא פולניה מטיילת עם שני ילדיה הקטנים. יצאו לפארק,ליער שליד הבית. בילוי לבוקר בהיר. בילוי של ביחד. הם הולכים בשביל,אולי שרים, אולי  מזמזמים, אולי מחייכים, אולי היא מחבקת. ליד השביל אזור מגודר. מדשאה ירוקה. מסביבה גדר כחולה, שעליה תלויים דובי, בובה, סוכריה, וגם דגל. כחול לבן. בור הריגה לשמונה מאות קטנטנים, זעטוטים שנרצחו והושלכו לבור רק בגלל היותם יהודים. מן בוקר שכזה. עולם מוזר. עולם אכזר. 
ניגודים. זביליטובסקה גורה. 2016.
תמונה ד. 
יער עבות. ענפים משתרגים בכל מקום. קברים . המון מצבות, חלקן הגדול מכוסות אזוב, ירק,ענפים. כמעט בלתי ניתן לקרא את הכתוב על המצבות. חלקן של המצבות שבורות, נמצאות על האדמה, כאשר הכיתוב כלפי מטה. 
הוא מחפש את קבר סבו. בעזרת עבודת הגדעונים, קהילה דתית פלורליסטית מירושלים, העוסקים, בהתנדבות בשיקום ותיעוד בתי קברות יהודיים בפולין, ומתנדבים מקומיים, תלמידי תיכון פולני, נמצא הקבר. זקוף ושלם, כאילו לא עברה כמעט מאה שלמה. כאילו בית הקברות לא עבר ונדליזם בידי הנאצים. גם האותיות ברורות וניתנות לקריאה. שמו כשם הסב. התרגשות.  מול המצבה עומדים שניים. זה מישראל, יהודי, שמדליק בדמעות נר זיכרון, ובן המשפחה המקומי, פולני נוצרי, שמניח נר כנסיה. שניהם, היהודי והנוצרי, עומדים מול קבר הסב, ואומרים קדיש. בוכים. 
ניגודים. בית הקברות היהודי, צנסטוחוב 2016. 
תמונה ה.
מחנה ריכוז. מהגרועים שהיו. אלפי מבקרים מידי יום. מיעוטם ישראלים. ביתנים עדים לזוועה שהתרחשה. ערמות נעליים. אוסף שערות מאחורי הזכוכית. מזוודות. המון מזוודות ישנות. תאי גזים. פחיות של ציקלון B
מוזאון. מילה מצוחצחת של תרבות ואנושיות. זה מוזיאון. לא גהינום עלי אדמות, לא פלנטה אחרת, לא רוע בהתגלמותו. מוזיאון. מילה המתארת חכמה, תבונה, השכלה. 
אז לא. בשבילי זה לא מוזיאון. בשבילי זה שער המאכלת. פתח הגהינום. 
ניגודים. אושוויץ 2016
תמונה ו.
אזור מלבני. אדמה. צמחיה. וערימת לבנים אדומות. אזור תחום. בקדמת המלבן שלט שחור קטן, ועליו כתוב 10. שמיים כחולים. שמש. יום יפה. שקט. אין איש בסביבה חוץ משנינו. יום סתוי רגוע.
אפילו ציפרים יש פה ושם. 
בלוק 10. כאן. בלוק 10. C-לאגר. צרוף המילים שליוו אותי לאורך כל ילדותי. כאן בדיוק. כאן עמד צריף מספר 10. מחנה הנשים ההונגריות. בירקנאו. סבתא, אמא, דודה, שלוש גיבורות. האבנים האדומות שהיו חלק מהבלוק עדות אלמות למה שהיה. אז השמיים לא היו כחולים. האוויר לא היה נקי. לא היה שקט. לא היה רוגע. רק כאב, פחד משתק, מצוקה טוטלית, סוף העולם.
ניגודים. בירקנאו 2016.
 תמונה ו אחרונה לפוסט זה. 
תמונות שמהוות עדות לדיסוננס העצום בין היה להווה. עדות לכך שהדינמיקה בחיים לא ניתנת לניבוי, גם לא להבנה. 
מעטים שנשארו עדיין זוכרים את הארועים כחלק מחייהם ומההשרדות הבלתי ניתנת לתפיסה. רובם כבר אינם. 
אבל אנחנו פה. דור שני ושלישי. ועלינו מוטלת החובה לזכור. ולנסות בכל כוחנו לבנות עולם חדש. 
שנה טובה שתהיה לכולנו. 
שנה של חכמה להבין, תבונה לעשות, יכולת להתמודד, ואומץ שלא לעמוד מנגד.
שנה טובה.





יום שבת, 27 באוגוסט 2016

יש לנו בכיתה ילד עם משלבת.

מלאכת השילוב . (או- מה זו משלבת?)
(ההתייחסות כתובה בלשון נקבה מתוקף העובדה שרוב המשלבות בשטח הן נשים. יחד עם זאת אני מברכת על כל התגייסות גברית למלאכת השילוב)
הילד אובחן על הספקטרום האוטיסטי.
כיתה א' בפתח. ההחלטה נפלה. מסגרת חינוך רגילה. כיתה א'. שילוב פרטני, עם משלבת.
המונח עבר שינויים רבים. סייעת קראו לזה. משלבת קראו לזה. ועכשיו יש לנו מונח חדש- תומכת למידה. מבולבלים? ברור שכן. כי הרי כל אחד מהמונחים מתייחס רק לזוית ראיה שאחת של התפקיד המורכב כל כך.
אז אני מעדיפה להמשיך ולהתייחס למונח משלבת. זו שגם מסייעת, גם משלבת, וגם תומכת.
שכר מינימום. כן, היא מקבלת שכר מינימום. מאידך, העבודה לא פשוטה. מצריכה יכולת קוגניטיבית, שפתית, חברתית, תקשורתית. לשבת יום יום בכיתה. לצאת להפסקה. כמה טוב לנו, שסיימנו כבר את מערכת החינוך מיצינו את תפקידנו כתלמידים. והיא- היא שם. עבור הילד שלנו. במלוא חושיה, אין אופציה לנמנום קל בשיעור. כל הזמן שם.
מעטים האנשים שעובדים רק עבור סיפוק רגשי. משכורת הולמת היא חלק משמעותי מההערכה לאיש המקצוע. וכן, בואו נשים דברים על השולחן, בשקיפות. המדינה לא משלמת שכר הולם. ההורה נדרש בהחבא להוסיף, אם הוא מצפה שזו, המשלבת תעמוד בדרישות המקצוע. למה בעצם? למה חוסר ההערכה למקצוע המשלבת? למדינה פתרונים.
עבודת המשלבת נועדה לאפשר לילד דמות תומכת, מדרבנת, מסייעת, שנמצאת למענו בשעות הארוכות של האינטראקציה החברתית המשתנה, במסגרת הבית ספרית.
בשעות היום הילד נחשף להתנהלות דידקטית בכיתה, עבודה עצמאית פרטנית, עבודה מובנית ודידקטית בקבוצות, התנהלות פתוחה וספוטנית בהפסקות, אינטראקציה ורבלית ולא ורבלית עם הסביבה, אינטראקציה במשחק, חיברות, והבנת סיטואציות תקשורתיות, כאשר כל האתגרים הללו קשים לו במיוחד.
ויש מנחים. יש מדריכים. יש מומחים. ויחד עם זאת ידע הוא כוח. אם אני, ההורה, אדע בדיוק למה היא שם, עם הילד שלי, אולי בכל זאת אדע לכוון, להסביר, אדע מהן דרישות התפקיד. לא אבלע כל צפרדע שמוגשת לי בתחפושת של משלבת.
אז מה הוא בעצם תפקיד המשלבת, ולמה היא נדרשת בעבודתה הכל כך מורכבת, וכל כך לא מתוגמלת.
בניסיון להעלות על הכתב, את העשייה הפרקטית, שנדרשת בעבודת המשלבת,
נצפו כמה נושאים שבלעדיהם אין שילוב.
לתווך- לתווך בין הילד לסביבתו. להסביר לילד מה נדרש ממנו, מה שאלו אותו, מה המורה מבקשת לעשות, איך הוא אמור להתנהג, מתי להגיב, מתי להקשיב, מתי לעשות מה, כמה ואיך.
לתמוך- לתמוך בקושי שלו במעברים בין פעילויות (להכין אותו לפני המעבר, לעזור לו להתמודד עם המעבר), לתמוך בקושי שלו באינטראקציה (לעזור לו להיענות ליוזמה תקשורתית, ליזום יוזמה תקשורתית), לתמוך בהפחתת החרדות המתעוררות עקב הצפה, עוררות יתר, סביבה לא ברורה ומאיימת.
לעזור- לעזור לו פיסית בארגון הילקוט, בהוצאת המחברת המבוקשת, בהתארגנות בשולחן הכיתה, בהתארגנות על הדף, בהכנת שיעורי הבית.
לתת מודל- לתת לו מודלינג להתנהגות תואמת, לילד המשולב ולילדי הכיתה שותפי השילוב. לילד המשולב המודל עוסק בהתנהלות תואמת בסיטואציות משתנות (שעור דידקטי, מול שיעור ספורט), בהפסקה, בלמידה, במשחק. לילדים שותפי השילוב המשלבת מספקת דוגמא להתנהגות הסביבה לילד המשולב. כיצד להתנהל מולו בצורה מעודדת ומחזקת אינטראקציה תקשורתית, כיצד להגיב להתנהגויות ביזריות, סטימולציות פיזיולוגיות, הנובעות מתחושת לחץ ומוצפות.
להסביר- להסביר מה נדרש ממנו, מה המורה אמרה, מה הילדים רוצים, מה עושים עכשיו, איך מתנהגים בנקודת הזמן ובפעילות הנוכחית.
להתחבב על ילדי הכיתה, ולסייע גם להם בשעת הצורך- וזאת כדי שהם מרצונם יצטרפו למשחק שהיא מארגנת, לפעילות שבה הילד משתתף. להיות מסוגלת לכוון ולהדריך גם את הילדים לקחת חלק פעיל כשותפים דומינטיים בשילוב הילד.
לקחת חלק פעיל ודומיננטי בהפסקות, ללמד את הילד לשחק, ליזום הזדמנויות תקשורתיות ומשחקיות של הילדים עם הילד המשולב, לאתר ילדים מתאימים לקחת חלק במשחק עם הילד המשולב, להוות גורם מדרבן ומאתגר לילד ולילדים לשילוב מוצלח.
לתפקד כמורה פרטנית- המשלבת אמורה לקבל מידע מהמורה על החומר שהכיתה לומדת ותלמד, לעזור לילד וללמד אותו את החומר המותאם ליכולותיו, לעבוד איתו על תכנית הלימודים היחידנית שתוכננה עבורו. להיות כל השיעור בקשר עין עם המורה על מנת לסמן לה מתי ואיך לפנות לילד המשולב.
להתנהל בנחישות ורגישות- על מנת להקשיב ולהיות ער למצוקות הילד גם אם אין ביכולתו או ברצונו להביע אותן במילים, ומאידך להניע אותו להתנהלות עצמאית ככל הניתן ללא תלות בעזרה שהיא מגישה לו. לכוון את הילד ללמידה מתוך חוויה, לאפשר לו תחושת הצלחה, לעודד ולחזק אותו על מנת לפתח תחושת עוצמה ומסוגלות ומאידך להקפיד על התנהלות השומרת על כללי ההתנהגות התואמים לסיטואציה.
להבין את מקומה כאיש צוות בכיתה בה המורה היא מנהלת הכיתה. להעצים את המורה ולאפשר לה אינטראקציה ישירה מול הילד. לעבוד כאיש צוות משלים עם המורה, לאפשר למורה לקחת אחריות על קשייו והצלחתו של הילד המשולב, לעבוד עם המורה בשיתוף פעולה ובשקיפות מלאה, במטרה משותפת לאפשר לילד המשולב התקדמות והתפתחות, ולהעביר לילד את התחושה שהמורה היא הדמות שניצבת מול הכיתה, ואליה פונים בכל דילמה, ואילו המשלבת היא זו שתומכת ועוזרת להוציא את הפנייה למורה לאור.
עבודתה של המשלבת היא גורם מהותי שבו תלויה הצלחת השילוב.
על מנת להצליח בעבודת השילוב יש צורך בקבלת הכשרה מקיפה. המשלבת צריכה להכיר את הקשיים והיכולות של הילד המשולב, את מרכיבי אישיותו, את הדברים שגורמים לו לשמחה, שמחזקים אותו, ומאידך גם את הסיטואציות שגורמות לו למצוקה, לחץ ומוצפות. היא צריכה לקבל כלים להתמודד עם הקשיים, לתמוך בהצלחות, ולאפשר לילד לאסוף כוחות על מנת לשרוד במטלה הלא פשוטה של התנהלות במסגרת לימודים רגילה.
המשפחות, ומנחי שילוב מקצועיים הם תומכי השילוב הרלוונטים. חשוב שהמשלבת תהיה בקשר רציף עם המשפחה, המכירה את הילד, יכולותיו וקשייו טוב יותר מכל איש מקצוע, ועם מנחי השילוב שילמדו, ייעצו, ידריכו, ויאפשרו למידה לאורך זמן, של ההתנהלות הרצויה מול הילד, כפוף למצבו המשתנה.
ההדרכה שוטפת, לאורך זמן, תאפשר למשלבת לקנות ידע, ומיומנוית, ולילד להפיק את המקסימום האפשרי מהשילוב הפרטני.
איך נבחר משלבת?
המשלבת היא גורם משמעותי מאוד בהצלחת השילוב, והיא צריכה להיות בעלת איכויות, יכולת למידה ויכולת יישום בשטח.
המשלבת צמודה לילד במהלך שעות ארוכות. גם כאשר נעשה שילוב סמוי, (הסביבה לא יודעת שיש משלבת ספציפית לילד מסויים) המשלבת נמצאת כל הזמן בביקורת מלאה על התנהלותו של הילד. חשוב שהדמות המשלבת תהיה אמפטית, אוהבת ילדים, בעלת טמפרמנט ואנרגיות המאפשרות לה לקחת חלק בהתנהלותם של הילדים גם בזמן שעור דידקטי, גם בזמן אינטראקציה ורבלית, וגם בזמן המשחק בהפסקה.
חשוב שהדמות המשלבת לא תיתפס בעיני הילדים, שותפי השילוב כעוד מורה, אלא כדמות שניתן לשתפה במשחק, בשיחה, ובאינטראקציה שוטפת במהלך היום.
המשלבת צריכה להיות אדם פתוח להדרכה, מעוניין ללמוד, תקשורתי. אם המורה יוצאת לנוח בזמן ההפסקה, הרי שלמשלבת, ההפסקה היא זמן משמעותי לתמיכה בילד, בהתנהלות חופשית מול הילדים. היא משחקת איתם, מובילה ומארגנת פעילות, ודומיננטית בניסיונות לחיבור הילד עם סביבתו הדינמית.
התעייפתם מהקריאה? אני בטוחה שכן. העבודה בשטח מעייפת הרבה יותר. ועדיין, הברק בעיניים והחיוך של הילד שלנו, שעושה חיל בשילוב, ואהוב על חבריו לכיתה, אלו הפיגומים עליהם כולנו ההורים ואנשי המקצוע, נשענים.

יום שבת, 13 באוגוסט 2016

ואז מגיע לארץ הסרט אקסודוס...

1966. 
חונכים מבנה חדש בתל אביב. סינרמה. בית קולנוע מיוחד. ענק, המון מקומות, הישיבה כמו תלויה באוויר, והמסך ענק וקעור. 
בת 11. מתרגשת מאד. הולכת עם אמא ואבא לראות את הסרט שמוצג בסינרמה. שבעת פלאי תבל. 
בעיני הנאיביות, שלא ידעו אז אייפד, טאבלט, סלולרי, או משקפי תלת מימד, הסינרמה היתה פלא העולם השמיני. הסרט משוטט בין מקומות מופלאים, וההרגשה כאילו את יושבת שם, באותו מקום. חווה מקרוב. מושיטה יד וכמעט נוגעת. אני, שהיכרתי רק את תל אביב , שעדיין לא היתה עיר העולם הגדול, נפעמת, מתרגשת, שמחה. בבתי הקולנוע שידענו אז היו כסאות עץ ישנים, חורקים. השיקופית "גברת, היזהרי בקומך פן תיתפס שמלתך בכיסא"., היתה מוצגת על המסך באופן קבוע. הסרט היה נפתח ביומן חדשות. והנה פה, אני מרגישה את רוח הקדמה. כסאות מרופדים, עוצמת קול מהדהדת. התרגשות. 

ואז מגיע לארץ הסרט אקסודוס. ארי בן כנען, הסופרמן הישראלי, משיט את האקסודוס ועליה מעפילים, נלחם בערבים, ובעצם קוראים לו פול ניומן. יפה. כל כך יפה עם עיניו הכחולות. פול ניומן, ארי, היה הגיבור המיתולוגי שלי. ואני מתאהבת. רואה את הסרט שוב ושוב.
והנה, שני הקווים המקבילים, הסינרמה וארי בן כנען, נפגשים. מעריב לנוער עושה הגרלה, ואני זוכה. כרטיס לסרט אקסודוס, (שראיתי אותו כבר פעמים אין ספור), שיציג בסינרמה. אקסטזה אדירה. לא יכולה להרדם בלילה.
שכנוע של ההורים שאני מספיק גדולה ללכת לבד, ומגיעה לסינרמה בהתרגשות. ואז רואה שאני אכן זכיתי בכרטיס אבל אני לא לבד. כמוני עוד מאות. מתרגשים וצובאים על הכניסה.
הפעם אני רואה את ארי מקרוב, על מסך ענק וקעור, ממש לידי. שומעת אותו בווליום בלתי נתפס. כיף שלא ישוער.
אתמול התחילו בהריסת הסינרמה. ידיעה פצפונת בחדשות שהתפוגגה מהר נוכח ארועי האולימפידה, מדלית הארד, השמצות על הילרי קלינטון, ועדכון על מצב התביעה נגד ראש הממשלה. אני לא שמעתי את כל אלה. אני עצרתי את המרוץ, וראיתי שוב את עיניו הכחולות של ארי בן כנען, מולי על מסך קעור. 




יום שבת, 23 ביולי 2016

מה יש לו לעזאזל? לא יזיק לו קצת חינוך...

הוא רץ לכביש, כמעט נדרס, נו באמת, אמא שלו לא יכלה לשמור עליו בכביש? ללמד אותו שלא רצים בכביש?

הוא דחף אותה בגן השעשועים. היא בכתה. הוא אפילו לא שם לב. לפחות שיתנצל, שיבקש סליחה...

הוא הופך את כל המדפים בסופר, ואחכ עוד צורח. באמת, שתי סטירות יסדרו הכל.

לקח לה את הכדור. ראית חוצפה? נטפל לקטנים ממנו. נראה אותו מול מישהו גדול. אהה, גם לגדול הוא לקח את הכדור? זהו. ככה נראה פושע כשהוא קטן. מי יודע מה יצא ממנו כשיגדל.

צועק. עומד וצועק. והיא מחבקת אותו אמא שלו. שבוע אצלי והוא היה לומד להתנהג. 

נשכב על הרצפה ודופק את הראש. דופק גם ברגליים. ככה נראה פינוק יתר. רגיל שמקבל את כל מה שהוא רוצה. ההורים האלה צריכים ללמוד להיות הורים. 

אז הסתכלתם במה שקורה. לפעמים בהשתאות, לפעמים בביקורתיות, לפעמים בלגלוג, לפעמים בכעס. אתם נעצתם עיניים, והילדים שלכם בעקבותיכם. גם טרחתם להעיר הערות בונות מסוג-
אפשר להגיד לילד לא.
לא כל מה שילד רוצה צריך לתת לו.
הילד שלך צריך ללמוד להתנהג.
אם את לא משתלטת עליו אל תצאי איתו לבד מהבית. 
הוא עושה ממך צחוק.
חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך.
לא צריך תעודת בגרות בשביל להיות הורה. היום כל אחד יכול וזו התוצאה.

אז שתדעו-
לא תמיד רואים את הלקות. תמיד רואים את ההתנהגות.
לא תמיד אפשר לעזור. תמיד אפשר להוסיף על הקושי.
לא מעט לקויות, קשיים, מתבטאים במגוון התנהגויות, שלא תמיד פשוטות לעיכול.
הכי קל לנו, לכולנו לתפוס את מקום החכם, הנבון, המבקר, היודע, המלגלג. 
יותר קשה להבין שאנחנו לא יודעים. לא מבינים.
אז כן, לא תמיד אפשר לעזור. אבל בהחלט אפשר לא להוסיף על הקושי.  אפשר לשאול בעדינות האם עזרתנו נדרשת. 
אפשר לא לנעוץ מבטים.
אפשר לשמור את מילות הביקורת עמוק עמוק בבטן, ולהפנים שאנחנו עדים כרגע רק לשליש הגלוי של הקרחון, שרובו נסתר מעינינו.
אפשר לפתח אמפטיה. 
אפשר להיות בני אדם. 


יום שישי, 20 במאי 2016

מה חושבים כששומעים את המילה- סבתא.

סבתא.
מה אני חשבתי כששמעתי את המילה-  סבתא.
כסא נדנדה, שמיכה משובצת על הברכיים, משקפיים, הליכה איטית, גב כפוף, שמיעה לא משהו, דיבור משובץ באידיש, זקנה.
והנה את הגעת, ואת קוראת לי סבתא.
וכשאת אומרת סבתא- כל רשימת המילים הזו לא רלוונטית.
כשאת אומרת לי סבתא, מילה שתמיד מלווה אצליך בחיוך כזה שמגיע מהעיניים ותופס את כל הפרצוף, בקול כזה מתוק מתוק, ונותנת לי חיבוק כזה גדול, (נשיקה את עדיין לא נותנת), זו מילה שמכילה אהבה. מתיקות. אושר. תמימות, טוהר, ושמחה. כל כך הרבה שמחה.
 אז מתוקה שלי. את שהפכת אותי לסבתא.
ולמרות שאין כסא נדנדה, שמיכה משובצת, הליכה איטית, גב כפוף, ושמיעה לא משהו, (משקפיים יש, וגם תעודת הזהות מעידה על מצב סבתאות מסויים), אני לא מרגישה זקנה. נהפוך הוא. איתך חזרתי לגן השעשועים, להתגלשות במגלשה, התנדנדות בנדנדה, והתפעלות מכל אוטובוס/משאית/טרקטור/אוטו מנוף שנראים בסביבה.
 אני בהחלט סבתא מאושרת שלך קייטי. 
מזל טוב נכדה מדהימה שלי. בת שנתיים מחר. מזל טוב לזו ששינתה לי את הסטטוס לסבתא. והפכה אותי למאושרת, גלולת האושר שלי. 
וכמו שאת אומרת לי כל הזמן- 
סבתא אוהבת "הרבה, הרבה", סבתא אוהבת "מליונים".



יום שבת, 16 באפריל 2016

חיית טרף ושמה דמנציה. פרק א.

רוצה לדבר על חיית טרף . כזו שאורבת לנו  לכולנו, מחפשת את הקורבן, ומתחפרת, מחכה בסבלנות לזנק. יש לה שמות שונים. יש לה פרצופים רבים. השם החדש שלה הוא קהיון. אני אקרא לה פשוט- דמנציה.
מולה, עומדת דמות. מבוגרת, זקנה בשנים. אישה טובה. מאחוריה קילומטרז ארוך של תפוקות. גידול ילדים, חיי זוגיות. בית, עבודה כל החיים, דמות שנוהגת לערוך קניות, לנהל חשבון בנק, להחזיק עסק. מבשלת, מדברת מספר שפות בצורה מושלמת. קוראת ספרים, אינטליגנטית. עם חוויות חיים לא קלות בלשון המעטה, ודעות מנומקות וברורות על פוליטיקה, אמנות, ספרות, חברה. דמות שמנהלת שיחות מרתקות, אהבה קונצרטים, הצגות, סרטים, טיולים בחול. עשירה בדעות, חוויות, מחשבות.
ואז היא מגיעה. אכזרית כדרכה. 
פולשת לאט לאט. כמעט בלתי מורגשת. מחלחלת בעדינות, לא באגרסיביות. קשה לשים לב שהיא כאן. קצת שיכחה, קצת בלבול, קצת חוסר קשב וקושי במיקוד. ערמומית וכמעט שקופה. אתה לא מבין. אתה לא יכול לראות אותה. אתה לא מודע לקיומה.
אבל היא, כמו טורף בעל אסטרטגיה מבריקה , לא מרפה. מוצאת נישה להיכנס וממשיכה לזנב, לכרסם בעקביות. גורמת לדעיכה טיפין טיפין. לאיבוד ידע, זיכרון, הבנה.
מאורעות משמעותיים הולכים ונמחקים. תפקוד יומיומי נעשה כבד ובלתי אפשרי. תפקוד שהולך ונעשה כאוטי, והיא משתלטת. ואז היא כבר מרימה ראש. 
נאחזת בציפורניים שלופות וחדות, כבר הרבה פחות שקופה, כבר הרבה פחות עדינה. כבר מפחידה, אגרסיבית. אכזרית.
ואתה רואה איך אחד אחרי השני האורות נכבים. והמודעות לבלבול כבר לא קיימת כמעט.
וחיית הטרף, הדמנציה,  לא מרפה.  
ואתה רואה. ולא מבין איך זה קורה. ואתה עד לזה ולא מפנים . ואתה כועס. כואב. חסר אונים.
אתה מנסה להדוף אותה, להילחם על זו שהיא תוקפת. לשמר את מה שהיה, מנסה להתעלם מנוכחותה, מנסה לעזור ולא מצליח. אתה מנסה לתמוך, והיא לא מאפשרת. אתה מחזיק חזק, ודמנציה נלחמת על כל חלקה טובה. חושפת שיניים מולך. לא מוותרת. 
נאחזת ולא מרפה. וידה על העליונה. 
וזה עצוב כל כך. 




יום שבת, 2 באפריל 2016

יום המודעות לאוטיזם 2.4.16

למה מודעות? ולמה דוקא אוטיזם? ולמה יום?
מודעות כי אנחנו חברה. חברה של אנשים שחיים ביחד. אוסף של אפיוני אישיות, קשיים, יכולות, ועדיין השווה רב מהשונה. כולנו בני אדם. אם לא נהיה מודעים למה שקורה מסביב, למי שקיים מסביב, לא נצדיק את היותנו חברה.
ולמה יום? סוג של צלצול השכמה.  לפתוח את הראש, להסתכל מסביב, להכיר, לא להיבהל, להבין. טיפונת לנסות ולהבין. להפסיק את הריצה המטורפת של היום יום, ולהכיר באנשים שסביבנו, שאולי שונים מאיתנו, שאולי לא ברורים לנו, להכיר בהם. הם אנשים כמונו. 
אז מנסה לחלק אתכם מעט מהתובנות שרכשתי במהלך שנות עבודתי, (כמעט 40, אבל מי סופר..)על ילדים (כי אלה הקליינטים שלי), בספקטרום האוטיסטי.
אוטיזם זה לא מכנה משותף. אוטיסט לא דומה לאוטיסט, שלא דומה לאוטיסט. ילד הוא ילד הוא ילד. אוטיסט הוא אדם שלם, מורכב. העובדה שילד מגיע עם אבחנה של תפקוד בספקטרום האוטיסטי, עדיין לא מאפשרת לי להכניס אותו לרובליקה, עדיין לא מעניקה לי את הידע בהרכבת התכנית החינוכית/הטיפולית לה הוא זקוק. רק הלמידה את הילד הספציפי, נותנת כלים להבנה איפה אנחנו נמצאים, ועם מה צריך להתמודד.
למרות הדעה הרווחת בשוק, לא לכל אוטיסט יש קושי בקשר עין. לא מעט ילדים בספקטרום הישירו אלי מבט במהלך השנים.
לא כל אוטיסט מנפנף בידיים. יש המנפנף, יש המוחא כפיים, יש הממולל אצבעות, ויש שלא.
לא כל אוטיסט נרתע ממגע או חיבוק. לא מעט ילדים נכנסים בריצה אל הקליניקה, מעניקים חיבוק חם, נשיקה פה ושם, וחיוך.
לא כל אוטיסט איננו מדבר. אולי נהפוך הוא. רוב הילדים האוטיסטים אולי מאחרים ברכישת שפה, אבל זו נרכשת. בהחלט נרכשת, ומשמשת את הילד ככלי לאינטראקציה. ולגבי האינטראקציה? שוב כל מקרה לגופו.
לא כל אוטיסט מחונן בתחום כלשהו. יש ילדים עם קוגניציה גבוהה, יש בתחום הנורמה, ויש עם יכולת קוגניטיבית נמוכה מהנורמה. (את זה בדיוק אפשר להגיד על ילד ללא אוטיזם.. נכון?)
לא כל אוטיסט מעוניין להיות לבד. לא מעט מהילדים שפגשתי במהלך השנים, רוצים לשחק עם ילדים אחרים. מתקשים ביוזמה, בהיענות ליוזמה, מתקשים במשחק עצמו, אבל בהחלט מעונינים לשחק עם ילדים אחרים.
פה ושם הגיעו ילדים, שתפקדו בספקטרום בצורה מובהקת, ועם טיפול אינטנסיבי, ומקצועי , המאבחן, בדיוק אותו המאבחן שקבע לפני שנים שהם בספקטרום, אחרי מספר שנים, הודיע להורים בשמחה שהילד כבר לא שם. אז האם ניתן לצאת מהספקטרום? או לחילופין קשיי התקשורת לא היו ראשוניים, אלא נגרמו מסיבה זו או אחרת? לעניות דעתי לא. אבל זה כנראה יהיה נושא לויכוח אקדמי, שאשמח לקחת חלק בו, מתי שהוא.
לא כל אוטיסט, צריך מסגרת חינוך מיוחד. למרות הנטייה של המערכת לשלוח למסגרות מיוחדות, ושאיפת חלק מההורים להוציאם משם, (או ההיפך) צריך תמיד לבחון בזכוכית מגדלת, איפה הילד ירויח יותר, ולצערי לעיתים איפה הוא יפסיד פחות.
לא ניתן להכריע בשאלה מהו תפקוד גבוה, מהו תפקוד נמוך, ומה יותר קשה. הורים לילד בתפקוד נמוך, לעיתים  שבורים, עייפים מהיום יום, ומתקשים ביכולת להרים את הראש מעל פני המים. ולעומתם, הורים לילדים בתפקוד גבוה, לעיתים  שבורים, עייפים מהיום יום, ומתקשים ביכולת להרים את הראש מעל פני המים.
לא כל הורה מסוגל לספק לילד את כל פאזל הטיפולים לו הוא זקוק. ולא, המדינה לא השכילה לתמוך באלה שצריכים תמיכה. לרוב מרבית האנרגיה איננה מושקעת בטיפול בילד אלא בויכוחים מול המוסדות הרלוונטים.
כן. יש לנו עדיין הרבה מה ללמוד. יש לנו מה לשפר. יש לנו לאן להתפתח. מה שחשוב היום, 2.4, ביום המודעות העולמי לאוטיזם, לעצור רגע, אולי לקרא קצת, לראות סרטון או שניים ביוטיוב, לחשוב על אלה שפגשנו ופוגשים. מודעות? הנה כבר עכשיו אתם מודעים איפ טיפה יותר.