יום המודעות לאוטיזם 2.4.16

למה מודעות? ולמה דוקא אוטיזם? ולמה יום?

מודעות כי אנחנו חברה. חברה של אנשים שחיים ביחד. אוסף של אפיוני אישיות, קשיים, יכולות, ועדיין השווה רב מהשונה. כולנו בני אדם. אם לא נהיה מודעים למה שקורה מסביב, למי שקיים מסביב, לא נצדיק את היותנו חברה.

ולמה יום? סוג של צלצול השכמה.  לפתוח את הראש, להסתכל מסביב, להכיר, לא להיבהל, להבין. טיפונת לנסות ולהבין. להפסיק את הריצה המטורפת של היום יום, ולהכיר באנשים שסביבנו, שאולי שונים מאיתנו, שאולי לא ברורים לנו, להכיר בהם. הם אנשים כמונו. 

אז מנסה לחלק אתכם מעט מהתובנות שרכשתי במהלך שנות עבודתי, (כמעט 40, אבל מי סופר..)על ילדים (כי אלה הקליינטים שלי), בספקטרום האוטיסטי.

אוטיזם זה לא מכנה משותף. אוטיסט לא דומה לאוטיסט, שלא דומה לאוטיסט. ילד הוא ילד הוא ילד. אוטיסט הוא אדם שלם, מורכב. העובדה שילד מגיע עם אבחנה של תפקוד בספקטרום האוטיסטי, עדיין לא מאפשרת לי להכניס אותו לרובליקה, עדיין לא מעניקה לי את הידע בהרכבת התכנית החינוכית/הטיפולית לה הוא זקוק. רק הלמידה את הילד הספציפי, נותנת כלים להבנה איפה אנחנו נמצאים, ועם מה צריך להתמודד.

למרות הדעה הרווחת בשוק, לא לכל אוטיסט יש קושי בקשר עין. לא מעט ילדים בספקטרום הישירו אלי מבט במהלך השנים.

לא כל אוטיסט מנפנף בידיים. יש המנפנף, יש המוחא כפיים, יש הממולל אצבעות, ויש שלא.

לא כל אוטיסט נרתע ממגע או חיבוק. לא מעט ילדים נכנסים בריצה אל הקליניקה, מעניקים חיבוק חם, נשיקה פה ושם, וחיוך.

לא כל אוטיסט איננו מדבר. אולי נהפוך הוא. רוב הילדים האוטיסטים אולי מאחרים ברכישת שפה, אבל זו נרכשת. בהחלט נרכשת, ומשמשת את הילד ככלי לאינטראקציה. ולגבי האינטראקציה? שוב כל מקרה לגופו.

לא כל אוטיסט מחונן בתחום כלשהו. יש ילדים עם קוגניציה גבוהה, יש בתחום הנורמה, ויש עם יכולת קוגניטיבית נמוכה מהנורמה. (את זה בדיוק אפשר להגיד על ילד ללא אוטיזם.. נכון?)

לא כל אוטיסט מעוניין להיות לבד. לא מעט מהילדים שפגשתי במהלך השנים, רוצים לשחק עם ילדים אחרים. מתקשים ביוזמה, בהיענות ליוזמה, מתקשים במשחק עצמו, אבל בהחלט מעונינים לשחק עם ילדים אחרים.

פה ושם הגיעו ילדים, שתפקדו בספקטרום בצורה מובהקת, ועם טיפול אינטנסיבי, ומקצועי , המאבחן, בדיוק אותו המאבחן שקבע לפני שנים שהם בספקטרום, אחרי מספר שנים, הודיע להורים בשמחה שהילד כבר לא שם. אז האם ניתן לצאת מהספקטרום? או לחילופין קשיי התקשורת לא היו ראשוניים, אלא נגרמו מסיבה זו או אחרת? לעניות דעתי לא. אבל זה כנראה יהיה נושא לויכוח אקדמי, שאשמח לקחת חלק בו, מתי שהוא.

לא כל אוטיסט, צריך מסגרת חינוך מיוחד. למרות הנטייה של המערכת לשלוח למסגרות מיוחדות, ושאיפת חלק מההורים להוציאם משם, (או ההיפך) צריך תמיד לבחון בזכוכית מגדלת, איפה הילד ירויח יותר, ולצערי לעיתים איפה הוא יפסיד פחות.

לא ניתן להכריע בשאלה מהו תפקוד גבוה, מהו תפקוד נמוך, ומה יותר קשה. הורים לילד בתפקוד נמוך, לעיתים  שבורים, עייפים מהיום יום, ומתקשים ביכולת להרים את הראש מעל פני המים. ולעומתם, הורים לילדים בתפקוד גבוה, לעיתים  שבורים, עייפים מהיום יום, ומתקשים ביכולת להרים את הראש מעל פני המים.

לא כל הורה מסוגל לספק לילד את כל פאזל הטיפולים לו הוא זקוק. ולא, המדינה לא השכילה לתמוך באלה שצריכים תמיכה. לרוב מרבית האנרגיה איננה מושקעת בטיפול בילד אלא בויכוחים מול המוסדות הרלוונטים.

כן. יש לנו עדיין הרבה מה ללמוד. יש לנו מה לשפר. יש לנו לאן להתפתח. מה שחשוב היום, 2.4, ביום המודעות העולמי לאוטיזם, לעצור רגע, אולי לקרא קצת, לראות סרטון או שניים ביוטיוב, לחשוב על אלה שפגשנו ופוגשים. מודעות? הנה כבר עכשיו אתם מודעים איפ טיפה יותר.