מילה- זיכרון- חוויה-
פיזיות.
לפעמים בא הרגע הזה .
השנייה הזו שמשהו מנותק לחלוטין זורק אותך לעבר הרחוק, ואת מרגישה פתאום געגועים.
זה מה שקרה לי השבוע.
כמכורה לסדרות
טלויזיה, ואחרי המלצות גורפות התחלתי לראות את שטיסל. סדרה מצויינת. כמכירה את
החיים החרדיים מבפנים, אחרי 16 שנים בהם עבדתי במסגרת חרדית בבני ברק, אני נהנית
מהתיאור של החיים החרדיים. גם העובדה שהיידיש חוגגת בסדרה, מחזירה אותי לימים בהם
הורי דיברו יידיש, על מנת שלא אבין, ולמותר לציין שזו היתה דרך טובה ללמד אותי את
השפה.
אז לא, אני לא דוברת
יידיש, אבל בהחלט מסוגלת להבין מילים ומשמעות. אז יושבת, מסתכלת בסדרה, בשחקנים, בעלילה.
ואז, פתאום בהקשר
כלשהו בפרק בעונה ראשונה של הסדרה מושמעת המילה שייפלע.
המרקע שלפני הופך
מעומעם, הקולות מהתיבה הופכים לרקע רחוק, ואני מוקפצת כחמישים וחמש שנים אחורה.
אמא שלי עומדת לפני, מחייכת ואומרת- שייפלע, בואי.
שנים. שנים לא שמעתי
את המילה הזו. מילה שטומנת בחובה כל כך הרבה רוך, אמפטיה, אהבה. מרגישה שאני דומעת.
מנסה להאחז בשניה הזו, בהרגשה הזו, בקול הרך של אמא, במילה הזו, שמאז לא שמעתי,
וכנראה גם לא אשמע. שייפלע.
הזיכרון הקוגניטיבי
שלי מזין אותי בחוויות הורות לא מפנקת, קשוחה, קרה, לא מחבקת. ופתאום המילה הקטנה
הזו מפרקת את הקוגניציה, מגיעה לרבדים אחרים. פתאום אני מרגישה שוב קטנה, עטופה,
אהובה.
לשנייה. שנייה שאחריה
חוזרים במהירות לנקודת ההווה. למציאות.
כוחה של מילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה