שתי מילים- "לא
רוצה" . כמה זויות שונות יש לצמד המילים הללו.
חברותי למקצוע,
שבוחנות את השפה מתוך פריזמה התפתחותית עשויות לטעון שבתחילת הדרך זו בכלל מילה
בודדת- "לארוצה". שהרי אנחנו לא שומעים את המילה רוצה, אלא רק את התבנית
הסגורה של שתי המילים- לארוצה.
ואז מגיע שלב
העקשנות. הולכים עכשיו לגן. לא רוצה. צריך להתרחץ עכשיו. לא רוצה. הולכים לישון כי
מאוחר. לא רוצה.
ואנחנו כועסים. ה-"לא
רוצה" מגיע כשאנחנו עייפים, טרודים, עמוסים, עצבניים, ואין לנו כוח. מילים
שמקפיצות לנו את הפיוז. ואז אנחנו מציינים בתקיפות- "אין- לא רוצה". "מייד".
"עכשיו". הדובון לא-לא היה ספרון מאד פופולרי בילדותי. מייד קראו לילד,
זה שהצרוף לא רוצה פופולרי אצלו - דובון לא לא.
ואנחנו , "אין
לא רוצה" אומר אבא. "אין ברירה" אומרת אמא. "לא כל דבר חייבים
לרצות" אומרת סבתא. "ככה זה בגן שלנו, עושים מה שצריך" אומרת
הגננת.
והיא- לא רוצה. זה לא מתאים לנו. רוצים אותה צייתנית. "ילדה טובה".
"לא רוצה"
אומרת הנערה לבן זוגה בערב. כשהם מגיעים אליה לשתות קפה. הוא רוצה להמשיך את הערב
כפי שתכנן, והיא –לא רוצה. היא אמרה שהיא לא רוצה אומר התובע במשפט האונס, היא
אמרה בשקט, זה לא היה חד משמעי אומר הסנגור, מרשי לא הבין שהיא באמת מתכוונת לזה. והרי לימדו אותנו ש-אין לא רוצה. וצמד
המילים לא רוצה, שוב מהווה את לשון המאזניים בין זכאי לאשם.
בואי נצא הערב, אומר
הוא לזוגתו "לא רוצה, עייפה" אומרת היא. בואי ניסע לחופש אומר בן הזוג, "לא רוצה, לא מתאים, יש לחץ בעבודה, ומה עם
הילדים" אומרת היא. אומרת ומרגישה עם זה חסרת ביטחון. והוא מבואס. והיא
מכורכמת. והם שפופים.
ואז מגיעה הקטנה לטיפול.
אצלי בקליניקה. בת ארבע. בספקטרום האוטיסטי. מתוקה. ילדה קטנטונת שהחיים ניווטו אותה
להיות תלמידה מגיל שנתיים. עם אוסף מכובד של מטפלים שנשרך אחריה. בואי נבנה מגדל-
והיא בונה. בואי נשחיל- והיא משחילה. בואי נרכיב פזל- והיא מסובבת את הראש. בואי
נשחק בבובה והיא ממקדת את העיניים בכדור שעל המדף. בואי נסיע את האוטו והיא בודק
את הגלגלים. ילדה טובה. עושה מה שאומרים לה. או לא.
ואז זה קרה. נכניס את
החיות לחווה? אני שואלת, והיא מסתכלת עלי. קשר עין ממוקד לשנייה וחצי, אבל איכותי
וברור . ואומרת בתדירות הגבוהה שלה, ובעוצמה תואמת, "לא רוצה". הנה יצאו המילים. והפעם, המילים שלרוב מעוררות
בכולנו התנגדות, כעס, מרגשות אותנו מאד.
האושר גדול. הרגע מדהים. הרגע הזה בו היא הקטנה, מצאה בפעם הראשונה בתוך תוכה את הרצון
שלה, את היכולת שלה, את האישיות שלה, העצמאית, את עצמה, ואת המילים הברורות בהן אמרה את צמד
המילים "לא רוצה" .
ואנחנו, אבא, אמא,
ואני, שמחים. מאד שמחים.
רונית שלום וסליחה על ההפרעה.
השבמחקאני מזמין אותך להצטרף לקהילה שלנו. קהילה של בלוגרים שכותבים בבלוגספוט. תוכלי לתת פרסום לפוסטים שלך אצלנו וכך להגדיל את החשיפה שלך, כמו גם להכיר כותבים נוספים בפלטפורמה, לזכות במגיבים מפרגנים ונחמדים (וצנועים). כאן הקהילה:
https://plus.google.com/u/0/communities/107023803221354620103
נשמח מאוד לראות אותך בינינו ולהכיר אותך ואת הבלוג המרגש שלך. אם תגובתי זו אינה רלוונטית, אנא סלחי לי על החוצפה. כוונותיי אינן רעות.
שבת שלום.