יום חמישי, 31 בדצמבר 2020

ברוכה הבאה 2021

 

אָז מָה לִי לְבַקֵּשׁ, מִזּוֹ הַחֲדָשָׁה
שֶׁמָּחָר פּוֹצַחַת דֶּרֶךְ, רַק שֶׁתִּהְיֶה קְצָת חַלָּשָׁה
פָּחוֹת שְׁרִירִים שֶׁתַּעֲשֶׂה, זוֹ שֶׁכָּאן נִכְנֶסֶת
פָּחוֹת סְגוּרָה, מְנֻתֶּקֶת, וְהַרְבֵּה יוֹתֵר תּוֹסֶסֶת

שֶׁתִּהְיֶה קְצָת חַבְרוּתִית, בְּלִי מִתְוִים וּבְלִי רִחוּק,
שֶׁתִּהְיֶה קְצָת תַּרְבּוּתִית, בְּלִי סְגָרִים וּבְלִי נִתּוּק
שֶׁנִּתְחַבֵּק וְנִתְנַשֵּׁק, בְּלִי לְפַחֵד מֵהַוִּירָלִי
שֶׁנָּטוּס וְנִתְרַחֵק, כִּי טִיּוּל, זֶה מָה שֶׁבָּא לִי

שֶׁפַיְזֶר וּמוֹדֶרְנָה יִטָמְנוּ בָּאַרְכִיּוֹן
שֶׁמִּסְעָדָה וְהַצָּגָה יֻחְזְרוּ לַלֶּקְסִיקוֹן
שֶׁחֹם וְגַם שִׁעוּל, יִהְיוּ אֵיזוֹ שַׁפַּעַת מְצוּיָה
וּפְרוֹיֶקְטוֹר וּמָטוֹשׁ, יִהְיוּ מֻשָּׂגִים בַּסִּפְרִיָּה
שֶׁעַל פַּנְדֶּמיָה עוֹלָמִית נִקְרָא רַק בִּסְפָרִים
וּמַסֵּכוֹת עַל הַפָּנִים, נַעֲטֶה רַק בְּפוּרִים

אָז אֲנִי אִישִׁית מָחַקְתִּי, אֶת עֶשְׂרִים מֵהַיּוֹמָן,
עֶשְׂרִים וְאַחַת, שָׁלוֹם, הִגַּעְתָּ מַמָּשׁ בַּזְּמַן.

רונית ולגרין. 31.12.20 

 

יום שישי, 4 בדצמבר 2020

אור סגול

 

אתמול הדלקנו על בניני ציבור אור סגול.

אתמול שמנו ריבוע סגול בפייסבוק וכתבנו מילים אמפטיות.

אתמול היה יום לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. יום חשוב.

היום כבר יום חדש. היום שוב נתווכח עם האם ששולפת את כרטיס הפטור מהמתנה בתור. הילד לא נראה נכה.. אז למה שניתן לה לעבור לפנינו?

היום שוב נחנה בחניית נכים, רק לרגע, רק על מנת לאסוף את הילד מהגן או לקנות מקדונלד, כי אין אף אחד, אז באמת, רק לרגע..

היום שוב נסתכל בעיני עגל על הילד המנפנף, שמוציא קולות לא ברורים, ונלחש לזה שאיתנו.. אל תסתכל ימינה, או בוא נלך מהר.

היום שוב ננזןף בהורה בסופר, שהילד שלו בטנטרום על הרצפה, שהילד צריך חינוך ולא ליטוף.

היום שוב נסתכל מבעד לנכה בכסא הגלגלים, שמנבה לבדו לעלות מהכביש למדרכה, ונראה רחוק, נראה שקוף, דרכו. הוא לא באמת קיים.

היום שוב נתלונן על הילד בגן או בכיתה של היקר לנו, שאם הוא  בעצם עם צרכים מיוחדים, אז מה הוא עושה בחינוך רגיל בכלל?  רק מפריע לילד שלנו ללמוד.

היום שוב נתעלם מלקוי השמיעה, שלא מצליח להסתדר בעולם שבו כולם עם מסיכות, ולא ניתן לקרא תנועות שפתיים, אבל זו הבעיה שלו. אני לא אוריד את הסיכה גם אם יש ריחוק חברתי. מה, אני צריכה קורונה עכשיו?

האור הסגול היה אתמול. צבע יפה את המסביב. אולי יחזור בעוד שנה שוב, ואז כולנו נהיה רחמנים אמפטים, מבינים, סבלנים ומפרגנים.

אולי באחרית הימים, כשהעולם יהיה צבוע בסגול, 365 יום בשנה, רק אז...

ואולי, לא היו הדברים מעולם.

 

 

יום שבת, 26 בספטמבר 2020

"לא תשליך" . ימי קורונה, ספטמבר 2020

 לאסוף, לקבץ, לחבק. אלה רק חלק מהמילים המנוגדות למילה להשליך.

השנה אני לא עוסקת בתשליך, לא משליכה ממני. השנה אני עוסקת בפיתוח מנהג חדש. אני עוסקת באיסוף.

אוספת אלי מחשבות חיוביות, שיצליחו לעמעם את השליליות.

אוספת אלי אנשים טובים, שלהם חלום משותף לשלי, של אהבת חינם, מדינה מתוקנת, דאגה לפרט, הכלה ושילוב של כלל האזרחים כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו.

אוספת אלי את הזיכרונות הטובים של אהבת המדינה, של ההכרה שזה מקומנו, את חוסר המוכנות לוותר על מה שמשפחתי לחמה בשבילו, ואיבדה חייה בשבילו- וחוזרת להאמין שיהיה פה טוב יותר, עם אנשים אמיתיים יותר, שהרצון להיטיב הוא זה שיוביל אותם, ולא האגו והאינטרסים האישיים

אוספת אלי את התקווה שהמדינה תמשיך להיות דמוקרטיה מובילה, ולא דיקטטורה.

אוספת אלי את השמחה, האופטימיות, היכולת, ההכרה, האומץ, היוזמה.

אוספת אלי את המוטיבציה לשמור על בריאות, לשמור על משקל, לשמור על פעילות גופנית, על מנת לאגור כוחות ויכולת להתמודד עם האיום הווירלי שתפס שליטה על חיינו.

אוספת אלי את משפחתי, הגדולים והקטנים, הקרובים והרחוקים, בלייב, בטלפון, במסך, כל אמצעי כשר. כי מה חשוב יותר ממשפחה?

אוספת אלי את ההרגשה העוטפת של שיחה עם אמא. מזמן התחושה הזו התפוגגה. כי זו, אמנם נמצאת, אבל איננה. 

אוספת אלי את הזיכרונות על זה שאיננו, אתה, אח שלי, שנעלמת בפברואר השנה, והשיחות איתך, הווטסאפים, חסרים כל כך. בדברים הקטנים, החסר שלך מכה כל פעם מחדש.  אז מחבקת את הזיכרונות, וכאלה יש הרבה.

אוספת אלי את החברים שכל אחד בד' אמותיו, כי הרי הגענו לגיל שמכניס אותנו לקבוצת סיכון. אז ניפגש בקפסולות, בזום, בטלפון, במחשבות, ולא נרפה.

ואת זה שאיתי. מחזיקה חזק חזק. אתה מאפשר לי את הכוח לאסוף את כל הטוב הזה.

השנה אני לא משליכה כלום. רק אוספת, מקבצת, מחבקת.

שנהיה בריאים.

יום חמישי, 17 בספטמבר 2020

מחשבות על ימי קורונה - ספטמבר 2020

 

הישגי הממשלה, הוועדות, היועצים, הפרויקטורים, המחקרים, ההחלטות, ההוראות, והמתווים בפריזמה האישית שלי.

אז מה היה לנו?

 *אם באפריל סגרתי את המכון מתוך הבנה שאין אופציה אחרת, וזה הדבר האחראי לעשות- היום המכון ישאר פתוח. לא רואה שום סיבה לסגור.

*אם באפריל הקשבתי והאמנתי בהוראות, מתווים, המלצות - היום אני לא מאמינה למילה אחת שיוצאת לתקשורת.

 *אם באפריל לא נגעתי בידיים חשופות ללא כפפות בכפתורי המעלית, ידיות הדלת, מעקה המדרגות- היום אני אפילו לא חושבת על זה, והכפפות אצלי יצאו מהאופנה.

*אם באפריל הסתכלתי על ראשי המדינה ככאלה שיתנו לנו דוגמא אישית להתנהלות של ריחוק חברתי- היום הם רק מצליחים לעצבן אותי כי אני יודעת שכל מילה שלהם היא על הקרח, ודוגמא אישית בוודאי לא קיימת במחוזותינו.

 *אם באפריל הקשבתי באהדה לנשיאנו, והייתי בטוחה שסוף סוף יש לנו נשיא לעניין- היום אני מקשיבה להתנצלות שלו על הדרך בה נהג, מעריכה את העובדה שהוא מתנצל, אבל לא שוכחת שאני לעומתו, ישבתי לבד בסדר פסח.

 *אם באפריל שמחתי על אנשי מקצוע שיודעים מה קורה ומה יקרה, והייתי בטוחה שהתחזיות אכן רלוונטיות- היום אני רואה בהתפעלות את האימפוטנציה, חוסר העקביות, חוסר היכולת להשפיע, הסתמיות של הדיעה של פרופסור זה או אחר.

 * אם באפריל הרגשתי שהסגר הוא הדבר הנכון לעשותו, וצייתי ציות מלא, אני וכולם, והרחובות היו ריקים ואפילו השוטר אזולאי לא היה- הפעם הסגר יראה כמו גבינה שוויצרית, יותר חורים מסגר, אז וואללה, גם אני לא אשב בבית.

 *אם באפריל מלאתי את המזווה בדברים יבשים, כדי לשרוד את הממשמש ובא- היום כן סגר, לא סגר, הבנתי שמי שרוצה יצא ויקנה מה שהוא רוצה. חורים של גבינה שוויצרית, כבר אמרתי?

 *אם באפריל עוד חשבתי שחודשיים שלושה, והכל ייגמר, ואוכל לטוס לראות את שאהבה נפשי בארהב, או שהם יגיעו לראש השנה, ונשב כולנו ביחד- היום אני הרבה פחות אופטימית, מקדימה את ארוחת החג ביום על מנת שלא להיות לבד, ומנסה להפנים שהסוף לא נראה באופק.

*אם באפריל הפעלתי פחות שיקול דעת עצמאי ולקיחת סיכונים עצמאית מחושבת- היום רק זה מוביל אותי.

*אם באפריל חשבתי שצריך למחוק ולהתחיל הכל מחדש, עם הצהרת עצמאות חדשה, אנשים חדשים, ראייה חדשה, אמפטיה מחודשת, ואהבת חינם שתיבנה מההתחלה ליחסי אדם וחברו - הרי שהיום אני לא חושבת, אני בטוחה.

שנהיה בריאים יותר, ושפויים יותר.

ונאמר אמן.

 

יום שבת, 23 במאי 2020

את חירותי


לחן, ג'ורג' מוסטקי.

את ממשלתי,
נדהמתי מגודלך,
ולא הבנתי למה
בך ממשלתי
מליון ועוד שרים
אם נבדוק נמצא עוד כמה

בגדת בעם, ממשלתי הרעבה
לכסאות ו-תיקים ומשכורת
ויש שר וסגן שר ותת שר
וכולם מזמרים בתקשורת

את ממשלתי,
חוגגת נצחונך,
על גב אזרח שאין לו
כי אין לו עסק, ואין לו עבודה
חרדת קיום זה יש לו.

ניצלת ת'קורונה, ניצלת את הלחץ
ניצלת את תמימות הבוטחים בך,
ושריינת לך כבוד, ועתיד ומקום
שבלי בושה מחכים לך..

ואנחנו צופים, ולא מבינים
את גודלו של הצער
וסוהר מואשם, בתנועה מזלזלת
סוגר את השער.


יום ראשון, 3 במאי 2020

קלינאי תקשורת בימי קורונה. מה לא ברור?

עכשיו הבנתי.
הוראות המשרד לקלינאי תקשורת בימי קורונה.
א. קלינאי תקשורת זה לא טיפול במסגרת מקצוע חיוני מציל חיים למרות שתקשורת היא חיונית ועל כן מצילת חיים, ולכן טיפול תקשורת הוא במסגרת מקצועות חיוניים.
ב. יש לחזור לעבודה בצורה מדורגת, ובמהירות כי הילדים לא מקבלים טיפול ולכן חזרה מדורגת פחות רלוונטית, ועל כן יש לחזור במדורג.
ג. חשוב לשמור על מרחק מהמטופל של שני מטר למרות שאי אפשר לשמור מרחק של שני מטר, ובמקרה כזה אין צורך לשמור על שני מטר, ויש לעבוד כרגיל בתנאי שיש בין המטופל למטפל שני מטר.
ד. המטפל חייב במסיכה ועליה מסיכה של שקף שקוף, ומאידך המטפל חייב לנשום מפעם לפעם ולכן על מנת לנשום הוא יכול להוריד את המסיכה ולהישאר עם המסיכה השקופה שיש להדגיש אינה תקנית ומחייבת מסיכה מתחתיה שאיתה לא ניתן לנשום.
ה. חשוב שהמטפל לא ירכיב את משקפיו במהלך הטיפול כי אם ירכיב יהיו אדים על המסיכה והוא לא יראה את המטופל ואז הוא עלול לגעת בו בטעות ולא לשמור שני מטר ומאידך אם הוא לא ירכיב הוא עלול לא לראות את המטופל.
ו. כדאי מאד שהמטופל יהיה בטיפול עם מסיכה כי אם הוא חולה המסיכה תשמור מהדבקה אלא במקרים שבהם המטופל לא יכול להיות עם מסיכה ואז יש להדגיש שהמטפל חייב כפפות.
ז. אין בעיה לעבוד עם ילדים קטנים שהרי נמצא כבר שילדים קטנים אינם נדבקים חוץ ממקרים בהם ילדים קטנים כן נדבקים, ואז ברור שוב שהמטפל חייב כפפות, אלא אם הוא יושב במרחק שני מטר ואז הוא לא יכול לטפל רק אם יש לו מסיכה רק שאז הוא לא נושם, ולכן הוא גם לא מטפל.
ח. מחקר בשוייץ מצא שילדים קטנים לא מדביקים את סבא וסבתא ולכן אין בעיה להתחבק עם המטופל כי הם לא מדביקים חוץ מבמקרה שהם חולים ואז הם כן מדביקים, אבל לא את סבא וסבתא אז אולי מומלץ שרק סבא וסבתא יטפלו בהם.
ט. חשוב למדוד חום למטופל כשהוא נכנס לקליניקה, ולקבל אותו רק במקרה שאין לו חום וגם אז במקרה ואמא נתנה לו אקמולי בבית ואין לו חום אז אפשר לטפל בו כי אין לו חום כי הוא שתה אקמולי בבוקר.
י. יש לחטא את המשחקים בהם נגע המטופל חוץ מבמקרה שלמטופל יש לו כפפות והוא לא נגע בכלום ואז אין צורך בחיטוי הלוטו, הלגו, הקוביות, החיות, הבובות, הכדורים, החווה, הטושים, הידיות, הדפים, הכסאות, השולחן והמנורה וחשוב לציין שלא ניתן לחכות בחדר ההמתנה כי אז המטופל והמלווה נוגעים בדלת הכניסה, בכיסאות ובמשחקים בחדר ההמתנה, ואם נגעו חשוב לחטא אותם היטב, ואם המטפל סיים לחטא ועדיין לא הגיעה שעת לילה ניתן להיכנס לחדר הטיפולים אבל אם המטופל נגע יש לחטא שוב לפי הסדר המצויין לעיל.
יא. המטופל חייב להגיע עם מלווה קבוע בתנאי שסבתא פנויה כי לפי המחקר ילדים לא מדביקים את סבתא אבל אם סבתא חולה אפשר להגיע גם עם אמא שבמילא נמצאת בחלת או עם הדוד שפוטר בימים אלה רק להקפיד שיהיה מלווה אחד קבוע בכל הטיפולים ושהמלווה לא יתחלף במהלך שעת הטיפול.
הנחת המחקר היא שהנחיות אלו ייושמו במלואן ואז אין כל חשש לחזור לשגרת טיפולים.
זהו. אני רגועה. יש על מי לסמוך. חזרתי לעבודה.
רונית.


יום רביעי, 29 באפריל 2020

הולכת על הטוב.

מרימה את הכפפה שמישהי זרקה לי. נושמת עמוק. מסיטה את המסך האפור שזלג לאחרונה לנשמה, והולכת על הטוב. רק על הטוב.
אז-
*תודה לך עולם על השקיעות המדהימות שאתה משקף לי, דרך המרפסתכשאני מסתכלת על האדום-כתום-צהוב- של השמיים, אני מבינה שיש עתיד.

*תודה לך דירתי היפה, שעברתי אליך חודשיים לפני פרוץ הקורונה, ולימדת אותי שלמרות שאין גינה כמו בביתי האהוב, הכל במפלס אחד, ואין צורך לעלות ולרדת במדרגות 80 פעם ביום. לבעלי בעיות ברכיים זה פחות מומלץ.

*תודה לזוגי שלי, שמזמן כבר הבנו שאחרי 45 שנים ביחד, שום קורונה/בידוד/ לחץ/ עצבים כבר לא יזיקו לביחד שלנו.

*תודה למשפחתי האהובה, שלמרות הגעגועים לחבק אתכם בלי מסיכות וזום, אני שמחה לראות אתכם חזקים, עומדים על הרגליים, ולא נשברים גם כשקשה ולחוץ. אוהבת אתכם המון.

*תודה לקלינאיות המקסימות שעובדות אצלי בקליניקה, שלא ויתרו, והמשיכו לעבוד בזום עם מי שאפשר. מי יתן ונחזור מהר לעבודה בקליניקה ולמטופלים שכל כך מחכים לחזור.

*תודה לבית בלב, רמת השרון, שלמרות הבידוד הבלתי נסבל של אמא, וחוסר היכולת שלי לבקר אותה, אני עדיין יודעת שאתם שומרים, מגוננים, מטפלים. תודה מכל הלב.

*תודה לכל האזרחים, שמגיעים להפגנות, חותמים על עצומות ומשמיעים קולם מול האבסורד הגרוטסקי שמתחולל פה במדינה. אתם נותנים תקווה שלמרות מחול השדים וההתנהלות הבלתי נסבלת, יש עדיין תקווה לימים טובים יותר.

*תודה ליס, נטפליקס, ודומיו, שבעזרתם אני יכולה היום לטוס. וירטואלית, למחוזות אחרים. אם לא עולים על מטוס, אז לפחות לראות סרטים, סדרות, מקומות, אנשים וכל מה שאפשר דרך המסך.

*ותודה לפייסבוק שמאפשר לי לחפור לכם, כל פעם על משהו אחר שעולה במוחי הבלתי נח לרגע.
בריאות.

יום שני, 20 באפריל 2020

יום השואה בימי קרונה.


אמא יקרה שלי,
את כבר לא מסוגלת לקרא את המכתב הזה. וודאי שלא להבין אותו. ואני בכל זאת כותבת. כותבת כי היום הזה בשנה מגיע הערב. כמו בכל שנה.
היום הזה שמייצג עבור הרבה מאיתנו, זיכרון קולקטיבי , לימים נוראים, של שואה בלתי נסבלת. היום הזה שמייצג תקופה שעיצבה את כל אישיותך אמא, שבנתה אותך למי שאת.
מאז שהייתי ילדונת קטנה, חייתי איתך ביחד את הזיכרונות הקשים, את הלילות ללא השינה, וכשהגיעה השינה את החלומות המוטרפים שגרמו לך להתעורר בצעקות, את סיפורי הבלהה על אושוויץ, סלקציות, מנגלהמכות, דרגשים, צעדת המוות, עשן מהארובות.
והיום, באופן פרדוקסלי, תודות לדמנציה, את כבר לא זוכרת, אבל המהות קיימת בך בלי שתדעי להסביר. וכשאת מנסה לערום כיסאות מאחורי הדלת בדירתך, את כבר לא יודעת להסביר לי שזה כדי שהנאצים לא יכנסו. וכשאת עדיין מזהירה אותי מללכת לבד ברחוב, את כבר לא אומרת לי שזה בגלל שחוטפים אנשים ברחובות.
אבל זה עדיין קיים בך, גם היום, מבלי שתדעי להסביר או לפרש.
וכשראית בשנה שעברה כמו בכל שנה שבה היית נצמדת למראות הקשים במסך הטלוויזיה, את שער הכניסה לאושוויץ עם הכתובת "אַרְבַּיְיט מַאכְט פְרַיְי", הסתכלת במסך, ולא הבנת הפעם מה שאת רואה.
אבל אצלי זה קיים. הסיפורים שלך, הבכי שלך, ההיצמדות שלך לעדויות של משפט אייכמן, ואז לפני חמש שנים, הגיע אצלי הצורך הזה, מבפנים, לערוך מידי שנה את ערב ה "זיכרון בסלון" כדי להעלות גם אצלכם את הרגעים, ההרגשות, התחושות, ולו רק לערב אחד.
מטען שעבר בגנים? זיכרון קולקטיבי? גם אם אצלך כבר לא, אצלי הזיכרונות שלך חיים ופועמים.
וביום הזה בשנה, הקפדתי תמיד להיות איתך. ולא לקצת. לחבק. לנסות ולהזכיר לך שהחיים יפים למרות הכאב. שיש לך משפחה. שיש דור המשך לאלה שאיבדת שם. שיש תקומה לנפש גם אחרי שעוצבה באכזריות בלתי הגיונית. שהצלחת לנצח את הבנליות של הרוע .
אבל השנה זה לא. את יושבת בדירתך הקטנה שבדיור המוגן. ואני לא יכולה לראות אותך, ולחבק אותך. את אולי לא מבינה שהיום הזה פה. עכשיו. אבל לי זה בלתי נתפס שאני במרחק הליכה ממך, ולא יכולה להיכנס אליך. הקורונה אסרה אותך בשלשלאות לדירתך, אין יוצא ואין בא, על מנת לשמור עליך. מריציקה המסורה ששומרת עליך, מתקשרת אלי, ואומרת "אמא בוכה, שאת לא באה יותר" ואני מבינה. מאד מבינה. מעריכה את המסירות של כולם שם בדיור המוגן, אבל לא יכולה כבר חודש להגיע, לראות אותך. ולא יכולה להסביר לך למה. ונשבר לי הלב.
אולי פעם אעזור אומץ, ובנוסף לאירוח של הזיכרון בסלון בביתי, אספר את סיפור חייך, שטבוע בי בכל רמ"ח אברי.
אז תודה לך דמנציה, שאת שומרת את אמא מלהבין את היום הנורא הזה. אבל אמא מתגעגעת. ועצובה. ואילו את, קורונה, פתחת איתי חשבון.
אמא. אני אוהבת אותך מרחוק, מחבקת אותך מרחוק, ומדליקה נר זיכרון לזכר כל אלה שאיבדת שם במקום הנורא ההוא.
יהי זכרם ברוך.

יום שישי, 17 באפריל 2020

שיחות עם קורונה- תקשורת.


קלינאית תקשורת. זה המקצוע שלי. למדתי רבות על תקשורת, מלמדת תקשורת, טיפלתי ומטפלת בקשיי תקשורת, עוסקת בתקשורת.
והנה את הגעת, קורונה. והפכת את כל הידוע, המוכר, על פניו. אז בואי ונבין ביחד, מהי תקשורת.

*כשמכירים מישהו חדש, נהוג להושיט יד וללחוץ יד. זה נהוג במחוזותינו. הרבה נאמר על לחיצת יד. אפשר ללמוד על האדם שלפניך על פי הצורה בה הוא לוחץ יד.
לא לוחצים ידיים. אומרת קורונה בהחלטיות. זה לא סטרילי, זה לא בריא. ועדיף בכלל שתלכו עם כפפות ניטריל על הידיים.
*כשמדברים עם מישהו, חשוב לשמור על המרחק הרלוונטי. לא לעמוד קרוב מידי על מנת שלא להיכנס לו  
לspace  שלו. אבל כמובן לא רחוק מידי, על מנת שבכל זאת נרגיש בתקשורת מקרבת.
שני מטרים. לא קרוב יותר, פוסקת קורונה. שמרו מרחק האחד מהשני. ואנחנו מוצאים את עצמנו מדברים ממדרכה אחת, לזו שמולה.
חיבוק זה מחמם את הלב. לקבל חבר טוב בחיבוק חם. מאפשר תחושת קרבה, אמפטיה, אהבה, חברות, נחמה.
חיבוק? צוחקת קורונה, ובקולה יש ניצוצות של שמחה לאיד, אין מצב לחיבוק. תשמרו נגיעה.
*שפה לא מילולית הינה חלק משמעותי מאד בתקשורת טובה. כשאנחנו מנהלים תקשורת, הבעת הפנים, המימיקה של הפנים חשובה להעברת המסר התקשורתי.
איזה מימיקה ואיזה נעליים, צוחקת עלי קורונה. נראה אותך מזהה מימיקה כשהפנים עטויים במסיכה. אפילו את הדיבור קשה להבין מאחורי המסיכה. ובכלל, רוב הסיכויים שלא תזהי את זה שמאחורי המסיכה. אז מימיקה? הצחקת אותי.
*אינטונציה, שינויי עוצמה, תומכים בהבנת משמעות המסר המילולי שמועבר.
נראה אותך, מתגרה בי קורונה.. את בקושי שומעת את המילים הנאמרות מאחורי המסיכה, תוך כדי מאבק על החמצן שלא מגיע בחופשיות, והאדים שמערפלים את המשקפיים. נראה אותך מתייחסת לאינטונציה ולשינויי עוצמה.
*ואני מתעקשת- פגישה עם אנשים, שיחה טובה, תקשורת רלוונטית, גורמות לסולידריות בין אישית, אנשים צריכים חברה.
אז תזמזמו.. שואגת קורונה.. אם אתם חייבים, זמזמו לכם איזה זום.
מי פוגש אותי בזום היום?




יום שישי, 10 באפריל 2020

קורופסח אפריל 2020



אז מה באמת נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
אוהבת 2 חגים. ראש השנה ופסח. אוהבת את התכונה שלפני, את ההתרגשות והעשייה שבמטבח, את עריכת השולחן, את הטעמים, הריחות, הארוח, את האורחים, את החיבוק, את ההרגשה של אחרי.
פסח סטנדרטי  כולל תכנון, קניות, בישולים, הוצאת האגדות מהמדף העליון (למרות מחאות הדור הבא), תוספות לשולחן, הוספת כיסאות על הקיימים, מפה לבנה,  אוכל, אוכל ועוד אוכל.  אנחנו (בכל זאת סבתא וסבא), מתעקשים לשיר , תחושה של חגיגיות. הרבה יותר מאשר בארוחת שישי.
אז זהו. הנה הוא הגיע. 
פסח 2020.
כמה הקטנות לשולחן צריך היום? שואל חבר טוב.
מפה קטנטונת לשולחן גדול. רק על הקצה. שתי צלחות. דווקא הוצאתי מהסט לאורחים. שאולי ארגיש קצת ..
בישולים צ'ק. אוכל מסורתי לחג. כבד קצוץ, מרק עם קניידלך.
אגדה לא טרחתי להוציא. אלה ששם במסך, הודיעו לי שלא יקרה, והאמת, גם לי לא התחשק.
ואז זום משפחתי. בואו ונדבר על זה רגע.. על ההתלהבות מהסדר בזום.
פרסמתם בפיד שלכם. היה מדהים, היה מרגש, שיתפנו את סבא וסבתא, הקטנים שרו, קראנו את ההגדה, היה סדר שלא ישכח, חד פעמי, נשארנו עם טעם של עוד, ועוד כהנה.
אז וואללה, עם יד על הלב? האמת? 
הקטנים מאד, לא היו בעניין. הגדולים יותר, אצלם בארה"ב זה בכלל שעת בוקר. עוד לא התעוררו לגמרי.. לשיר? אין מצב.
הגדולים לא זרמו עם הזום. חלקם פשוט לא זרמו, חלקם היו רעבים, חלקם פשוט לא.
אמא? לא מבינה איזה יום היום.. בטח לא את העובדה שהערב סדר פסח, ( מה זה פסח בכלל?)
ואנחנו? סבא-סבתא? שרנו שיר או שניים בסולו זוגי. ודעכנו לאיטנו.
אז אני שמחה שהיה לכם מהמם, מרגש וחד פעמי. אני גם מפרגנת לכם מאד שאכן זה חד פעמי.
אני, שמנסה בכח למצוא את החיובי בכל סיטואציה.. (מנסה.. לא אמרתי שמצליחה..) , אני אישית התבאסתי.
אז נקודות לחצי הכוס המלאה?
פרק 8, בעונה 15, של מחשבות קרימינליות היה לא רע.
קפה מספר 346, היה לא רע.
גם התה שלאחריו היה בסדר.
לא היו הרבה כלים לשטוף בסוף הארוע.
יש עוד פסח בשנה הבאה.
אנחנו בריאים. חמסה.