אמא יקרה שלי,
את כבר לא מסוגלת לקרא את המכתב הזה. וודאי שלא להבין אותו. ואני בכל זאת כותבת. כותבת כי היום הזה בשנה מגיע הערב. כמו בכל שנה.
היום הזה שמייצג עבור הרבה מאיתנו, זיכרון קולקטיבי , לימים נוראים, של שואה בלתי נסבלת. היום הזה שמייצג תקופה שעיצבה את כל אישיותך אמא, שבנתה אותך למי שאת.
מאז שהייתי ילדונת קטנה, חייתי איתך ביחד את הזיכרונות הקשים, את הלילות ללא השינה, וכשהגיעה השינה את החלומות המוטרפים שגרמו לך להתעורר בצעקות, את סיפורי הבלהה על אושוויץ, סלקציות, מנגלה, מכות, דרגשים, צעדת המוות, עשן מהארובות.
והיום, באופן פרדוקסלי, תודות לדמנציה, את כבר לא זוכרת, אבל המהות קיימת בך בלי שתדעי להסביר. וכשאת מנסה לערום כיסאות מאחורי הדלת בדירתך, את כבר לא יודעת להסביר לי שזה כדי שהנאצים לא יכנסו. וכשאת עדיין מזהירה אותי מללכת לבד ברחוב, את כבר לא אומרת לי שזה בגלל שחוטפים אנשים ברחובות.
אבל זה עדיין קיים בך, גם היום, מבלי שתדעי להסביר או לפרש.
וכשראית בשנה שעברה כמו בכל שנה שבה היית נצמדת למראות הקשים במסך הטלוויזיה, את שער הכניסה לאושוויץ עם הכתובת "אַרְבַּיְיט מַאכְט פְרַיְי", הסתכלת במסך, ולא הבנת הפעם מה שאת רואה.
אבל אצלי זה קיים. הסיפורים שלך, הבכי שלך, ההיצמדות שלך לעדויות של משפט אייכמן, ואז לפני חמש שנים, הגיע אצלי הצורך הזה, מבפנים, לערוך מידי שנה את ערב ה "זיכרון בסלון" כדי להעלות גם אצלכם את הרגעים, ההרגשות, התחושות, ולו רק לערב אחד.
מטען שעבר בגנים? זיכרון קולקטיבי? גם אם אצלך כבר לא, אצלי הזיכרונות שלך חיים ופועמים.
וביום הזה בשנה, הקפדתי תמיד להיות איתך. ולא לקצת. לחבק. לנסות ולהזכיר לך שהחיים יפים למרות הכאב. שיש לך משפחה. שיש דור המשך לאלה שאיבדת שם. שיש תקומה לנפש גם אחרי שעוצבה באכזריות בלתי הגיונית. שהצלחת לנצח את הבנליות של הרוע .
אבל השנה זה לא. את יושבת בדירתך הקטנה שבדיור המוגן. ואני לא יכולה לראות אותך, ולחבק אותך. את אולי לא מבינה שהיום הזה פה. עכשיו. אבל לי זה בלתי נתפס שאני במרחק הליכה ממך, ולא יכולה להיכנס אליך. הקורונה אסרה אותך בשלשלאות לדירתך, אין יוצא ואין בא, על מנת לשמור עליך. מריציקה המסורה ששומרת עליך, מתקשרת אלי, ואומרת "אמא בוכה, שאת לא באה יותר" ואני מבינה. מאד מבינה. מעריכה את המסירות של כולם שם בדיור המוגן, אבל לא יכולה כבר חודש להגיע, לראות אותך. ולא יכולה להסביר לך למה. ונשבר לי הלב.
אולי פעם אעזור אומץ, ובנוסף לאירוח של הזיכרון בסלון בביתי, אספר את סיפור חייך, שטבוע בי בכל רמ"ח אברי.
אז תודה לך דמנציה, שאת שומרת את אמא מלהבין את היום הנורא הזה. אבל אמא מתגעגעת. ועצובה. ואילו את, קורונה, פתחת איתי חשבון.
אמא. אני אוהבת אותך מרחוק, מחבקת אותך מרחוק, ומדליקה נר זיכרון לזכר כל אלה שאיבדת שם במקום הנורא ההוא.
יהי זכרם ברוך.
את כבר לא מסוגלת לקרא את המכתב הזה. וודאי שלא להבין אותו. ואני בכל זאת כותבת. כותבת כי היום הזה בשנה מגיע הערב. כמו בכל שנה.
היום הזה שמייצג עבור הרבה מאיתנו, זיכרון קולקטיבי , לימים נוראים, של שואה בלתי נסבלת. היום הזה שמייצג תקופה שעיצבה את כל אישיותך אמא, שבנתה אותך למי שאת.
מאז שהייתי ילדונת קטנה, חייתי איתך ביחד את הזיכרונות הקשים, את הלילות ללא השינה, וכשהגיעה השינה את החלומות המוטרפים שגרמו לך להתעורר בצעקות, את סיפורי הבלהה על אושוויץ, סלקציות, מנגלה, מכות, דרגשים, צעדת המוות, עשן מהארובות.
והיום, באופן פרדוקסלי, תודות לדמנציה, את כבר לא זוכרת, אבל המהות קיימת בך בלי שתדעי להסביר. וכשאת מנסה לערום כיסאות מאחורי הדלת בדירתך, את כבר לא יודעת להסביר לי שזה כדי שהנאצים לא יכנסו. וכשאת עדיין מזהירה אותי מללכת לבד ברחוב, את כבר לא אומרת לי שזה בגלל שחוטפים אנשים ברחובות.
אבל זה עדיין קיים בך, גם היום, מבלי שתדעי להסביר או לפרש.
וכשראית בשנה שעברה כמו בכל שנה שבה היית נצמדת למראות הקשים במסך הטלוויזיה, את שער הכניסה לאושוויץ עם הכתובת "אַרְבַּיְיט מַאכְט פְרַיְי", הסתכלת במסך, ולא הבנת הפעם מה שאת רואה.
אבל אצלי זה קיים. הסיפורים שלך, הבכי שלך, ההיצמדות שלך לעדויות של משפט אייכמן, ואז לפני חמש שנים, הגיע אצלי הצורך הזה, מבפנים, לערוך מידי שנה את ערב ה "זיכרון בסלון" כדי להעלות גם אצלכם את הרגעים, ההרגשות, התחושות, ולו רק לערב אחד.
מטען שעבר בגנים? זיכרון קולקטיבי? גם אם אצלך כבר לא, אצלי הזיכרונות שלך חיים ופועמים.
וביום הזה בשנה, הקפדתי תמיד להיות איתך. ולא לקצת. לחבק. לנסות ולהזכיר לך שהחיים יפים למרות הכאב. שיש לך משפחה. שיש דור המשך לאלה שאיבדת שם. שיש תקומה לנפש גם אחרי שעוצבה באכזריות בלתי הגיונית. שהצלחת לנצח את הבנליות של הרוע .
אבל השנה זה לא. את יושבת בדירתך הקטנה שבדיור המוגן. ואני לא יכולה לראות אותך, ולחבק אותך. את אולי לא מבינה שהיום הזה פה. עכשיו. אבל לי זה בלתי נתפס שאני במרחק הליכה ממך, ולא יכולה להיכנס אליך. הקורונה אסרה אותך בשלשלאות לדירתך, אין יוצא ואין בא, על מנת לשמור עליך. מריציקה המסורה ששומרת עליך, מתקשרת אלי, ואומרת "אמא בוכה, שאת לא באה יותר" ואני מבינה. מאד מבינה. מעריכה את המסירות של כולם שם בדיור המוגן, אבל לא יכולה כבר חודש להגיע, לראות אותך. ולא יכולה להסביר לך למה. ונשבר לי הלב.
אולי פעם אעזור אומץ, ובנוסף לאירוח של הזיכרון בסלון בביתי, אספר את סיפור חייך, שטבוע בי בכל רמ"ח אברי.
אז תודה לך דמנציה, שאת שומרת את אמא מלהבין את היום הנורא הזה. אבל אמא מתגעגעת. ועצובה. ואילו את, קורונה, פתחת איתי חשבון.
אמא. אני אוהבת אותך מרחוק, מחבקת אותך מרחוק, ומדליקה נר זיכרון לזכר כל אלה שאיבדת שם במקום הנורא ההוא.
יהי זכרם ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה