אתמול היה יום הכלב הבינלאומי. אז למה לא לכתוב משהו?
בת חודשיים. לבנה צמרירית מתוקה ושקטה. כן שקטה. ככה הייתי.
ההיא הגיעה עם הבת שלה. חיפשה גורה. הסתכלתי לה בעיניים. השתדלתי
להיראות תמימה. האחיות שלי שכבו בסלסילה לידי. ההיא שאלה את זו שהביאה אותי ליום
אימוץ גורים, זו מהעמותה, מי הגורה הכי רגועה ושקטה. עצמתי עיניים. עשיתי play dead. שרק אראה רגועה. אפחלו
נשמתי יותר לאט. ואז, ההיא מהעמותה הצביעה עלי.
היא לקחה אותי בידיים. ליטפה אותי. גם הבת שלה התלהבה. ליקקתי אותן
בעדינות, וזהו. הצלחתי. היא היתה שפוטה. אצלי בידיים.
חתמה על הטפסים. הזו מהעמותה אמרה לה, גילוי נאות, אמא כנענית. אבא לא
ידוע. וההיא אמרה בביטחון, אין בעייה, זה הכלב הרביעי שלי. אחרי פוינטר, בוקסרית,
ומעורבת , אני יודעת איך מגדלים כלבים.
אני חייכתי לי בשקט בפנים.
בבית הייתי שקטה. לשבוע.
אחרי שבוע החלטתי שדי. מספיק. הרי אי אפשר להחזיק פאסון כל כך הרבה
זמן. זה היה הרגע המתאים. שחררתי את האישיות שלי החוצה. התרוצצתי אחוזת עמוק,
נשכתי כל מה שהצלחתי להגיע אליו, כולל את הרגלים, הידיים, המכנסיים , הגרביים, של
ההיא וההוא שאיתה.
הם, ההיא וההוא לא הבינו מה נפל עליהם. כזה עוד לא היה להם. אני,
נבחתי. שוב נבחתי, עוד נבחתי, וגם נבחתי. ועוד קצת נבחתי. כי הרי יש בי דם
כנעני. והתפקיד שלי לשמור להם על המאהל. לא?
ואני שומרת על ההיא וההוא שפתאום נראו חוורים יותר. מבולבלים יותר.
גם לא נתתי להם ללטף אותי. כי מה פתאום? מה אני רכרוכית כזו? אין מצב.
מה שכן, לא נגעתי בבית בכלום. לא ברהיטים, לא במפה, לא בכלום. לא עשיתי נזקים.
אז ההיא נכנסה לאינטרנט. קראה על כנענים. קראה על גורים, קראה על
אילוף. מה שנראה להם מוזר, שלמדתי בציק לשבת, ארצה, וגם צרכים עשיתי רק בחוץ. אבל
כל היתר- אללה יסתור היא אמרה. היא נסתה לאלף אותי. אני נבחתי עליה. היא נסתה לאלף
אותי. אני נשכתי אותה.
ואז הגיעו המאלפים. שלושה בטור. המאלף הראשון. נחמד. די כיסח אותי.
והיא מרחמת. והמאלף הלך. ואני נבחתי. והיא בכתה. ואני נשכתי.
ואז הגיע המאלף השני. רציני עם קרדיטים מרשימים מאחוריו. גם נחמד. בחן
אותי ממושכות. אני דוקא השתדלתי לתת שואו. היא עמדה והסתכלה. ואז הם ישבו לסיכום.
לא תצליחי הוא אמר. צריך לקחת אותה לפנימיה לאילוף. היא כנענית הוא אמר. ואת כבר
לא בת עשרים הוא אמר לה (ואני קצת נעלבתי בשבילה). וגם אין לך את זה הוא אמר.
(והיא דוקא ממש לא הסכימה איתו).
היא לא אהבה את הסיכום. הוא הלך. ואני נבחתי. ואני נשכתי. ונבחתי שוב.
ואז הגיע המאלף השלישי. גם הוא נחמד. מאד נחמד. עיניים כחולות.
הסתכלתי עליו והוא עלי. היא על שנינו. ודוקא הפעם הוא מצא חן בעיני. והתחלנו
לעבוד.
הוא באמת השקיע. היא באמת השקיעה. אני, אני באמת הפעם השתדלתי. היא
התחילה להתאהב בי. אני התחלתי לציית לה. ועל כל זה ניצח אסף. המאלף, בתבונה,
בנעימות, במקצועיות, עם התייחסות חיובית, התנהגותית, אבל החלטית ועקבית.
והיא, שיודעת מה זה עבודה התנהגותית, לומדת מאסף, מפנימה, ומנסה
ליישם.
עברו שנים. גדלתי. אני אוטוטו בת 12. לא, לא רואים עלי. נראית מצויין
לגילי. עדיין נובחת לא מעט. כי זה התפקיד שלי.. לא? ואי אפשר למעול בתפקיד. כבר לא
נושכת. אף פעם. ואפילו די מצייתת להיא ולהוא. כשבא לי. (רק כשבא לי). די אוהבת
אותם ובאה לקבל ליטופים. כן, כבר מרשה להם ללטף אותי. אפילו מבקשת את זה.
והיא מאד אוהבת אותי. היא מרגישה שלקחה כלב חסר חינוך, והפכה אותו
למבוית. שתחשוב.
היא תמיד משתדלת, ואני משתדלת לפעמים. זו מערכת היחסים. וטוב לי ככה. טוב
לנו ביחד.
והעיקר, המאהל של ההיא וההוא שמור לתפארת. רק כי אני נוכחת.
באנג'י.
