חיית טרף ושמה דמנציה. פרק א.

רוצה לדבר על חיית טרף . כזו שאורבת לנו  לכולנו, מחפשת את הקורבן, ומתחפרת, מחכה בסבלנות לזנק. יש לה שמות שונים. יש לה פרצופים רבים. השם החדש שלה הוא קהיון. אני אקרא לה פשוט- דמנציה.

מולה, עומדת דמות. מבוגרת, זקנה בשנים. אישה טובה. מאחוריה קילומטרז ארוך של תפוקות. גידול ילדים, חיי זוגיות. בית, עבודה כל החיים, דמות שנוהגת לערוך קניות, לנהל חשבון בנק, להחזיק עסק. מבשלת, מדברת מספר שפות בצורה מושלמת. קוראת ספרים, אינטליגנטית. עם חוויות חיים לא קלות בלשון המעטה, ודעות מנומקות וברורות על פוליטיקה, אמנות, ספרות, חברה. דמות שמנהלת שיחות מרתקות, אהבה קונצרטים, הצגות, סרטים, טיולים בחול. עשירה בדעות, חוויות, מחשבות.

ואז היא מגיעה. אכזרית כדרכה. 

פולשת לאט לאט. כמעט בלתי מורגשת. מחלחלת בעדינות, לא באגרסיביות. קשה לשים לב שהיא כאן. קצת שיכחה, קצת בלבול, קצת חוסר קשב וקושי במיקוד. ערמומית וכמעט שקופה. אתה לא מבין. אתה לא יכול לראות אותה. אתה לא מודע לקיומה.

אבל היא, כמו טורף בעל אסטרטגיה מבריקה , לא מרפה. מוצאת נישה להיכנס וממשיכה לזנב, לכרסם בעקביות. גורמת לדעיכה טיפין טיפין. לאיבוד ידע, זיכרון, הבנה.

מאורעות משמעותיים הולכים ונמחקים. תפקוד יומיומי נעשה כבד ובלתי אפשרי. תפקוד שהולך ונעשה כאוטי, והיא משתלטת. ואז היא כבר מרימה ראש. 

נאחזת בציפורניים שלופות וחדות, כבר הרבה פחות שקופה, כבר הרבה פחות עדינה. כבר מפחידה, אגרסיבית. אכזרית.

ואתה רואה איך אחד אחרי השני האורות נכבים. והמודעות לבלבול כבר לא קיימת כמעט.

וחיית הטרף, הדמנציה,  לא מרפה.  

ואתה רואה. ולא מבין איך זה קורה. ואתה עד לזה ולא מפנים . ואתה כועס. כואב. חסר אונים.

אתה מנסה להדוף אותה, להילחם על זו שהיא תוקפת. לשמר את מה שהיה, מנסה להתעלם מנוכחותה, מנסה לעזור ולא מצליח. אתה מנסה לתמוך, והיא לא מאפשרת. אתה מחזיק חזק, ודמנציה נלחמת על כל חלקה טובה. חושפת שיניים מולך. לא מוותרת. 

נאחזת ולא מרפה. וידה על העליונה. 

וזה עצוב כל כך.