מה יש לו לעזאזל? לא יזיק לו קצת חינוך...

הוא רץ לכביש, כמעט נדרס, נו באמת, אמא שלו לא יכלה לשמור עליו בכביש? ללמד אותו שלא רצים בכביש?

הוא דחף אותה בגן השעשועים. היא בכתה. הוא אפילו לא שם לב. לפחות שיתנצל, שיבקש סליחה...

הוא הופך את כל המדפים בסופר, ואחכ עוד צורח. באמת, שתי סטירות יסדרו הכל.

לקח לה את הכדור. ראית חוצפה? נטפל לקטנים ממנו. נראה אותו מול מישהו גדול. אהה, גם לגדול הוא לקח את הכדור? זהו. ככה נראה פושע כשהוא קטן. מי יודע מה יצא ממנו כשיגדל.

צועק. עומד וצועק. והיא מחבקת אותו אמא שלו. שבוע אצלי והוא היה לומד להתנהג. 

נשכב על הרצפה ודופק את הראש. דופק גם ברגליים. ככה נראה פינוק יתר. רגיל שמקבל את כל מה שהוא רוצה. ההורים האלה צריכים ללמוד להיות הורים. 

אז הסתכלתם במה שקורה. לפעמים בהשתאות, לפעמים בביקורתיות, לפעמים בלגלוג, לפעמים בכעס. אתם נעצתם עיניים, והילדים שלכם בעקבותיכם. גם טרחתם להעיר הערות בונות מסוג-

אפשר להגיד לילד לא.

לא כל מה שילד רוצה צריך לתת לו.

הילד שלך צריך ללמוד להתנהג.

אם את לא משתלטת עליו אל תצאי איתו לבד מהבית. 

הוא עושה ממך צחוק.

חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך.

לא צריך תעודת בגרות בשביל להיות הורה. היום כל אחד יכול וזו התוצאה.

אז שתדעו-

לא תמיד רואים את הלקות. תמיד רואים את ההתנהגות.
לא תמיד אפשר לעזור. תמיד אפשר להוסיף על הקושי.

לא מעט לקויות, קשיים, מתבטאים במגוון התנהגויות, שלא תמיד פשוטות לעיכול.

הכי קל לנו, לכולנו לתפוס את מקום החכם, הנבון, המבקר, היודע, המלגלג. 

יותר קשה להבין שאנחנו לא יודעים. לא מבינים.

אז כן, לא תמיד אפשר לעזור. אבל בהחלט אפשר לא להוסיף על הקושי.  אפשר לשאול בעדינות האם עזרתנו נדרשת. 

אפשר לא לנעוץ מבטים.

אפשר לשמור את מילות הביקורת עמוק עמוק בבטן, ולהפנים שאנחנו עדים כרגע רק לשליש הגלוי של הקרחון, שרובו נסתר מעינינו.

אפשר לפתח אמפטיה. 

אפשר להיות בני אדם.