דור שני.

מה זה דור שני לשואה בשבילי?

דור שני לשואה בשבילי זה רדיו ישן, במטבח, כזה שהנורית בו צריכה להידלק ולוקח לה כמה דקות, המשדר בווליום חזק את משפט אייכמן, את העדויות בקול רועד של השורדים, את התובע במשפט- גדעון האוזנר, שפתח ואמר -

 "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים! מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ובשדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".  

את אמא מסתובבת בבית חסרת מנוחה ולא מפסיקה לבכות, ואבא שכועס ואומר- את לא צריכה להקשיב לזה שוב ושוב, תסגרי את הרדיו.. והיא, ניצולת אושוויץ, לא סוגרת. שומעת ובוכה.

דור שני לשואה זה אמא לוקחת אותי, בת החמש לבריכת גורדון, שם יש מלתחה גדולה משותפת לנשים. ואנחנו הולכות הביתה כשבגד הים הרטוב לגופנו. ולשאלתי- אמא למה לא נתלבש במלתחה? היא , שבגיל 17 נאלצה להתפשט לעיני הקלגסים הנאצים ביחד עם עשרות הנשים היהודיות מסביבה, מפטירה בכעס- לא מתפשטים במלתחה משותפת כולם ביחד.

דור שני לשואה זו אני בגיל 10, עומדת לפני אמא, כשתחושת הסטירה המצלצלת שספגתי עדיין מורגשת בלחיי, כי איך העזתי לאמר לה שאלה שעובדים בבית ליד, בשגרירות הגרמנית שבחרה את משכנה בדיוק ליד הבית שלנו, בחורים גרמנים, איך העזתי ואמרתי שהם- נאים למראה, בלונדינים, גבוהים עם עיניים כחולות.

דור שני לשואה זה להבין שאין לנו פמוטים, או חנוכיה, או כוס הבדלה מבית סבתא. גם לא תמונות, גם לא כלום. אין. כי בית סבתא על כל הרכוש שבו, הוחרם על ידי שכניה כאשר הוציאו את סבא,סבתא וילדיהם לגטו ואחכ למחנה ההשמדה באושוויץ.

דור שני לשואה זה לשאול את אמא שוב ושוב- איך לא חיפשתם את סבא, אבא שלך,  כשיצאתם משם, מגיא ההריגה, והוא לא חזר. ואמא חוזרת ואומרת בפשטות. אין את מי לחפש. אין אף אחד. כולם מתו. אבא קבור באחד מעשרות ואלפי בורות ההריגה.

דור שני זה לקרא, כאחוזת אמוק, את קצטניק- יחיאל די נור, את לנה קיכלר, את ויזל. לקרא ושוב לקרא ושוב לקרא.

דור שני זה לצעוד במחנה ההשמדה אושוויץ, לחפש את הצריף ששמעתי עליו כל כך הרבה, לגעת בדרגשי העץ, לנסות ולצלול במרחבי הזמן ולהבין שכאן שכבה אימי, בת ה-17, אחותה, סבתי, לעמוד בנקודת הסלקציה בה ציווה מנגלה עליהן לפנות לצד החיים, לראות בדמיוני את פניהם של ילדי, ערן, עודד ומיכל, ולנסות להבין איך..איך נפרדים מילדים, מהורים. להסתכל בערימות המזוודות ולנסות לראות אולי אזהה את שמה של סבתי על אחת מהן. לעמוד ליד הר האפר בטרבלינקה ולהבין שמשפחתי פה. חלק מאותו הר עצום ונורא.

דור שני זה לשמוע שוב ושוב, מגיל צעיר ועד היום, ללא הרף, על צעדת המוות, על הסלקציות, על המכות, על הגהינום. כן, יש שלא מדברים. שלא מספרים. אני לעומת זאת נולדתי, גדלתי, התבגרתי על סיפורי מחנה ההשמדה. אלו ליוו אותי כצל ומלווים עד היום.

דור שני זה להבין, שאנחנו לא יכולים להבין. הצללים הולכים איתנו ברקע. לפעמים לפנינו, לרוב אחרינו. אבל הם שם. כל הזמן.