הרגע הזה.
הרגע הזה בו את מביטה
בקטנה.
אף קטנטן, פה קטנטן, אצבעות, ידיים, הכל במיניאטורה. אדם שלם בגודל
סופר סמול.
הרגע הזה בו את מביטה
בילד שלך, מערסל את הקנטנה בידיים, ומנסה להפנים שכן, הוא אבא וזו הבת שלו.
הרגע הזה בו כלתך
אומרת לך- סבתא, בואי וקחי אותה.
הרגע הזה בו את מביטה
על הזוגי שלך, שמתכופף להביט מקרוב בפלא הבריאה, ופתאום את קולטת נצנוץ חשוד אצלו
בעיניים.
הרגע הזה בו הסופר
סמול פתאום מבריקה חיוך. וברור לך שזה רפלקס. אבל היא בכל זאת מחייכת, והכל נהיה
בהיר פתאום.
הרגע הזה בו את מרימה
אותה, דואגת לתמוך בראש הקטן, ומבינה פתאום ששלושים וחמש שנים עברו כמו ברק, וזה
לא בנך הבכור בידיים, זו נכדתך.
הרגע בו את מתחילה
להבין את כל חברייך מסביב, שלא מפסיקים לדבר על נכדיהם למרות שעד עכשיו לא הבנת מה
בכלל ההתלהבות.
הרגע הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה