נכון המדינה
שלנו על הקרשים. הפוליטיקאים מזייפים קשה, בית הסוהר מלא מפורסתמים למיניהם מכל
גווני הקשת, אנשים שלא היית מאמין בעמדות מפתח אונסים, מועלים, גונבים, משקרים,
יוקר המחיה בלתי נסבל, עלות מגורים קטסטרופלית, סל המזון הבסיסי יקר מנשוא, הצבא
מפשל, תאונות אימונים, אין מספיק ימי מילואים וגם אם היו רוב האוכלוסיה פטורה
בתרוצים כאלה ואחרים והנטל נופל על מתי מעט, העגבניות התייקרו, לא גומרים את
החודש, והחור בחשבון הבנק תופח, בחורף אין גשם, והצמחיה מתייבשת, ואפילו אירוס
הגלבוע לא נראה, וחם.. כל כך חם...
מדינה קשה
לחיות בה.
ארץ אוכלת
יושביה.
אז למה כשיש
צפירה הנשימה שלי נעתקת, ואני דומעת?
ולמה למראה
דגל ישראל שמתנוסס על מרפסות אני מתרגשת?
ולמה כשאני
רואה חיילים במדים בטקס יום הזיכרון אני מרגישה חנק מהול בגאווה?
ולמה כשמתנגנת
התקווה אני נזרקת שנים לאחור ובא לי להרים את היד ולהצדיע כמו שהייתי עושה אז,
בשנת 1975?
ולמה ביום
הזה, בשבוע הזה, אני מבינה שבעצם אני גאה להיות חלק ממדינת ישראל החופשיה,
הדמוקרטית?
נפש יהודי הומיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה