אחד מי יודע- מתוך ההגדה הפרטית שלי.

בסימן החג, ונוכח העובדה שקריאת ההגדה מתחילה בעוצמה ומוטיבציה בתחילת הסדר, ומדלדלת בהמשכו, והארוחה קוטעת את ההתלהבות (כי מי יכול להיות במלוא חושיו אחרי ארוחה כזו?)

כמעט ולא יוצא לי לזמרר את "אחד מי יודע".

אז הנה הגרסה שלי לשיר האלמותי הזה...

אחד מי יודע? אחד היא האהבה. אהבה לאיש. אהבה לבן זוג. אהבה לעובדה שאנחנו שניים. כשאתה עצוב אני משמחת אותך. כשאני כועסת אתה מפייס אותי. כשאתה דואג אני מרגיעה. וכשאני כואבת אתה תומך. שניים. ואף אחד לא יכול עלינו.

שניים מי יודע? שניים אלו ההורים שלנו. אלה שעדיין פה איתנו, ואלו שכבר לא. אלו שהשכילו לנטוע בנו ביטחון ואמונה ביכולותינו, ואלו שלא. אלו שמסמלים לנו את הדרך הנכונה לצעוד בה, ואלו שמכוונים אותנו לרצון לפנות לדרך הנגדית, ההפוכה. אלו שכאשר הם איתנו הם לעיתים מכעיסים, מעיקים, לוחצים, אבל כשהם אינם הם חסרים כל כך.

שלושה מי יודע? שלושה הם היקרים לי ביותר. שלושת ילדי. שלושה שאני גאה בהם כל כך. שלושה שאני אוהבת כל כך. בלי תנאים, משתדלת שגם בלי ציפיות, בלי . רק אוהבת, מחוברת, ותמיד תמיד תומכת בכל אשר תלכו.

שלושה פלוס מי יודע?  הפלוס הוא המקסימים שמתווספים לי למשפחה. בני הזוג שלכם ילדי. הבחירות שלכם הם גם הבחירות שלי. והעובדה שפתאום המספר של ילדי מוכפל? אני בהחלט אוהבת את זה. מאושרת עם זה.

ארבעה מי יודע? ארבעה הם ההולכים על ארבע שליוו ומלווים אותי במהלך השנים. כל אחד והאופי שלו. זה המכסח כל מה שנמצא בדרכו, זו המדהימה שלא התבגרה גם כשהיתה מבוגרת, זו הנאורוטית, שפחדה מכל עלה מתנופף ברוח, אבל אמפטיה היה השם השני שלה, וזו העכשוית הבולי הקטנה, שמרעישה כמו עדת כלבים, עושה מה בראש שלה ולא רואה אף אחד ממטר. אוהבת אתכם מאד גם כשהטרפתם עלי את דעתי.

חמישה מי יודע? לא בדיוק חמישה אמנם, יותר. הרבה יותר. חברים טובים. כאלה שעברו במהלך השנים את המסננת הדקה שלי, כשניפיתי את כל אותם אנשים שהקרינו צביעות, שלא הרגשתי איתם בנוח, שהחיבור לא היה אמיתי לגמרי, כנה לגמרי, שקוף לחלוטין. אתם נשארתם. ולנוכח החסר במשפחה אתם בהחלט ממלאים את המקום בהצלחה. חברים טובים שגם אם לא נפגשים אני יודעת שאתם איתי.

שישה, שבעה, שמונה, עשרה, אחד עשר, שנים עשר, עשרים, מאה, ועוד עשרות רבות של ילדים והוריהם. כאלה שמתקשים בשמיעה, מתקשים בשפה ודיבור, מתקשים בתקשורת. מלווים אותי מזה 36 שנים של יומיום. ילדים ארוזים בהורים דומעים וכואבים, שעזבו אותי אחרי שבועות, חודשים, שנים, מחויכים ואופטימים.

אחד מי יודע. מן ההגדה הפרטית שלי. בלי לחן עממי.