פליטים זה פליטים זה פליטים.
משפחות. זקנים. ילדים. עם תיק קטן או גדול, עם דמעות בעיניים, עם פחד
מהלא נודע.
עם בדידות איומה, עם אימה קיומית, עם רצון הישרדות.
בלי תכנית להמשך, בלי לדעת איך ולאן, בלי חיוך.
עם אהבת המולדת, עם דאגה גדולה, עם רצון שמתבטא רק בזה שרוצים להמשיך
לחיות.
ופעם זה אנחנו, המשפחה שלי ושלכם, ופעם זה שכנינו,
ופעם זה רחוק מאיתנו, שנות אור, כי מה לנו ולדרפור? מה לנו ולאפריקה
בכלל?
ופעם זה הם. האוקראינים.
ולמה לעזור להם אתם אומרים לי, הם היו חיות אדם אז במלחמה ההיא, הרגו ללא רחם,
שיתפו פעולה עם הנאצים באכזריות נוראה, דמניוק היה אוקראיני אתם אומרים.. karma is a bitch, מה פתאום אני אעזור למי שאולי הסבא רבא שלו
רצח בדם קר את המשפחה שלי?
וגם אני דיברתי ככה בדיוק. דור שני להישרדות ההיא. נטולת משפחה בגלל
ההם.
אבל עם השנים, זווית הראיה משתנה. לא מתרככת, דווקא לא. אבל פתאום אני לא
רואה אוקראינים. אני רואה אנשים. צעירים מאד, וגם זקנים. אנשים שחרב עליהם עולמם, במחי הכף של הדוב
הרוסי.
ואי אפשר להפנות את בגב.
ואי אפשר להתעלם.
ואי אפשר לא לתמוך, גם כשמנגד עומדים שיקולי דיפלומטיה.
כי זו השעה שגורלנו, גורל כולנו יחרץ. בדיוק עכשיו אתה נבחן במידת
האנושיות, ההכלה, האמפטיה, הלב.
גם אז, בשנים הקשות של המלחמה ההיא, העולם נחלק לאלה שפשעו, אלה שעמדו
מנגד, ועצמו עיניים, ואלה שסכנו את עצמם, את משפחותיהם, ונתנו יד. חסידי אומות
העולם אנחנו קוראים להם.
ואין חדש תחת השמש. זה הזמן להיות קצת חסידי אומות העולם.
ואני בטוחה שהסבים שלי, והדודים שלי, שנשרפו במלחמה ההיא, מסתכלים
מלמעלה עלינו עכשיו. ותוהים למה אנחנו, דוקא אנחנו, לא עושים יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה