כל שנה אני מבקשת
סליחה. מחברים, ממכרים, ממטופלים על משפחותיהם, מכולם.
כי הרי בטוח שחטאתי,
פשעתי, שכחתי, אמרתי, לא אמרתי, הגזמתי, פגעתי, כעסתי.
ובטוח שחלק היה בלי
מודעות, בלי כוונה, בלי התייחסות, וחלקיק קטן, בחיי שקטנטן, היה טיפונת מודע, סיטואציה בה הברקס שלי באותו רגע לא היה מכוון, לא עבד בזמן, לא עצר את ההתנהגות, המילים, שפת הגוף.
אבל השנה, דווקא השנה,
חוזרים לי מראות אחרים. זיכרון אחר.
דווקא השנה אני זוכרת
כל כך את השקט שהופר. את אותו יום כיפור, שבת, בו שהיתי בבית, עם ה-פס מהצבא, מקורס המכיות שבו
הייתי, יושבת בחדרי בבית הורי. יום שבת. היה שקט מוחלט. זמנים בהם מבלי להיות דתיים, לא הדלקנו
רדיו ביום כיפור, בוודאי לא טלויזיה או סטרימר (מי ידע אז מה זה..), סלולרי לא היה, לא
כלום. כולם ידעו לא להתקשר, לא להפריע את קדושת היום. יום כיפור היה משול לשקט מוחלט. לא כתבנו, לא ציירנו, רק קראנו. ספרים. לא
טבלטים. ואני זוכרת, הייתי שקועה במעיין המתגבר. איין- ראנד.
ואז משהו הפר את השקט.
משהו מאד לא שגרתי.
צלצול של טלפון.
אבא ענה. אמא ואני
שנזעקנו להבין מי גס הרוח שמתקשר ביום כזה שקט, עמדנו והבטנו בו. הוא החליף בשקט
כמה מילים עם מי שדיבר בצד השני. ואז הסתכל עלי ואמר- מדים. תעלי על מדים. את
חוזרת לצבא. אני אקח אותך.
ובדרך לבסיס מכוניות.
מי נסע אז ביום כיפור? הרבה מכוניות. נסעו בשקט מוחלט. וחיילים.. הרבה חיילים...והורים של חיילים, ליד ההגה, בפנים
מודאגות, פנים של כאלה שכבר ידעו מלחמה מהי.
ואז, אז נפתחו שערי
גהינום.
אז זו הסליחה שעולה
לי היום. סליחה גדולה.
סליחה מאלפי לובשי
המדים, שיצאו למלחמה ולא חזרו.
סליחה שלא השכלנו
להתעורר אחרי המלחמה הקשה ההיא, ולבנות מדינה טובה יותר.
סליחה מהילדים של 73,
שנאלצו גם הם לצאת למלחמות, להיפצע ולההרג.
סליחה גדולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה