הסתכלתי לה בעיניים. השתדלתי להיראות תמימה

בת חודשיים. לבנה צמרירית מתוקה ושקטה. כן שקטה. ההיא הגיעה עם הבת שלה. חיפשה גורה. הסתכלתי לה בעיניים. השתדלתי להיראות תמימה. האחיות שלי שכבו בסלסילה לידי. ההיא שאלה את זו שהביאה אותי ליום אימוץ גורים, זו מהעמותה, מי הגורה הכי רגועה ושקטה. עצמתי עיניים. עשיתי play dead. והצביעו עלי.

היא לקחה אותי בידיים. ליטפה אותי. ליקקתי אותה בעדינות, וזהו. היא היתה אצלי בידיים.

חתמה על הטפסים. הזו מהעמותה אמרה לה- האמא כנענית. וההיא אמרה, אין בעייה, זה הכלב הרביעי שלי. אחרי פוינטר, בוקסרית, ומעורבת , אני יודעת איך מגדלים כלבים. ואני חייכתי לי בשקט בפנים.

בבית הייתי שקטה. לשבוע.

אחרי שבוע החלטתי שדי. מספיק. הרי אי אפשר להחזיק פאסון כל כך הרבה זמן. זה היה הרגע המתאים. שחררתי את האישיות שלי החוצה. התרוצצתי אחוזת עמוק, נשכתי כל מה שהצלחתי להגיע אליו, כולל את הרגלים, הידיים, המכנסיים , הגרביים, של ההיא וההוא שאיתה.

הם, ההיא וההוא לא הבינו מה נפל עליהם. כזה עוד לא היה להם. ואני,  נבחתי. שוב נבחתי, עוד נבחתי, וגם נבחתי. כי הרי יש בי דם כנעני. ואני שומרת על ההיא וההוא שפתאום נראו חוורים יותר.

אז ההיא נכנסה לאינטרנט. קראה על כנענים. קראה על גורים, קראה על אילוף. קראה על מאלפים.

מה שנראה להם מוזר, שלמדתי בציק לשבת, ארצה, וגם צרכים עשיתי רק בחוץ. אבל כל היתר- אללה יסתור היא אמרה. היא נסתה לאלף אותי. אני נבחתי עליה. היא נסתה לאלף אותי. אני נשכתי אותה.

ואז הגיע המאלף הראשון. נחמד. די כיסח אותי. והיא מרחמת. והמאלף הלך. ואני נבחתי. והיא בכתה. ואני נשכתי.

ואז הגיע המאלף השני. רציני עם קרדיטים מרשימים מאחוריו. גם נחמד. בחן אותי ממושכות. אני דוקא השתדלתי לתת שואו. היא עמדה והסתכלה. ואז הם ישבו לסיכום. לא תצליחי הוא אמר. צריך לקחת אותה לפנימיה לאילוף. היא כנענית הוא אמר. ואת כבר לא בת עשרים הוא אמר. וגם אין לך את זה הוא אמר.

היא לא אהבה את הסיכום. הוא הלך. ואני נבחתי. ואני נשכתי.

ואז הגיע המאלף השלישי. אסף גל. גם הוא נחמד. מאד נחמד. עיניים כחולות. הסתכלתי עליו והוא עלי. היא על שנינו. ודוקא הפעם הוא מצא חן בעיני. והתחלנו לעבוד.

הוא באמת השקיע. היא באמת השקיעה. אני, אני באמת הפעם השתדלתי. היא התחילה להתאהב בי. אני התחלתי לציית לה. ועל כל זה ניצח אסף. אלוף האילוף. בתבונה, בנעימות, במקצועיות, עם התייחסות חיובית, התנהגותית, אבל החלטית ועקבית.

והיא, שיודעת מה זה עבודה התנהגותית, לומדת מאסף, מפנימה, ומנסה ליישם.

גדלתי. בת שנתיים וחצי, כמעט שלוש. עדיין נובחת מפעם לפעם, שומרת על הבית. כבר לא נושכת, ואפילו די מצייתת להיא ולהוא. כשבא לי. ולרוב בא לי.  די אוהבת אותם. והיא מאד אוהבת אותי. היא מרגישה שלקחה כלב חסר חינוך, והפכה אותו למבוית. שתחשוב. העיקר שיש לי יד מלטפת כשצריך, התייחסות עקבית ולא מבלבלת, וגבולות. כן- גבולות זה לא מילה גסה.

יש עוד עבודה אין ספק. היא תמיד משתדלת, ואני משתדלת לפעמים. אבל נרגענו כולנו. וטוב לנו ביחד.

תודה ענקית לבעל העיניים הכחולות. אסף גל אלוף האילוף. הכי מאלף שיש. מההיא, מההוא, וגם ממני.

באנג'י.