"אני מאמין" טיפולי

את ה-אני מאמין שלי, כתבתי מזמן. לאחרונה דפדפתי ברשומות שלי. ויש הרבה כאלה. קראתי. ולהפתעתי כל מילה אקטואלית כאילו נכתבה היום.
אז הרי הוא לפניכם...(השינוי היחיד- מספר השנים שלי כקלינאית. כן.. זה הולך וגדל..)

ה"אני מאמין" שלי בנושא מטפל-מטופל, נשען על תפיסת החיים שלי, זו שמבססת את הדרך בה אני מתנהלת בעבודה, במשפחה, ובחיים בכלל. 
כולנו בני אדם. אנשים ונשים עם תובנות, רגישויות, הצלחות, וכישלונות. כל אחד מאיתנו מעולה בתחומו שלו. 
אינטראקציה בין אנשים, גם אינטראקציה טיפולית, נשענת על מתן כבוד הדדי. אני כמטפלת, מתמחית בנושאי תקשורת, שפה ודיבור. כמו שכל אחד אחר מתמחה בתחומו. סיטואציה זו איננה ממקמת אף אחד מאיתנו במקום גבוה יותר משל השני. ממש לא. 
לכבוד הדדי יש השלכה גם ליחסי מטפל-מטופל. כאשר מתנהלים מול ילדים, בכל גיל, ובכל תפקוד קוגניטיבי/תקשורתי/שפתי/מוטורי, צריך לתת גם לילד את הכבוד המגיע לו. לא לזלזל בו, לא להפחית מערכו, לא לזלזל בצרכים שלו, ולדעת להתנהל בתבונה בפזל של המטרות הטיפוליות מול שמירת מקומו וכבודו של הילד. ואגב- זה מעניין עד כמה ילד שנותנים לו כבוד יודע להחזיר את זה בחזרה... 
נקודה מהותית מאד היא האמונה. האמונה בכוחות הגלומים בכל אחד מאיתנו. האמונה שאפשר להתקדם, להתפתח, ללמוד. הצניעות של מקומי כמטפלת מול מקום הילד. אני אינני יודעת למה הוא יגיע, לאן הוא יגיע, לאן הוא ירצה להגיע. ולכן מבחינתי השמיים הם הגבול. מקומי בפזל הוא רק לאפשר לו לרכוש כלים בהם הוא ישתמש אם הוא ירצה בכך. 

חשוב להבין ולהפנים. קלינאי תקשורת לא יכול לעשות את השינוי המבוקש בפעם או פעמיים בשבוע בהם הילד מגיע אליו.  קלינאי תקשורת יכול לעשות מודלינג להתייחסות נכונה ומתאימה לילד, לקושי השפתי/תקשורתי, למשפחה, לצוות החינוכי, לצוות הטיפולי. השינוי יעשה אם הסביבה העוטפת את הילד תעשה שימוש במודל ההתייחסות שמציג קלינאי התקשורת. ולכן מאד חשובה הנוכחות של ההורה בחדר, (כמובן כפי שכתבתי קודם, זהו הכלל, ויש יוצאים מהכלל כאשר הגיל ומצבו של הילד/הורה נלקחים בחשבון). הנוכחות משמעותית יותר כאשר היא איננה צפיה פסיבית אלא טיפול דיאדי- שותפות מלאה בתהליך הטיפולי. אינטראקציה בין המטפל-ההורה-הילד. כך אנו חווים פיתוח של מעגלי תקשורת, לקיחת יוזמות תקשורתיות, היענות ליוזמות, הכוונה, תיווך, ואחריהם למידה, הפנמה ויישום. 
לזה מתחבר נושא ההדרכה. הטיפול אינו שלם אם אין באפשרותנו לנתח את מה שקורה בחדר, לתת הכוונה למה שיש לעשות בבית, איך להמשיך את הנלמד בחדר בסיטואציה ביתית משפחתית, מהי התכנית הטיפולית לטווח קרוב, מהם האמצעים בהם נשתמש כדי לרכוש את המטרות המבוקשות, מה הצלחנו להשיג ובמה נכשלנו ואיך נשנה את האסטרטגיות על מנת שנשיג תוצאות טובות יותר. 
כן, אנחנו נכשלים מפעם לפעם בהשגת המטרות. לא, זה בהחלט לא מוריד מערכנו כמטפלים. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו לא יודעים להודות בעובדה שאנחנו לא משיגים את המטרה המבוקשת וממשיכים "למרוח" את ההורים, את הילד, ואת חשבון הבנק של המשפחה. 
זה בסדר להגיד "לא הצלחנו".
מאידך, תפקידנו לנסות ולחשוב על גיוון אסטרטגיות, גישות, מטרות, ולהתאימם אל הילד ולא לכופף את הילד לריבוע שבו אנחנו מתנהלים. 

חשוב מאד החיבור בין חדר הטיפולים והתכנית הטיפולית, למערכות החינוכיות. פה עשויות לצוץ מספר בעיות. המצב האופטימלי הינו קשר רציף בין כל הצוות החינוכי/טיפולי והמשפחה. בפועל זה כמעט ולא קורה. הסיבות שונות. לוח זמנים, השקעה כספית, קושי המערכת החינוכית לשיתוף פעולה, או שזה פשוט לא קורה. סתם. וחבל. 

בנייה ונוכחות בקבוצת דיון ועבודה (לא תמיכה.. התכוונתי לקבוצת עבודה..)להורים בתיווכה של הקלינאית מוסיפה להתקדמות הטיפול. קבוצה כזו שתעסוק בתכנים הרלוונטים להתפתחות השפה והתקשורת, (לא בתכנים רגשיים), יכולה לתרום הרבה. הפרייה הדדית של רעיונות, אסטרטגיות, סיעור מוחין, וחשיבה משותפת תמיד עוזרים. 

חשובה ההדרכה למשפחה המורחבת. מנסיוני, אחרי שהסבתא מגיעה פעם אחת, ושותפה לאינטראקציה היא כבר ממשיכה להגיע.. שמחה להגיע, לוקחת תפקיד.. והקשר שלה עם נכדה מתהדק. כנ"ל לגבי אחיו של המטופל. כל האחים/אחיות שהגיעו לטיפול, שיחקו איתנו ביחד, קבלו קרדיטים על המאמץ- המשיכו לקחת חלק פעיל וחיובי מאד, גם בחיי היומיום. 

לגבי הפסקות בטיפול: 
אם אתם לא מרוצים- הפסיקו. 
אם הילד לא זז- החליפו מטפל. 
אל תישארו בכוח האינרציה. 
אל תמשכו יותר מידי זמן בגישה אחת ספציפית רק כי אמרו לכם שזו הגישה היחידה המוצלחת. 
אל תקבלו הצהרות טוטליות. 
אם אמרו לכם "רק אני אקדם את הילד"- הפעילו סנסורים, הפעילו אנטנות, היו רגישים למצב, בדקו התקדמות, והחליטו החלטות. אל תישארו כי "לא נעים".. ממש לא. 
אבל- 
אם החלטתם לעזוב- עשו זאת בנעימות. אמרו יפה "שלום". אמרו תודה. לא בטלפון. פנים מול פנים. אנחנו, המטפלים, מתקשרים גם לילדים וגם אליכם. (כולנו אנשים.. אמרנו.. נכון?) אפשר לקבל מאד בהבנה הורים שמחליטים לעזוב. הרבה פחות בהבנה כאלה שנעלמים אחרי שיחת טלפון קצרה ולקונית. 
פה יש מעין חוזה טיפולי. אם הילד תקוע, אם אני ארגיש שאני כבר לא יעילה לצרכי ההתקדמות, אני מחוייבת לומר זאת להורים. לפעמים החלפת מטפל זה הפתרון, לפעמים החלפת גישה ולפעמים סתם פסק זמן. אבל אתם בהחלט תשמעו ממני על המצב ועל מה שאני ממליצה, ההחלטות כמובן בידיכם. 

ומעבר ל"אני מאמין"-
כמי שעובדת 40 שנים כקלינאית, רואה הרבה מאד ילדים, ועדיין מתלהבת מכל יום עבודה, חשוב לעדכן את ארגז הכלים במלאי חדש מידי יום של- 
אופטימיות, 
רגישות, 
ידע, 
סבלנות
חוש הומור
ו-אופטימיות.. כבר אמרתי?

לגבי מטרות הטיפול- 
בעיקרון אין מטרות על, אבל יש רציונל על פיו קובעים את מטרות העל. 

העבודה אצל קלינאי/ת תקשורת מתחלקת לכמה נושאים. היכולת התקשורתית, הידע השפתי, ויכולת הפקת הדיבור- הגוי. 

בנושא ההגוי-
לכל שפה מערכת פונולוגית משלה. מערכת הצלילים, (התנועות והעיצורים) שמשתמשים בהם בשפה הספציפית. מובנות הדיבור של הילד צריכה להיות תקינה על מנת שהסביבה תבין מה הוא אומר. אם יש שיבושי הגוי- חשוב לטפל. אם יש בעיות יותר מסובכות כמו דיספרקסיה למשל (בעיה או קושי ביכולת התכנון, ההתארגנות המוטורית לדיבור) מטפלים, מתרגלים. מטרתנו שלילד תהיה יכולת הפקת שפה אורלית, ושיעביר מסרים אורליים ורבליים בצורה מובנת. היעדים לטווח קצר נבנים על סדרי עדיפויות לפי נורמה גילאית להפקת צלילים בשפה. 

בנושא השפה-
נושא השפה יותר מורכב. השפה מורכבת מאוצר מילים, יכולת דקדוקית, יכולת תחבירית-היכולת לחבר מילים למשפטים תקינים, היכולת לספר ספור, הבנה, הבעה. ומכאן לשפה גבוהה יותר כמו מילים נרדפות, מטאפורות, ועוד ועוד.. 
חשוב להעריך את נקודות החוזק של הילד מול הקשיים שלו, (על סמך נורמות סטטיסטיות גילאיות של יכולת שפתית) ולבנות לו תכנית של מטרות לטווח רחוק, (שנה למשל) ויעדים לטווח קצר (חודש-חודשיים) . על כל נושא עובדים בצורה ממוקדת, אבל אבן הבוחן הינה היכולת להכליל את הנלמד לאינטראקציות אחרות, עם שותפים מגוונים, בסיטואציות משתנות, ולשימוש לצרכים אישיים. 
אנחנו ממשיכים במטרות גבוהות יותר של פיתוח חוש הומור, ציניות, ניבים שמשתמשים בהם בשפה יומיומית (למשל- "הדם עלה לו לראש"..) ועוד. 
לדוגמה- אם עבדנו על יכולת של שיח ספור, והילד למד לספר ספור על סמך תמונות (גירוי ויזואלי), מבחינתי ההפנמה והיישום של היכולת הזו תבוא לידי ביטוי כאשר הוא ירצה ויהיה מסוגל לספר משהו שעבר עליו בגן/בכיתה. 

בנושא התקשורת-
אנחנו עובדים על היכולת להיענות ליוזמות תקשורתיות, ליזום תקשורת, להנות משיתוף במשחק, בחוויה, באינטראקציה, להיות מסוגל לנהל שיח לפי כללי שיח המקובלים בחברה, (למשל לקחת תור... או להיות ממוקד לנושא השיח ולא לקפוץ לאסוציאציות מרובות...). על זה נוסיף את האפיונים הסופרסגמנטליים הנלווים ליכולת השפה האורלית- למשל הידע מתי משנים עוצמת דיבור, שינויי אינטונציה, וכדומה.
 ועל זה נוסיף את השפה הלא מילולית (שמהווה חלק מאד נכבד מהיכולת התקשורתית). היכולת לקרא ולהפיק הבעות פנים, ג'סטות מנואליות, שפת גוף תואמת את הנאמר בצורה אורלית וכדומה. 

התכנית של כל ילד נבנית על בסיס החוזקות והחולשות שלו, בנקודת הזמן העכשוית, והינה בסיס לשינויים לפי מצבו ותפקודו.

כל זה נכון לכל ילד מטופל. הדגשים משתנים כאשר אלו ילדים על הספקטרום האוטיסטי, ולא כתוצאה מהגדרת האבחון אלא כתוצאה מתפקודם הספציפי. (שמשתנה מאד מילד לילד למרות האבחנה המשותפת...) 

אני בטוחה שלא הקפתי הכל. אם נחפש מעין "מטרת על", מבחינתי - מטרת על היא לא לשנות את הילד המטופל. ולא להתערב במבנה אשיותו. המטרה היא הקניית ארגז כלים שבו הילד יכול לעשות שימוש לצרכיו, אם הוא ירצה בכך.

אני.
ד"ר רונית ולגרין.
קלינאית תקשורת.
שמאמינה בכל ליבה בכך שכל ילד יכול ומסוגל להתפתח ולהתקדם...