אור קטן בחשיכה גדולה

 ואני, אני מתקשה להבין.

מה עושים עם הכעס? הכעס הזה המחלחל והורס את הסבלנות, את הנחמדות, הכעס הזה על אנשים שנלקחו מהמיטות, מהמסיבה, מהבסיסים? ואין מי שמשיב, אין מי שעונה

מה עושים עם התסכול? התסכול ששולט בהתנהלות, ביום יום, שמחליף את הסבלנות ואת הקשב. התסכול על חוסר האונים ועל ההבנה שחייבים שינוי רק לא ברור איך עושים אותו.

מה עושים עם החרדה? החרדה שמשתלטת לא על עצמנו אלא על גורל המדינה שלנו. החרדה שמחליפה את מקום השקט, הרוגע. 

מה עושים עם חוסר האמון? חוסר האמון שתופס את מקום הנאיביות, חוסר האמון שתפס את מקום הביטחון שהיה במובילי המדינה ומחליטי ההחלטות.

מה עושים עם הפחד? הפחד הזה שמרגישים בקצות העצבים החשופים, כשצופים בסרט התצפיתניות, סרט על בארי וניר עוז, סרט הנובה, הפחד שזה לא רק מלחמה של הצבא, אלא מלחמת האזרחים על מלא מלא.

מה עושים עם הכאב? הכאב על הנרצחים, החטופים, הפצועים, הכאב שמחלחל בנשמה ולא מאפשר לך לצחוק בקול, לשמוח באמת, לחגוג את החיים.

אין עתיד, אין תקוה אין חלום?

אז זהו . שלא כך הוא אצלי.

מה עושים עם התקוה? התקוה הזו המתגנבת, השקטה, שמגיעה וחומקת עוברת את גדרות הכעס, התסכול, החרדה הפחד והכאב.

תקווה שמגיעה בדמות ניצוץ. קטנטן. כמעט בלתי נראה. שגדל וצומח מאד לאט, מאד בקושי, אבל לא מרפה.

התקווה שלא מבטיחה דבר, לא פותרת את הקיים. לא רציונלית. רק נוכחת. עדינה. עקשנית.

למרות מה שקורה, למרות מה שיקרה, למרות שלא ניתן להבין ולהסביר.

התקוה שלוחשת לי בשקט בשקט. להמשיך ולא לוותר.

כעס, תסכול, חרדה, חוסר אמון, פחד כאב ותקווה, שרוקדים ביחד.

לפעמים הם מובילים, לפעמים התקווה.

ואני? נעה בינהם.

נושמת.

ממשיכה.