לפני שנים, כשהתחלתי ללמד סטודנטים, הושבתי אותו מולי, הודעתי לו שהוא סטודנט כרגע, והוא עומד לעבור קורס סמסטריאלי בהתפתחות שפה ודיבור, ועוד אחד בלקויות שפה דיבור ותקשורת.
אם אתם עדיין לא מכירים אותו, הוא בחור
רציני. נותנים לו משימה והוא הולך על זה עד הסוף. לא תצליחו
להסיט אותו מהמשימה, לא תצליחו לבקש ממנו לעגל פינות, לא תצליחו להגיד לו- עזוב..
לא צריך.
קיבל
משימה, זהו. עד הסוף המר. (או המתוק).
הבחור
ישב, הקשיב לי מרצה לפניו, התבונן בשקפים, ועוד הקשיב לי. קורס שלם. ועוד אחד אחריו.
ואז-
התחיל לשאול שאלות.
אני
חושבת שאף פעם לא עמדתי במבחן רציני כל כך וחסר פשרות כל כך. עניתי, התפתלתי,
דיברתי, הסברתי, ושוב.
ואחרי
זה הרגשתי, שאני הכי מוכנה לצאת לעולם האקדמיה. שאין, אין סטודנט שיפחיד אותי
בשאלותיו כי אני, אני צלחתי את השאלות הכי מורכבות ומעמיקות שיכולות להיות. זהו.
זה שלי. וכך היה.
אז גם
הפעם.
הספר
שכתבתי, הגיע ישירות מההוצאה לאור לאחר העתקת שמש. מי שלא בקיא במונחים, הספר "אומנות
השילוב" שעוסק בשילוב ילד עם צרכים מיוחדים במסגרת חינוכית רגילה, עבר את
העורכת הספרותית, הלשונית, את ההגהה, העימוד, וההגהה החוזרת, ועכשיו יצא אלי העותק
הראשון לאישור.
נתתי
לו לקרא. נשמתי עמוק. חיכיתי לשאלות, לדילמות, לתחקיר, ללחץ.
סיים
לקרא, הושיט לי את הספר, ואמר- יופי. כל הכבוד. קריא, נגיש, משמעותי.
וזהו.
אוטוטו
הספר יוצא לאוויר העולם. אני כבר בצירי לחץ. בלי אפידורל.
הלידה
ממש ממש קרבה.
"אומנות השילוב" בדרך.
