ושוב, יושבת וכותבת ספר. ספר שמילותיו קיננו בי
הרבה זמן.
ספר שידעתי שמתישהוא אכתוב
ספר שלא יכול היה שלא להיכתב.
הוא נולד מהרגע שהבנתי שאני לא יכולה לברוח,
שהשואה לא נגמרה אצל אמא שלי.
זה ספר על החיים לצד הזיכרון.
שלה, שלי, ושל
כולנו כבני אדם.
כותבת ופוגשת את אמא, שוב ושוב.
כותבת ופוגשת
גם את עצמי של פעם, ושל עכשיו.
ולפעמים, תוך
כדי כתיבה, אני מבינה דברים
שלא ידעתי בכלל
שזקוקים להבנה.
ולפעמים אני רק
נוגעת, ולא מצליחה לפענח.
לא צריכה לוז מוקפד לכתיבה. ברגע שהתחלתי זה לא
נותן מנוח.
המחשב קורא לי, גם המקלדת. גם המחשבות. גם
הזכרונות.
שוב, יושבת וכותבת ספר.
