העוצמה של רשת חברתית או מה בין אמפטיה לצבע הצהוב.

"הסתכלו לה טוב טוב בעיניים. אל תסיטו מבטכם גם לנוכח הפנס מסביב לעין שמאל, ולחתך שמעל עין ימין.

זוהי אמא שלי.
האמא הגיבורה שלי, שעברה את אימי השואה ושרדה את הנאצים במחנה ההשמדה אושוויץ, את צעדת המוות, שעלתה לארץ ונשלחה לקפריסין, שעבדה למען שרות המדינה כעולה חדשה, שלא יכלה להתגייס לצהל בגלל השרידים הקשים שמחנה אושוויץ הותיר בגופה.

אמא שלי.
שישבה בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה בהר הרצל, בעוד מקריאים מעל הבמה את המכתב האחרון שאביה, סבי, כתב לילדיו, כשנפרד מהם בכניסת הנאצים לעירו.
ולא הזילה דמעה.
אמא שלי.
גם כשחלאת אדם הפיל אותה לארץ, והיכה אותה, אתמול, ולקח לה את התיק מהכתף, וכל זאת לאור יום, בגיל 87, היא לא בוכה.
היא מביטה בכם.
אם עוברים בה הרהורים על פרצופה של המדינה, היא לא מסגירה אותם בקול.
לאותו השודד, יש כנראה אמא וסבתא. לא בטוח שהן היו מישירות מבט לעיניה של אמא שלי, שמושכת בכתפיה, ואומרת- מה לעשות..הוא היה חזק ממני...
אמא שלי.
אוהבת אותך, מעריצה אותך, כועסת, וחורקת שיניים.."

 אמא נשדדה. זה הפוסט. זו הסיטואציה. קשה לכל הדעות. אבל לא בזה ענייננו. הפוסט שלי, שכתבתי בסערת רוחות בפייסבוק עלה לרשת.

לפוסט הוספתי תמונה. אמא שלי, חבולה בפניה.

ואז התחלתי להבין את כוחה של הרשת החברתית.

תוך שניות מספר מתחיל מחול שדים, משאיר אותי נדהמת ומבולבלת. אפילו קצת בפניקה. (ויעידו מכרי שאני לא נלחצת בקלות..)

מהרגע שהפוסט עולה לאוויר נכנסים כל אביזרי התקשורת בבית לעבודה בטורים גבוהים. באטרף.

בתוך חצי שעה מגיעות מאות תגובות בפייסבוק. אני קוראת תגובה ולאחריה מופיעות עשרות נוספות. אנשים שאני לא מכירה. שלא מכירים אותי. כולם כותבים. כולם מזועזעים. כולם דומעים. חלקם משתפים אותי בסיטואציות דומות או אכזריות מאלה, שקרו לבני משפחתם. חלקם מקללים ומאחלים לשודד מוות בעינויים. הגדיל לעשות כותב שהודיע נחרצות שאנשים כאלה צריך לשלוח לתאי הגזים.

ובתוך שאני קוראת, די המומה את עשרות הפוסטים, הטלפון מצלצל. ומצלצל שוב, ומצלצל שוב. ערוץ אחד, ערוץ 10, ערוץ 22, הכתב הפלילי של זה, והכתבת הפלילית של זו, וכולם רוצים ראיון. איתי, עם אמא שלי, מייד, בהול..

הפסקתי לענות לטלפון. מחקתי את הפוסט. נשמתי.

ואז אחרי שחזרתי לנשום, הסברתי בעדינות לכתב הזה, לכתבת ההיא, ולעוד כמה, שהם יכולים לפרסם את הפוסט אבל ללא תמונתה של אמי. שהיא מבוהלת. חרדה לפרטיותה.

ופתאום- ללא התמונה של הפנס בעין, והפנים החבולות, הם פשוט התאדו. נעלמו. זה כבר לא מעניין. המילים לא מרשימות כמו התמונה.

אז מה היה לנו פה?

אמפטיה למצב הקשישים בארצנו, שנשדדים באכזריות מידי יום?

רצון להביא את הבעיה למודעות של כולנו, ובייחוד של העוסקים בענייני שיפוט וחוקה?

או אולי רצון להביא ידיעה צהובה שתעלה רייטינג ותתפוס מקום?

ואז הגיעה ליהיא. מבינה את הרצון שלי לשמור על אמא. מבינה גם את חשיבות המסר וההתעסקות בו. ופרסמה ברשומותיה. כן. רק את המילים. בלי התמונה.

תודה לך ליהיא.