דיבורית ניידת

אחרי כל כך הרבה שנות עבודה, ההזדהות המקצועית הופכת להיות חלק אינטגרלי ממך. מהאישיות שלך. חלק דומיננטי מאד.

אני קלינאית תקשורת.

לא פעם יש צורך להסביר את המושג.

לא, קלינאית תקשורת לא עובדת במשרד התקשורת.

לא, קלינאית תקשורת לא עובדת במחשבים בחברת הייטק.

זכור לי אותו האב, מתפרץ לחדרי במבט מיואש, וצועק שהרופא אמר שמגיע לבן שלו דיבורית, כי הוא לא מדבר טוב.

אני עדיין, אחרי 35 שנות עבודה, לא נתקלתי בהגדרה קולעת מזו לקלינאית תקשורת .

דיבורית.

אז מה זה להיות קלינאית תקשורת עבורי?

התרגשות-

להתרגש מקבלת ילדון חדש לטיפול, להתחיל מאפס, מהקניית הרגלי משחק, מבניית אמון הדדי.

להתרגש מהברה הראשונה, מילה הראשונה, משפט הראשון, קשר עין, חיוך הסוציאלי.

להתרגש ממטופל שרץ בשמחה לחדר, מהילדון שמתעורר בבוקר ומבקש מאמא ללכת ל"חוג של רונית".

להתרגש מדמעת השמחה של ההורה בקצה העין.

סיפוק-

להרגיש משמעותית,  בהתפתחות וההתקדמות של המטופל. משמעותית בחיים של אחרים.

לעשות "וי" על יעדים בתכנית הטיפולית, להציב מטרות חדשות.

להיות בתנועה מתמדת קדימה. לפעמים לאט, לפעמים מהר, אבל בכיוון אחד- קדימה.

אתגר-

לחשוב על אסטרטגיות חדשות, דרך אחרת, להתמודד עם קושי בהפקת דיבור, קושי ברכישת שפה, קושי באינטראקציה תקשורתית, קושי התנהגותי. לספוג נשיכות, צביטות, ולהבין שלפעמים זו דרכו של הילד להעביר תסכול, ולדעת לשרוד את הקושי ולמצוא את הדרך המרגיעה והמאפשרת. להגיע גם לילד המופנם, הסגור, האנטגוניסט, המנותק, המוסח.

עצב-

להבין שלמרות הרצון שלי והמאמצים הילד לא מתקדם. לבשר להורים שהגענו לנקודה בה צריך להחליף מטפל, זה לא עובד. ולהרגיש בפנים שהפעם הפרוגנוזה לא מבטיחה הרבה. להיות מאוכזבת מעצמך.

תמימות-

להישאר צעיר. אם לא בגיל הכרונולוגי, ולא בגיל הפיסי, הרי שבהלך הרוח. ליהנות ממשחקי קופסה- לוטו, דומינו, סולמות ונחשים, לוטי קרוטי. ליהנות מניצחון, להתבאס כשמפסידים. לתחמן במשחק. להתעקש, להעלב, לקנטר, לצחוק. הרבה לצחוק. להישאר ילד.

קשיחות-

לשבת מול הורים דומעים, בוכים, מבולבלים, מתפרקים, ולהיות מסוגלת להושיט להם את קופסת הטישוס, לבלוע את הרוק, ולהמשיך לתפקד. לצאת מהנקודה הנמוכה ביותר ולדעת להמריא קדימה ולקחת את ההורים כטרמפיסטים איתך ביחד.

כובד-

כשהורים מעבירים את ההרגשה שהנה..הנה.. הגיעו לטיפולך, ועכשיו בוודאות הכל יהיה בסדר. ואת מרגישה יציקת בטון על הכתפיים, ורצון לא לאכזב, והטיפול לא פשוט, ואת כל כך רוצה לקבל super powers, אבל אין קיצורי דרך.

איזון-

אחרי פגישות עם הורים, אינטראקציה עם ילדים לקויי שפה, לקויי תקשורת, משעות הבוקר המוקדמות ועד הערב, מגיעים הביתה. ובבית, הזוגי שלך עם בעיות גב, הראש שלך כואב, הילדים מקטרים, והכלב אכל את הנעליים. ואת מבינה שהבעיות שלך קטנות, לא רלוונטיות, מול התכנים אותם ספגת במהלך היום.

עייפות-

דיבורית אמרנו? יום שלם את מדברת. מונולוגים, דיאלוגים, הרצאות. מדברת-מדברת-מדברת. ואז מגיעים הביתה ומזהירים את כולם מסביב- זהו. אני את מיכסת המילים שלי להיום מיציתי. אז תסלחנה לי חברותי הטובות שלא עניתי להן בטלפון, לא החזרתי צלצול, לא הייתי קואופרטיבית.

אופטימיות-

אי אפשר בלי אופטימיות.

“The most interesting information come from children, for they tell all they know and then stop.” 
― Mark Twain