תיאוריית המיינד

הטלפון היה בהול. אני מתבקשת להגיע מהר לגן. הגננת לא מוכנה להכיל יותר את מתן. הילד המשולב. הגיעו מים עד נפש.

לא, הוא לא ילד מכה.
לא, הוא לא מפריע לפעילות התקינה של הגן.
לא, הוא לא מרעיש, מלכלך, מפזר, הורס.
ועדיין היא הודיעה בהחלטיות שזהו. לא מתאים. היא לא מסוגלת יותר. מתן לא יכול להכנס לגן שלה.

כשהגעתי, האוירה כבר היתה נסערת. ההורים עמדו בצד עצובים, עם מתן  שהיה נבוך ומבולבל, הגננת נראתה כעוסה. נעלבת.

מה יכול לגרום לסערת נפש כזו?

אז זהו.. שבעצם כלום.

מתן, המאובחן על הספקטרום האוטיסטי, תסמונת אספרגר, חכם, בעל שפה רהוטה, דאג לדווח לגננת כל 10 דקות, מה הוא חושב עליה. המסר הצטמצם במשפט אחד, (אגב...תקין תחבירית...)

"את זקנה ומכוערת".

זהו.

הגננת, שקבלה מהילדון את המסר הזה כל מספר דקות. נעלבה, כעסה, הענישה, צעקה, וכלום לא עוזר. "את זקנה ומכוערת".

אגב- אם נתייחס לגילה של הגננת, היא בהחלט לא מהצעירות, וכן, הפן החיצוני איננו מהתכונות החזקות שלה... ועדיין, ברור לכולם שככה לא מדברים.

האמנם? ברור לכולם? כנראה שלא ממש...

לבקשתי נסענו ההורים ואני עם הילדון לקליניקה, נכנסנו לחדר הטיפולים והתיישבנו לשיחת הבהרה.

למה הגננת כועסת? שאלתי את מתן. לא יודע הוא ענה, רגוע, ושקט.

אולי אמרת לה משהו לא היה לה נעים לשמוע?

לא. ענה בהחלטיות.

אמרת לה שהיא זקנה ומכוערת?

כן.. ענה הקטן בסמכותיות. היא זקנה ומכוערת..

תיאורית המיינד. 

ההגדרה הטובה ביותר ששמעתי לתיאוריית המיינד-

"The ability to understand that others have also a mind of their own"

היכולת להבין שלמילים שלך עשויה להיות השפעה על האחר, שהוא עשוי להתייחס אליהן בשונה ממך.

מתן , אמר את מה שנראה בעיניו כאמת צרופה. "את זקנה", "את מכוערת". בתפיסתו הוא הוא לא שיקר. מבחינתו זה שקול למשפט- "את גבוהה". מאידך, לא היתה לו היכולת להבין, שלמרות שזו כנראה האמת המצערת, הגננת מרגישה נעלבת, פגועה. שיש דברים שלא אומרים אותם בקול.

ואז דילמה. איך גורמים למתן להבין, מה מרגיש אותו אדם, שהמילים הללו נאמרות לו. אילו מילים גורמות לנו לשמוח, ולשמח אחרים, וכדאי לאמר אותן, ואלו מילים היינו מעדיפים לא יאמרו לנו, וכמובן עדיף שלא לאמר לאחרים. (למרות שאולי הן משקפות את המציאות האובייקטיבית).

ואיך הופכים את הלמידה לחוויתית ולא תיאורטית. כי הרי כאשר אנו מייצרים חוויה, המפעילה רגש אצל הלומד, הלמידה אפקטיבית הרבה יותר, והיישום יותר מוצלח.

עשינו שתי רשימות. בראש רשימה אחת כיכב פרצוף מחייך. בראש השניה פרצוף עצוב.

הודעתי שאני מתכוונת להתחיל ולהגיד מילים. חלקן נעימות לשמוע, וחלקן מכעיסות. הוא מצידו צריך לסמן מה הוא מרגיש למשמע המילים. היה נעים לו לשמוע – המילה נכנסה ברשימת הפרצוף השמח. לא היה נעים לו לשמוע- המילה נכנסה בטור המילים עם הפרצוף העצוב.

ואז התחלתי לתת לו רשימת מילים.

אתה חכם. אתה נבון. אתה טיפש. אתה יפה. אתה שובב. אתה זקן. אתה מכוער. ועוד כהנה.

וראו זה פלא- כל מילה נכנסה בדיוק בטור המתאים.

כששמע מילים חיוביות, הבליח חיוך..כששמע מילים שליליות- התכרכם הפרצוף...

ואז- ישבנו כשלפנינו שתי שורות מילים. כאלה שנעים לשמוע אותן, ולכן אפשר להגיד אותן וכאלה שלא נעים לשמוע אותן, ולכן לא מומלץ להגידן.

והמילים "זקנה" ו"מכוערת" תפסו את מקומן כלאחר כבוד ברובליקה השלילית.

והגננת- כן, היא לא שומעת יותר את הסופרלטיבים הללו. לפחות לא מפיו של מתן... 

למידה חוויתית?  כבר אמר קונפוציוס-
I hear and I forget. 

I see and I remember.

.I do and I understand 

תיאורית המיינד? 

“You simply cannot tell other people they are stupid, even if they really are stupid.”

 (Temple Grandin (The Way I See It: A Personal Look at Autism and Asperger’s