מישהו בוכה בי , מישהו בי רן

קליניקה.

רגעים מרגשים יש הרבה.. צליל ראשון שהוציא מטופל מפיו אחרי הרבה יזע ודמעות.. מילה ראשונה של מטופל כשהוריו דומעים מולי, חיוך סוציאלי ראשון, ועוד כהנה. רגעים שגורמים ללב להתרחב באושר, להרגשה שיש תכלית ויש משמעות לעובדה שאת תופסת את כסא המטפל..

אבל מפעם לפעם מגיעים רגעים אחרים.. שהמילים אושר, שמחה, התרגשות אינן יכולות להכיל את עוצמתם..

היא התקשרה אלי ושאלה, האם את מחפשת עבודה?

היא, המרצה שלי בחוג להפרעות בתקשורת, ולימים ראש החוג. אני קלינאית צעירה, אחרי לידת בני בכורי, ולאחר שנה של שהות בבית, שהחלה בהחלטה להיות האם הכי מסורה בעולם, והסתיימה בתובנה שאם לא אצא מהר לעבודה, שארית התאים האפורים שעוד קיימים בין ההחתלה לכביסות ולגני השעשועים תתפוגג.

כן, עניתי מהר מהר לפני שאתחרט.

טוב אז ככה, היא אמרה. העבודה היא להיות קלינאית תקשורת, במסגרת חדשה שמתעתדת לקום, לילדים לקויי שמיעה.

עד כאן זה נשמע רלוונטי מאד.

רק ש.. היא הוסיפה. .זו מסגרת חרדית, בבני ברק, לילדים חרדים. כל הצוות החינוכי והטיפולי- חרדים.

אז איך אני? אני הרי חילונית בנשמתי ? יהיה בסדר, רק שהתלבושת מחייבת.

אחרי דין ודברים משא ומתן, סיכמנו על חצאיות, ושרוול עד המרפק. רחנא ליצלן לא מכנסיים. לא מחשופים. על הגרביונים כבר לא הסכמתי לשמוע, ומשום מה פה לא היתה התעקשות.

כך עברו להם 16 שנים. אני כחילונית יחידה, במסגרת חרדית שחורה. המלתחה שלי החלה לאט לאט לתפוס צורה של חצאיות שאנל, וחולצות ארוכות שרוול.

המטופלים היו ילדים לקויי שמיעה. חרשים. גילאים צעירים מאד. אוכלוסיה חרדית כאמור. ואני, החילונית היחידה במערכת, לומדת להתנהל במגבלות הסביבה. לומדת להכיר מקרוב משפחות בנות 10-15 ילדים, אבות בבגדים שחורים, וכובעים, שלא מישרים אלי מבט בפגישת הורים,

לומדת לדעת שמאחורי השביס, השמלה הארוכה, הגרביונים האטומים, קיימות נשים. שאוהבות לשמוע סיפורים ולספר סיפורים על חברותיהן, (כן, אם זה לא לרעה, זה לא נקרא "ללכת רכיל"), נשים שנהנות מבדיחה טובה, מחברות, מתמיכה הדדית.

לומדת להבין שילד הוא ילד הוא ילד. לא משנה מאיזו משפחה, מאיזו סביבה, מאילו מנהגים.

השנים עברו. 16 במספר. הילדים שהתחלתי לטפל בהם בגיל שלוש, הם בני 19, מתחתנים, יולדים ילדים משלהם.

ובי גמלה ההחלטה לעזוב. לחזור לבגדי עבודה הכוללים ג'ינס וטי שירט, ולצאת מהמסגרת החרדית הלא פשוטה.

לפני כשנתיים מגיעה ההזמנה בדואר. למסגרת "שמעיה" בבני ברק, מלאו 30 שנים. ולכבוד המאורע אני כאחת ממקימות המסגרת, מוזמנת לאולמי ויזניץ, לארוע חגיגי, לחגיגות השלושים.

מתלבטת. האם ללכת? אני הרי בחוץ, מחוץ לאוירת בני ברק, מחוץ לחברה השונה כל כך מהילכות חיי היום-יום שלי. אבל הסקרנות הרי הרגה את החתול, ושמתי פעמי לבני ברק.

האולם מלא עד אפס מקום. הצבע השולט -שחור. מחיצה כמובן. נשים בשביסים, שמלות ארוכות שרוול. גברים מעבר למחיצה, בחליפות שחורות, זקנים, כובעים. ואני.

דברי תורה. מילים על המקום, המסגרת, הילדים. ועוד דברי תורה. ועוד דברי תורה.

ואז עולה לבמה בחור ישיבה. מעיל שחור. זקן, כובע. לוקח את המקרופון ואומר משפט אחד קצר. המילים מובנות. האינטונציה טובה. ההגוי תקין.

אני חרש , הוא אומר. ואני מדבר אליכם, ואתם מבינים.

כל זה הודות לגברת שעומדת כאן, בפינה.

מצביע עלי, כולם מסתכלים.

ואני בוכה.