יום שני, 24 בנובמבר 2014

אז מה אני בסך הכל רוצה?

תיאורית המיינד. היכולת לנסות ולהיכנס לנעלי האדם העומד מולך. האדם המנהל איתך אינטראקציה תקשורתית.
היכולת לעצור לרגע את המחשבות שלי, הרצונות שלי, התחושות שלי, ולפנות מקום לאחר. לשותף לשיח.
 אני יושבת מולכם. הורים. אתן צופים באינטראקציה שלי עם ילדכם. בעידודי, אתם מנסים להיות שותפים למשחק, למילים, לטיפול. והמחשבות מתרוצצות. סבתי היתה אומרת-
"רואים לכם על המצח מה אתם חושבים".
אז לכמה דקות אני עושה פסק זמן. מחליפה איתכם במקום. מנסה להציץ ולקרא על מה אתם חושבים, או- 
 מה אני מצפה מקלינאית התקשורת העובדת עם ילדי.

זה לא פשוט. אני  מגיע אליה עם הילד פעם בשבוע, אולי פעמיים. כבר עברנו  מערכת אבחונים מתישה, הרבה תקוות לחיים שהמציאות  ניפצה ברגע, הרבה תסכול. עצב. היא משחקת איתו. אני מסתכל. לפעמים מצטרף למשחק, אבל לא תמיד ברור לי מה הכוונה, מה המטרה. היא ממשיכה לשחק עם הילד ונותנת הכוונה. אני לפעמים מרגיש מיותר, מטופש קצת, תוהה מה אני עושה שם. ולא, הילד לא תמיד מתנהג לפי הציפיות שלי, וזה מביך . היא לא מתרגשת, ואני חונק את הדמעות. מה בסך הכל רוצים מהילד, שיוציא קולות, שיגיד מילים, שישחק ... למה זה כל כך קשה?

אני מגיע לקלינאית עם הרבה תקוות, לפעמים עם ציפיות ולפעמים בלב מרוקן ומבט כבוי.
מה אני מצפה ממנה? שתהיה סבלנית. לא רק לילד גם אלי. אני מבין לאט. קשה לי לשחק ב"נדמה לי". קשה לי לחזור להיות בן שלוש. אני גם לא ממש רוצה. אני כן רוצה שתבין שאני מאד מעוניין  לסייע, לא תמיד מסוגל, לא תמיד פנוי רגשית.

אני רוצה שתאמין ביכולת של הילד להצליח. שלא תיבהל מהקשיים שלו. שתשכיל לראות מאחורי חוסר ההיענות, הקשיים בדיבור ובהבנה, הנפנופים,  ההתנהגויות המוזרות והאקולליה, שהוא ילד חכם. מאד חכם. שתראה מה שאני רואה אצל הילד. תבונה ויכולת שאסורים כבויים וכבולים בשלשלאות האוטיזם, הדיספרקסיה, האפזיה. ושתצליח לגרום לילד להאמין ביכולותיו, למרות קשייו. שתאפשר לו ליהנות ולא רק להיאבק, שהאינטראקציה ביניהם תהיה מושתת על הנאה של שניהם.

שלא תוותר. אני יודע בתוך תוכי, שאם לא נוותר, הילד יראה מה שהוא יכול. רק שהדרך הרבה יותר קשה ומפותלת. שאם היא נסתה להקנות מיומנות כלשהיא ולא הצליחה, תנסה שוב בדרך אחרת ולא תגיד שהוא לא מסוגל.

שתגלה הבנה. לא רחמים. לא צריך ממבו ג'מבו פסיכולוגי. צריך שהיא תבין שאמנם הילד זקוק להורה במשרה מלאה, אבל כדי להגיע אליה, או למטפלים אחרים, צריך גם לשמור על מקום העבודה, ולנהל בית. אני מבין שהנוכחות של שני ההורים בפגישות חשובה, אבל אם אגיע אליה על חשבון עבודה, אני אקבל טופס טיולים, ואז אין משכורת, ואין חיים. אז אני וזוגתי חולקים בנטל. לא מרצון, אבל מכורח ומאילוצי היומיום.

שתהיה שם אם אנחנו מתפרקים מולה. שפשוט תהיה שם. אנחנו לא זקוקים למילים מנחמות. ההתפרקות קורית אחת לכמה זמן. גם הבכי שמגיע איתה. שתבין שזה בסדר. לא, אנחנו לא זקוקים לטיפול זוגי. תודה. אנחנו נופלים, ומתרוממים שוב. אין ברירה. החיים מכתיבים המשכיות.

שארגיש שהיא באמת יודעת, לומדת, מתפתחת מקצועית, ומאידך מסוגלת לשמור על דמות טיפולית שעדיין פתוחה לרעיונות חדשים. שלא תתנהל כ"אני ובלתי אין עוד". שתשכיל לשמור על צניעות, על נעימות, שלא נרגיש שעומד מולנו צוק גיברלטר שכולו אגו.

שתבין ותכיר בעובדה שלמרות שהיא למדה על קשיים ולקויות, הילד הזה הוא שלנו. עצמנו ובשרנו. אנחנו חיים אותו 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. אנחנו מכירים אותו הכי טוב. שתלמד מאיתנו את הילד, שתיתן לנו מקום כשותפים שווים בטיפול.

שנרגיש את התשוקה וההתלהבות שלה מהעבודה שבאמת יכולה להיות סיזיפית ומתישה. שתדביק גם אותנו, השפופים לפעמים, בהתלהבות של עשייה והתקדמות. זו בקשה גדולה, אבל שתשכיל להעניק גם לנו מוטיבציה ותקווה.

הילד צריך חיזוקים? גם אנחנו. שתגיד מילה טובה. שתביע הערכה להשתדלות שלנו, לניסיונות שלנו לקדם את הילד. כמו אצל הילד- שתחזק אותנו גם על ההשתדלות ולא רק על ההצלחות.

שתהיה אופטימית. פסימיות זה אנחנו. צריכים אותה אופטימית. כמו שנאמר- לאופטימי ולפסימי תוחלת חיים דומה. אבל האופטימי חי הרבה יותר טוב. שתשדר אופטימיות, ואנחנו ננסה להיצמד אליה.

אולי זו  ציפייה לא ראלית, אבל הייתי רוצה לראות את הילד רץ לחדר שלה בשמחה. נכון שהוא חייב טיפול, אבל אנחנו רוצים לדעת שהטיפול אינו עונש בשבילו.. שהוא אוהב את הטיפול ואת המטפלת.

שתהיה כנה איתנו, שתדע לשתף אותנו במה שהיא רואה. לחלק איתנו את ההתלבטויות שלה. תיתן לנו להרגיש חלק מהטיפול. אם היא חושבת שהילד אינו מסוגל להתקדם, אנחנו לא בהכרח רוצים לדעת. אבל כן רוצים להחליף מטפל לכזה שעדיין מאמין בילד.

אברא כדברא
החלפנו חזרה.

מבטיחה לנסות. מבטיחה להשתדל.


יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

1000 כבאים לא יצליחו לכבות אותי

מטופל ה-1000.
סתם מספר. אפשר להגיע אליו בקלות רבה. להכפיל 500 ב-2. לחלק 4000 ב-4, לחבר 250 ו-750.
בקלות רבה.
מטופל ה- 1000 מוביל אחריו שיירה ארוכה של ילדים . של ילדות. לקויי שפה, לקויי דיבור, לקויי שמיעה, לקויי למידה, אוטיסטים. הרבה אוטיסטים.
מטופל ה-1000 מוביל אחריו שיירה ארוכה של הורים.
הורים מודאגים, עצובים, מקווים, סקפטים, כועסים, דואגים, פגועים, דומעים, מסורים, חלקם טרוטי עיניים, אוהבים. הרבה אוהבים.
מטופל ה-1000 מכיל קלינאית אחת. בהתחלה צעירה, מהוססת, מתנסה, לומדת, מתלהבת, אופטימית, ונכון לעכשיו כבר לא כל כך צעירה (כרונולוגית... בנפשה צעירה עדיין), כבר לא מהוססת, מנוסה, ועדיין לומדת, מתלהבת ואופטימית.
מטופל ה-1000, יושב על כסא קטן אדום, ליד שולחן קטן, ולידו זו שאמרה פעם שאין מצב שהיא תמשיך לשבת במהלך יום עבודה על כסאות קטנים גם כשיהיו לה נכדים. אז נכדה יש, והיא עדיין יושבת על הכסא הקטן, (כחול), ודוקא די נוח לה.
למטופל ה-1000 יש עיניים כחולות, חיוך ממזרי. הוא לא מדבר , הוא מתקשה בתקשורת. והוא לא יודע את המשמעות העמוקה של המספר 1000 שהוא נושא איתו עבור זו שיושבת מולו.

יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

לדבר עם ילד אוטיסט, (או בעצם לדבר עם ילד).

הפוסט הזה נכתב בלשון נקבה. לא בטעות. לדאבוני רוב אנשי החינוך והטיפול שייכים למין הנשי. יחד עם זאת, ההתייחסות היא כמובן לגברים ונשים .
  • כדאי שהילד יבחין בנוכחותך לפני שאת מדברת. ענייני אותו, סקרני אותו, היי בטוחה שהוא מודע לקיומך לפני שאת מנסה לנהל איתו תקשורת מילולית.
  • אל תתילדי. ילדים מזהים זיוף מקילומטרים. גם אם הם אוטיסטים. הם לא זקוקים לכך שתדברי איתם בשפה תינוקית.
  • דברי רק אם יש לך מה להגיד. איך קוראים לך ילד זו שאלה די מיותרת. גם באיזה צבע החולצה שלך. לעומת זאת – שלום, קוראים לי רונית, זה לגיטימי לחלוטין.
  • אל תתחילי את השיחה בשאלה. אמרי משהו, ספרי משהו, הצהירי משהו.
  • תני זמן לדבריך לחלחל. אל תסיקי מחוסר תגובה שיש חוסר הבנה. לפעמים יש הבנה אבל ההתגייסות לתשובה קשה מידי.
  • אל תשאלי שאלות פתוחות. איך היה בגן, זו שאלה פתוחה ולא רלוונטית. במקרה הטוב תקבלי את התשובה "כיף". אבל- במה שיחקת בחצר- זו שאלה עם סיכוי טוב יותר בצידה לתשובה.
  • אל תיקחי באופן אישי התייחסות ישירה מידי, אולי בוטה מידי אולי אמיתית מידי של הילד. ילדים אומרים את מה שהם מרגישים, רואים, חושבים. ילדים אוטיסטים חסרים לרוב את ההבנה מה אומרים מתי ולמי. גם בגיל בית הספר. היכולת למניפולציה ולשקרים לבנים היא שלנו המבוגרים.
  • אל תדברי מעל לראש של הילד. את מדבר אליו, נסי לפגוש אותו בחלק מהדרך, התכופפי. שבי על כסא, כרעי על ברכיך.
  • תני לילד את הכבוד המגיע לו. למרות היותו ילד, ואוטיסט, יש לו רגשות, מחשבות. התייחסי אליו כמו שהיית רוצה שהוא יתייחס אליך.
  • אל תניחי הנחות, סביר להניח שתטעי. נסי להבין מי עומד מולך. אל תלבישי על הילד את ההתייחסות שלך לעולם. נסי לראות את הדברים מבעד לעיניים שלו. זה לא קל, אבל מי אמר שתקשורת קלה לביצוע?
  • אל תיבהלי מקולות ותנועות של הילד. לרוב הקוליות הלא קשורה, והתנועות המוזרות או רוטיניות, אינן בגללך. הם מופיעים במצב של גרוי תחושתי סביבתי שמציף את הילד, או צורך בגרייה הנובע ממצב פיזיולוגי.
  • אל תאלצי אותו ליצור איתך קשר עין. קשר עין עלול להיות מטלה הדורשת מיקוד ומאמץ. אם חשובה לך עצם התקשורת, וותרי על קשר עין במהלך כל האינטראקציה. הסתפקי בקשר עין לטווחים קצרים.
  • אל תחבקי, תנשקי, תיגעי נגיעות מיותרות. כבדי את מרחב ההתנהלות של הילד. אל תידרכי לו ברגל גסה במרחב האישי שלו.
  • אל תהיי מונוטונית . שני אינטונציה, עוצמת קול, הבעות פנים, תפקדי כמו שחקן עולה בהבימה.
  • לעולם אל תדברי בנוכחות הילד על הילד. צאי מנקודת הנחה שהוא מבין הכל. גם אם הוא לא מבין.
  • ואל תשכחי. הילד הוא ילד הוא ילד.

 תוכן  הפוסט הזה, מתבסס על שעות ארוכות, ימים, שבועות ושנים, בהם אני יושבת על כסא קטן, ומנהלת אינטראקציה עם הילדים היושבים מולי.   
למדתי ועדיין אני לומדת מה לא לעשות, ואיך להתנהל על מנת לקבל תוצאות מקוות של תקשורת אמיתית ומהנה גם לי וגם לילד מולי.
היום, אני מבינה, שהמורים הטובים ביותר שהיו ויש לי הם הילדים עצמם.