תיאורית המיינד. היכולת לנסות ולהיכנס לנעלי האדם העומד מולך. האדם
המנהל איתך אינטראקציה תקשורתית.
היכולת לעצור לרגע את המחשבות שלי, הרצונות שלי, התחושות שלי, ולפנות
מקום לאחר. לשותף לשיח.
אני יושבת מולכם. הורים. אתן צופים באינטראקציה שלי עם ילדכם. בעידודי,
אתם מנסים להיות שותפים למשחק, למילים, לטיפול. והמחשבות מתרוצצות. סבתי היתה אומרת-
"רואים לכם על המצח מה אתם חושבים".
אז לכמה דקות אני עושה פסק זמן. מחליפה איתכם במקום. מנסה להציץ ולקרא על מה אתם חושבים, או-
מה אני מצפה מקלינאית התקשורת העובדת עם ילדי.
זה לא פשוט. אני מגיע אליה
עם הילד פעם בשבוע, אולי פעמיים. כבר עברנו
מערכת אבחונים מתישה, הרבה תקוות לחיים שהמציאות ניפצה ברגע, הרבה תסכול. עצב. היא משחקת איתו.
אני מסתכל. לפעמים מצטרף למשחק, אבל לא תמיד ברור לי מה הכוונה, מה המטרה. היא
ממשיכה לשחק עם הילד ונותנת הכוונה. אני לפעמים מרגיש מיותר, מטופש קצת, תוהה מה
אני עושה שם. ולא, הילד לא תמיד מתנהג לפי הציפיות שלי, וזה מביך . היא לא מתרגשת,
ואני חונק את הדמעות. מה בסך הכל רוצים מהילד, שיוציא קולות, שיגיד מילים, שישחק ...
למה זה כל כך קשה?
אני מגיע לקלינאית עם הרבה תקוות, לפעמים עם ציפיות ולפעמים בלב
מרוקן ומבט כבוי.
מה אני מצפה ממנה? שתהיה סבלנית. לא רק לילד גם אלי. אני מבין
לאט. קשה לי לשחק ב"נדמה לי". קשה לי לחזור להיות בן שלוש. אני גם לא
ממש רוצה. אני כן רוצה שתבין שאני מאד מעוניין
לסייע, לא תמיד מסוגל, לא תמיד פנוי רגשית.
אני רוצה שתאמין ביכולת של הילד להצליח. שלא תיבהל מהקשיים שלו. שתשכיל לראות מאחורי
חוסר ההיענות, הקשיים בדיבור ובהבנה, הנפנופים,
ההתנהגויות המוזרות והאקולליה, שהוא ילד חכם. מאד חכם. שתראה מה שאני רואה
אצל הילד. תבונה ויכולת שאסורים כבויים וכבולים בשלשלאות האוטיזם, הדיספרקסיה, האפזיה. ושתצליח לגרום
לילד להאמין ביכולותיו, למרות קשייו. שתאפשר לו ליהנות ולא רק להיאבק,
שהאינטראקציה ביניהם תהיה מושתת על הנאה של שניהם.
שלא תוותר. אני יודע בתוך תוכי, שאם לא נוותר, הילד יראה מה שהוא יכול. רק
שהדרך הרבה יותר קשה ומפותלת. שאם היא נסתה להקנות מיומנות כלשהיא ולא הצליחה,
תנסה שוב בדרך אחרת ולא תגיד שהוא לא מסוגל.
שתגלה הבנה. לא רחמים. לא צריך ממבו ג'מבו פסיכולוגי. צריך שהיא תבין שאמנם הילד
זקוק להורה במשרה מלאה, אבל כדי להגיע אליה, או למטפלים אחרים, צריך גם לשמור על
מקום העבודה, ולנהל בית. אני מבין שהנוכחות של שני ההורים בפגישות חשובה, אבל אם
אגיע אליה על חשבון עבודה, אני אקבל טופס טיולים, ואז אין משכורת, ואין חיים. אז
אני וזוגתי חולקים בנטל. לא מרצון, אבל מכורח ומאילוצי היומיום.
שתהיה שם אם אנחנו מתפרקים מולה. שפשוט תהיה שם. אנחנו לא זקוקים למילים
מנחמות. ההתפרקות קורית אחת לכמה זמן. גם הבכי שמגיע איתה. שתבין שזה בסדר. לא,
אנחנו לא זקוקים לטיפול זוגי. תודה. אנחנו נופלים, ומתרוממים שוב. אין ברירה.
החיים מכתיבים המשכיות.
שארגיש שהיא באמת יודעת, לומדת, מתפתחת מקצועית, ומאידך מסוגלת לשמור על
דמות טיפולית שעדיין פתוחה לרעיונות חדשים. שלא תתנהל כ"אני ובלתי אין
עוד". שתשכיל לשמור על צניעות, על נעימות, שלא נרגיש שעומד מולנו צוק גיברלטר
שכולו אגו.
שתבין ותכיר בעובדה שלמרות שהיא למדה על קשיים ולקויות, הילד הזה הוא שלנו. עצמנו
ובשרנו. אנחנו חיים אותו 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. אנחנו מכירים אותו הכי טוב.
שתלמד מאיתנו את הילד, שתיתן לנו מקום כשותפים שווים בטיפול.
שנרגיש את התשוקה וההתלהבות שלה מהעבודה שבאמת יכולה
להיות סיזיפית ומתישה. שתדביק גם אותנו, השפופים לפעמים, בהתלהבות של עשייה
והתקדמות. זו בקשה גדולה, אבל שתשכיל להעניק גם לנו מוטיבציה ותקווה.
הילד צריך חיזוקים? גם אנחנו. שתגיד מילה טובה. שתביע הערכה
להשתדלות שלנו, לניסיונות שלנו לקדם את הילד. כמו אצל הילד- שתחזק אותנו גם על
ההשתדלות ולא רק על ההצלחות.
שתהיה אופטימית. פסימיות זה אנחנו. צריכים אותה אופטימית. כמו שנאמר- לאופטימי
ולפסימי תוחלת חיים דומה. אבל האופטימי חי הרבה יותר טוב. שתשדר אופטימיות, ואנחנו
ננסה להיצמד אליה.
אולי זו ציפייה לא ראלית,
אבל הייתי רוצה לראות את הילד רץ לחדר שלה בשמחה. נכון שהוא חייב טיפול,
אבל אנחנו רוצים לדעת שהטיפול אינו עונש בשבילו.. שהוא אוהב את הטיפול ואת המטפלת.
שתהיה כנה איתנו, שתדע לשתף אותנו במה שהיא רואה. לחלק איתנו
את ההתלבטויות שלה. תיתן לנו להרגיש חלק מהטיפול. אם היא חושבת שהילד אינו מסוגל
להתקדם, אנחנו לא בהכרח רוצים לדעת. אבל כן רוצים להחליף מטפל לכזה שעדיין מאמין
בילד.
אברא כדברא
החלפנו חזרה.
מבטיחה לנסות. מבטיחה להשתדל.
