חיית טרף ושמה דמנציה. פרק ג.

יש הרבה דפי הדרכה. מה לעשות כש.. איך להתנהג עם אדם דמנטי. אבל הם קרים, רציונלים וניכר שנכתבו על בסיס מחקרים ולאו דווקא מהיכרות אישית וקרובה.

אצלי אלה החיים עצמם. אני לומדת. זה לא קרה ביום, וזה לא היה קל. אבל מיום ליום אני מבינה שכאן לא היכולת הקוגניטיבית מובילה אותי, לא הרציונליזציה, לא ההגיון. רק הלב, והרגש, וגם הניסוי והטעיה. אני לא איש מקצוע בתחום, אבל יש לי קילומטראז' לא קטן. יש לי רצון להקל, אהבה גדולה, וכל אלה עטופים בהרבה עצבות וכאב. התובנות לא הגיעו מיד, אבל הגיעו. אז הנה חלקן פה, ויש עוד, ויהיו עוד.

וצריך כותרת. אז בואו ונקרא לזה-

לפעמים בניגוד להגיון, ולשכל הישר, אבל תמיד עם הנשמה והלב.

אז איך? הנה הגרוש וחצי שלי בנושא.

להסכים. לא להתווכח. אף פעם לא להתווכח, גם אם הנאמר פחות רלוונטי. גם אם אני צודקת. להגיד נכון, או בסדר, או הכל טוב. ולעשות מה שאני חושבת לנכון.

לנסות ולהסיט את ההתקבעות על תבניות. כל תקופה והקיבעונות שלה. פעם זה לא הבית שלה, פעם לקחו לה דברים, פעם אמא (שנפטרה מזמן)  ישנה איתה בלילה, ופעם אני זה לא אני. אז לא להיות צודק, לא לנמק, לא להיכנס לפילוסופיות מיותרות. לנסות להסיח את הדעת. מחר או בעוד שבוע, זה כבר יהיה משהו אחר.

לעולם לא לבייש, לסייע בעדינות. לא לעשות מבחנים של מסוגלות.

להשרות ביטחון, לא לרצות לנמק, לא להטיף, לא ללמד. להיות רגועים.

להעלות זיכרונות חיוביים. לא לבדוק זיכרון. לא לשאול "את זוכרת את..." ועדיף בכלל לא לשאול שאלות. ככה פחות נתאכזב.

לענות שוב ושוב ושוב בסבלנות, על שאלות שחוזרות על עצמן כל דקה. להתאפק, לא להגיד- "אמרתי לך כבר"

לאפשר לעשות מה שעדיין ניתן. לא לתת הרגשה של אי מסוגלות. לתת חיזוקים על השתדלות ולא רק על הצלחה. להתמקד במה שעדיין היא יכולה לעשות, ולא במה שכבר לא.

לבקש, להשתדל לא לדרוש. דרישה גורמת ללחץ. לשמור את הדרישה למצבי קיצון שאז אין ברירה.

אמפטיה, הכלה, סבלנות, פתאום אלה לא רק מילים. ללא התנשאות.

לנסות לשמור על שלוות נפש. לנסות לא לבכות לידה. היא אולי איבדה את היכולת להבין, אבל לא בהכרח את היכולת להרגיש.

לתת כבוד. לנסות לזכור את כל מה שהיא היתה עבורך במהלך השנים.

למצוא אוזן קשבת בשבילי. מקום לפרוק תסכול וכאב, מקום לעשות ונטילציה. לא לשמור עמוק בבטן, זה עושה שמות בבן אדם.

לדבר במשפטים פשוטים, לא מסובכים, לחייך, לנסות ולהשרות חיוביות.

להשקיט רעש חיצוני, אורות חזקים, מומלץ לא יותר מידי אנשים בחדר. זה מלחיץ ומאיים, במיוחד כשהשיחה מתפתחת ללא יכולת האדם להשתתף או להבין.

לא בהכרח מה שהובן היום, יהיה מובן מחר או בעוד חמש דקות. להכיר בעובדה שיש לביליות בתפקוד, אבל הכיוון הכללי הוא הדרדרות.

לפעמים יש תופעות של פרנויה, חשדנות ואפילו עוינות. חשוב להשתדל להישאר רגוע ולא להיכנס לסערת רגשות. אחכ, בסופו של יום, כן, מותר ורצוי אפילו לבכות ולשחרר את המצוקה.

אלו לא כללי התנהגות. אלו המלצות בלבד. לא תמיד ניתן לעמוד מול המציאות ולשמור על נינוחות וחיוביות. לא הצלחתי היום? אולי אצליח בעוד יומיים.

ומה שהכי חשוב, קשה, בלתי נסבל, מפחיד זו המחשבה שלא מרפה.

היום זה הם. ומחר?