היא בת 77

 ישראל, בת 77.

לא ילדה. לא זקנה.

מדינה שנולדה בתוך טראומה, והצליחה לאט, לא בביטחון, לא בלי חריקות להפוך את עצמה לבית. בית שחי תמיד על הקצה, עם טלטלות בלתי פוסקות, עם אובדן בלתי נגמר, עם שכול שנארז בשמות ובתמונות ובשירים שקטים מדי ביום הזיכרון, ורועש מדי בשאר ימות השנה.

אבל השנה הזו יותר מכל שנה, נדמה שיש משהו עמוק שנשבר. לא רק מבחוץ. גם מבפנים.

החברה קרועה, והכוחות שמושכים אותה לכיוונים מנוגדים כבר לא מנסים אפילו להעמיד פנים שהם מדברים את אותה שפה. זה לא עוד פער אידיאולוגי. זו חרדה קיומית. חרדה מהשתלטות הרוע. גזענות. דיקטטורה. פשיזם. כליון.

חרדה שמולידה שנאה, והופכת אותנו מעם לכנופיות של זהויות, שכל אחת מהן בטוחה שהיא הקורבן היחיד, היחיד שצודק, היחיד שמבין.

ובתווך, מדינה. עם יומולדת.

והלב דואב.

כי יש רגעים, לא רבים, אבל חדים, שבהם את מוצאת את עצמך פשוט נעצרת ולא מצליחה להבין איך זה קרה. איך הדרדרנו כל כך רחוק וכל כך מהר,

מי אישר את זה, מי ישן בשמירה, מי הרוויח מזה, מי חשב שזה רעיון טוב,

ואיך ייתכן שמול עינינו, מתפרקת התשתית שהחזיקה את המקום הזה בקושי כל כך הרבה שנים. מילים כמו אנושיות, סולידריות, מוסר, גבולות אתיים, אחריות שלטונית הולכות ומתפוגגות.

את מחפשת הסברים . פוליטיים, כלכליים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, היסטורים, אבל כשאת סוף סוף בונה לעצמך נרטיב משכנע, הוא קורס מול המציאות.

כי מה שקורה כאן לא מתיישב עם שום הגיון מערכתי או עם שום תחזית.

זה נראה יותר כמו תופעת טבע לא צפויה, בלתי נשלטת, מסוכנת. כמו רעידת אדמה מוסרית, צונאמי של עיוורון וייאוש שאת יודעת שיש לו הסבר, אולי אפילו כמה, אבל את גם יודעת שלחפש את ההסבר עכשיו זה בזבוז זמן,

כי מה שצריך כרגע זה לשרוד. להבין מה עוד אפשר להציל מההריסות.

ולא להיאטם. ולא להתייאש. ולא להוריד ראש.

ובתוך כל זה ההבנה המפוכחת, המצמיתה, שאולי אין לך שום דרך לשנות באמת את הכיוון.

שאין לך שליטה. שאת יכולה לדבר, לפעול, לכתוב, לזעוק אבל את לאיכולה להכריח איש להקשיב, להבין, או לשנות.

שבסוף, כל מה שיש לך זו את.

היכולת שלך להחליט, גם ביום שבו נדמה שאין שום טעם, שאת לא מתלכלכת. שאת לא מקבלת את הנורמלי החדש.

שאת לא מתרגלת לשנאה, לגזענות, לשחיתות, לבוז, לרעש, להרס, לתאוות הכוח, לעבריינות מוסרית במסווה של אידיאולוגיה.

שאת קמה בבוקר ובודקת אם את עוד שם. אם את עוד מזהה את עצמך מול המראה. אם הקול שלך עוד נשמע לך אמיתי.

ואם כן את ממשיכה. בקטן. באישי. בדלת אמות. מול הילדים שלך, מול השכנים שלך, מול עצמך.

מול עצמך.

לא כי זה ישנה את המדינה.

כי זה הדבר היחיד שעדיין שומר עלייך בַּשפיות.

ואולי זה הדבר היחיד ששווה להילחם עליו ביום ההולדת ה-77.

על היכולת שלנו להישאר בני אדם, גם כשמישהו למעלה ויתר על המאמץ.

על התקווה שהממשלה תתחלף לפני שהרקב יחדור עד העצם.

על האמונה שיכול להיות כאן מקום טוב, שקט, צודק, שוויוני.

לא למרות המדינה. בגללה.

לא כי יש לנו ארץ אחרת , אלא כי אין.

ועכשיו גם שריפות. וביטולי טקסי יום העצמאות, שגם ככה לא היו רלוונטים בעוד ילדינו במנהרות הגהינום.

אפילו הסמלים עצמם לא מצליחים עוד להחזיק את הסיפור.

יום השואה 2025

 השבוע הזה תמיד היה טעון. כבד. שקט מאוד ורועש בפנים.

אבל מאז שפגשתי את עמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון הוא קיבל משמעות אחרת לגמרי.

מוצאת את עצמי עומדת מול קהלים ומספרת את הסיפור של אמא שלי.

יש רגעים שבהם אני עוצרת ונושמת עמוק, כי קשה להכיל את עוצמת ההרגשה.

לעמוד ולספר אותו זה הרבה מעבר להעברת ידע.

זו שליחות. זו רשות. זו דרך לחבר בין דורות, בין עולמות, בין זיכרון לתקווה.

אני מודה מעומק הלב לעמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון ולדודי, שמוביל את הדרך הזו באנרגיות בלתי נדלות, באמונה בדרך ובמטרה, ובאהבה גדולה.

כשאני מספרת את סיפור ההישרדות של אמא שלי, אני לא מספרת רק על מה שהיה. אני נותנת חיים למה שכמעט ונעלם. אני משמיעה את קולה של עליס, נערה בת 19, שעברה את התופת ויצאה ממנה עם עיניים פקוחות ולב רחב ואוהב. נותנת קול לשואת יהדות הונגריה. מעמידה לפניכם את אמא שלי, שחוותה עולם יפה, ואז מפץ גדול, גטו, מחנה השמדה, עבודת כפייה, וצעדת מוות.

אני מביאה את הזיכרון הזה, עם כל השבר שבו, אבל גם עם כל הכוח.

ונכון שזה מצריך ממני נוכחות, רגש, נשימה עמוקה, אבל מעל הכול, זו זכות גדולה.

בכל פעם שאני מוזמנת לספר את הסיפור אני נרגשת.

לא בגלל הבמה. בגלל ההקשבה. בגלל הדממה בחדר. בגלל המבטים האלה שבקהל, של ילדים, של מתבגרים, של בוגרים, של מבוגרים, שמבינים פתאום משהו שלא מאפשר לשכוח.

אני מודה מכל הלב לכל מי שפתח לי דלת ואיפשר לי לספר. בתי ספר, מרכזים קהילתיים, קבוצות פרטיות כל מי שנתן מקום למטרה ולסיפור.

המפגשים האלו, כל אחד מהם, מרגיש בשבילי כמו תקווה לעולם טוב יותר.

ואני מרגישה, בכל פעם מחדש, את היד של אמא שלי על הכתף.

לא כמשהו סימבולי אלא כנוכחות ממשית.

היא שם איתי, בכל משפט, בכל תיאור, בכל שתיקה.

תודה לך, אמא, על מי שהיית.

ועל הזכות שניתנה לי להיות זאת שמספרת את הסיפור שלך הלאה.

חג שמח? לא. חופשי? לא. אז רק חג. עם הרבה תקווה לטוב.

האביב כבר כאן, וחג הפסח מביא איתו תמיד תחושה של התחדשות, של יציאה מעבדות לחירות, של סיפור שצריך להמשיך ולהיאמר – כי כל דור חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אבל השנה, יותר מתמיד, המשמעות הזו חדה כמו סכין.

השנה, החירות שלנו איננה מובנת מאליה. ליבנו קרוע בין שמחה על האביב שבא, על המשפחות שיתכנסו סביב שולחן החג, לבין כאב עמוק על אלו שהאביב לא הגיע אליהם. החטופים שעדיין שם, בני משפחותיהם שהאביב שלהם נעצר ב-7 באוקטובר, הפחד, הדאגה, חוסר האונים – כל אלה יושבים לידנו בליל הסדר, בלתי נראים אך נוכחים מאוד.

ובתוך כל זה, אנחנו, בעמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון, בחרנו להיות שליחים. לקחת על עצמנו תפקיד לא פשוט – לשמור על הזיכרון, לספר את הסיפור, לתת קול למי שכבר אינם יכולים לספר בעצמם. בתוך מציאות שבה לפעמים נדמה שהעולם ממהר לשכוח, אנחנו מזכירים. בתוך כאב שנדמה שאין לו סוף, אנחנו מייצרים משמעות.

בפסח, אנחנו שואלים "מה נשתנה?" והשנה, השאלה הזו מקבלת משקל חדש. מה נשתנה בלבבות שלנו מאז השביעי באוקטובר? מה נשתנה בתחושת האחריות שלנו כלפי הסיפור היהודי, כלפי העבר שלנו, כלפי ההווה הכואב, וכלפי העתיד שאותו אנחנו מנסים לעצב?

אולי השנה, במקום רק לשאול, אנחנו גם יכולים להשיב. השנה, אנו נשתנה. נמשיך לספר, כי הזיכרון הוא כותב הסיפורים הטוב ביותר, להקשיב, להעביר את הלפיד. נמשיך לשמור על האור, גם כשנדמה שהוא מתעמעם. נמשיך, כי זה מה שאנחנו, כי זה מי שאנחנו.

מאחלת לכולנו חג חירות משמעותי, כזה שמזכיר לנו כמה אחריות יש לנו על החירות הזו. שנדע להביא גאולה של אמת, שנמשיך לספר – כי הסיפור שלנו הוא הכוח שלנו.

חג פסח מיטיב ורגוע שיהיה לכולנו.