נפלאות המילה הכתובה

 ואז היא ביקשה ממני להקריא את החיבור בפני הכיתה. כיתה ו'. בית ספר היובל. הייתי נבוכה למדי. קמתי , הקראתי. אני לא זוכרת מה היה כתוב שם. על הדף הלבן במחברת לפני עשרות שנים. מה שאני זוכרת את הדממה, את העיניים המקשיבות של אלה שבדרך כלל היו עסוקים בלהפריע למורה. בדיעבד, אני מבינה שאז זה התחיל. ההבנה שלמילים כתובות יש כוח. שהן מסקרנות, נוגעות, מקשיבות, מדברות.

את הארה שהניעה אותי לכתוב בלוג, אני זוכרת במדוייק. הרצון לכתוב, דגדג ולא הרפה. לא ידעתי מה אכתוב שם, אבל הייתי בטוחה שאכתוב. והרבה. היום אחרי הפוסט ה-170, אני יודעת שזו לא היתה התלבטות, לא היתה לי את הפריבילגיה להחליט אחרת. מילים אצלי זה הערוץ המועדף. זו ונטילציה, זו רווחה, זו נשימה.
מה שהבנתי במרוצת השנים, זה שהכתיבה משחררת. הכתיבה זורמת בקלות גם כשלנשמה קשה, גם בימים מורכבים, גם כשהעיניים דומעות, גם כשהגוף דואב. כשהחיים לא מקלים עליך, כתיבה תומכת. יש שפונים לעזרה נפשית. אני פונה לכתיבה. כותבת לעצמי, כותבת לדף, כותבת למי שיקרא.
ההחלטה לכתוב בגוף ראשון, נובעת מהצורך האינטנסיבי שלי בכנות. בשקיפות. את הספר הראשון, ספר מקצועי, (הספר "אומנות השילוב", שראה אור בהוצאת ניב), היה לי ברור שאכתוב בגוף ראשון. את הספר השני (על חייה של אמא כשורדת שואה, וחיי שלי כדור שני, שנמצא בתהליך הוצאה לאור) כבר לא היה לי ספק. גוף ראשון כמובן. והספר השלישי (בלי ספוילרים, שנכתב בימים אלה ממש), כמובן בגוף ראשון. בכתיבה בגוף ראשון גיליתי את האינטימיות הגבוהה ביותר. זו אני. גם אם קוראים לי רונית, וגם אם קוראים לי נועה. ומי שקורא פוגש אותי לא רק דרך הרעיונות, אלא דרך הקשיים, השמחות, התובנות והשאלות. החיים עצמם.
וכך, המילים הכתובות הפכו למקלט שלי, לפינה שלי, למרחב שבו אני יכול להיות כנה עם עצמי לחלוטין.
אני קוראת לא מעט פוסטים של כותבים שונים. בינהם מוכשרים מאד. המסר המרכזי הוא- כתיבה זו עבודה. הקפד על שעה קבועה ביממה שבה אתה כותב. אל תחכה למוזה. התייחס לכתיבה כאל מטלה יומיומית. משימה בלוז.
אצלי זה לא ככה. זו לא משימה. זה לא בלוז. זו מכונת ההנשמה שלי. כשאני כותבת, יש שקט. לא מסביבי, אלא בתוכי. השורות מסתדרות, המחשבות מתארגנות, ואני מרגישה שהצלחתי לתפוס רגע שהיה בורח לי. זה צורך. הדף (במקרה שלי מסך המחשב), סובל הכל. את הדילמות, את חוסר הסדר, את חוסר ההבנה ולפעמים גם את השברים. אחרי הכתיבה, הכל נעשה קל יותר, משוחרר יותר. האוויר נקי יותר.
אז אני כותבת.

 

 

שנה חדשה.

 שנה חדשה.

אני רגילה לפתוח את השנה באיחולים של שפע, שמחה ובריאות. אבל בשנתיים האחרונות זה אחרת.
המדינה סוערת, הרחובות מתוחים, משפחות שלמות חיות באבל, אחרים נאבקים בפציעות בגוף ובנפש. בתוך כל זה אנחנו מנסים להחזיק חיים רגילים. שולחן חג, חיוכים לילדים, מפגש חברים.
והכול מרגיש קצת שביר, כמעט לא אמיתי.
אני מוצאת את עצמי נקרעת בין החדשות במרקע למסך הטלפון, בין הפחד מהעתיד לבין הרצון להאמין שיש טעם להשקיע ביומיום. בין הכאב הגדול של כולנו לבין הצורך לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להיות שם בשביל המשפחה. יש ימים שזה כמעט בלתי אפשרי, אבל אין לנו מותרות לוותר.
דווקא עכשיו, כשכל כך קל להתייאש, אני מבינה עד כמה אנחנו זקוקים אחד לשני. להרים טלפון, לשאול מה שלומך, לחבק. להיזכר שאנחנו חלק מקהילה עם אחריות הדדית.
אז מה מאחלים לשנה החדשה?
לא הבטחות גדולות, לא אשליות. אני מאחלת לעצמי ולכולנו למצוא רגעים קטנים של אור בתוך החושך, לדעת לנשום גם כשקשה, ולהאמין שיחד אפשר לבנות משהו אחר, חזק יותר, ישר יותר, אנושי יותר.
שתהיה שנה של שינוי, של כנות, של יושרה, של צניעות, של אהבת הארץ.
שתהיה זו שנה של חוסן, של לב פתוח ושל נוכחות אמיתית. לא מושלמת, לא קלה אבל שלנו.

תפתחו את העיניים, תסתכלו סביב

בימים האלה, כשהמציאות מתפרקת מול העיניים, כולנו מרגישים את הכובד. כל יום יש עוד משפחות שכול, עוד פצועים בגוף ובנפש, עוד חדשות שמקשות לנשום. בתוך הסערה הזו אנחנו מתעקשים להמשיך את החיים. לשבת עם המשפחה לשולחן, לבשל, לחגוג יום הולדת. אלה לא מחוות קטנות, אלא בחירה יומיומית לא לוותר על מה שעוד מחזיק אותנו.

אבל גם השגרה הזו סדוקה. מאחורי כל צחוק של ילד יש ידיעה על ילד אחר שלא יחזור. מאחורי כל חיבוק יש געגוע למי שאיננו. החיים ממשיכים לא כי אנחנו אדישים, אלא כי זו הדרך היחידה לשרוד. להיאחז בטוב, גם כשהוא שברירי ודקיק, זו אולי המשמעות האמיתית של הכוח. לראות פריחה על עץ, לשמוע צחוק בגן שעשועים, למצוא רגע של שקט בבית. זה לא מוחק את הכאב, אבל מזכיר שיש חיים לצד האובדן.

ובתוך כל זה, החשיבות של להיות יחד גדולה מתמיד. הכי קל להתפוצץ על מי שצפר לנו או עקף אותנו. אבל האמת היא שאף פעם אנחנו לא יודעים מה עובר עליו. אולי הוא חוזר מבית חולים, אולי הוא איבד מישהו קרוב, אולי הוא סוחב טראומה שאין לה סימן חיצוני. לתת כבוד, להיות סבלני, לעזור כשאפשר זו לא חולשה. זו הדרך היחידה לשמור אחד על השני, וגם על עצמנו.

המצוקה היא של כולנו, וגם התקווה. כשאנחנו בוחרים לפרגן במקום לשפוט, לשתף במקום לסגור את הלב, אנחנו יוצרים מרחב שאפשר לנשום בו. אנחנו אומרים לעצמנו ולסובבים, אנחנו לא מוותרים. בתוך השבר הזה אנחנו מחזיקים אחד את השני, וככה לאט לאט גם את עצמנו.