תפתחו את העיניים, תסתכלו סביב

בימים האלה, כשהמציאות מתפרקת מול העיניים, כולנו מרגישים את הכובד. כל יום יש עוד משפחות שכול, עוד פצועים בגוף ובנפש, עוד חדשות שמקשות לנשום. בתוך הסערה הזו אנחנו מתעקשים להמשיך את החיים. לשבת עם המשפחה לשולחן, לבשל, לחגוג יום הולדת. אלה לא מחוות קטנות, אלא בחירה יומיומית לא לוותר על מה שעוד מחזיק אותנו.

אבל גם השגרה הזו סדוקה. מאחורי כל צחוק של ילד יש ידיעה על ילד אחר שלא יחזור. מאחורי כל חיבוק יש געגוע למי שאיננו. החיים ממשיכים לא כי אנחנו אדישים, אלא כי זו הדרך היחידה לשרוד. להיאחז בטוב, גם כשהוא שברירי ודקיק, זו אולי המשמעות האמיתית של הכוח. לראות פריחה על עץ, לשמוע צחוק בגן שעשועים, למצוא רגע של שקט בבית. זה לא מוחק את הכאב, אבל מזכיר שיש חיים לצד האובדן.

ובתוך כל זה, החשיבות של להיות יחד גדולה מתמיד. הכי קל להתפוצץ על מי שצפר לנו או עקף אותנו. אבל האמת היא שאף פעם אנחנו לא יודעים מה עובר עליו. אולי הוא חוזר מבית חולים, אולי הוא איבד מישהו קרוב, אולי הוא סוחב טראומה שאין לה סימן חיצוני. לתת כבוד, להיות סבלני, לעזור כשאפשר זו לא חולשה. זו הדרך היחידה לשמור אחד על השני, וגם על עצמנו.

המצוקה היא של כולנו, וגם התקווה. כשאנחנו בוחרים לפרגן במקום לשפוט, לשתף במקום לסגור את הלב, אנחנו יוצרים מרחב שאפשר לנשום בו. אנחנו אומרים לעצמנו ולסובבים, אנחנו לא מוותרים. בתוך השבר הזה אנחנו מחזיקים אחד את השני, וככה לאט לאט גם את עצמנו.