ולדתי בארץ. נולדתי לתוך העברית. היא לא רק שפה בשבילי, היא אוויר לנשימה. אני חושבת בעברית, חולמת בעברית, סופרת בעברית, לפעמים אפילו כועסת בעברית. אבל כועסת יפה, עם תחביר.
גדלתי בבית שבו דקדוק לא היה המלצה, אלא דרך חיים. מילה לא נזרקת סתם; היא נבחרת, נשקלת, נעטפת במשמעות. אני אוהבת מילים. אוהבת את הצליל שלהן, את הדיוק שלהן, את הכוח שיש להן להאיר או להרוס. השפה שלי בדרך כלל תקינה, נקייה, אפילו גבוהה. אני אדם מנומס. יחסית. שומרת על נימוס גם כשלא מגיע. רק בכביש לפעמים.. אבל גם על זה אני מרגישה אי נוחות.
אבל בזמן האחרון אני לא מזהה את עצמי. אני מוצאת את עצמי מדברת, או נכון יותר, מתפרצת. המילים שלי איבדו את העדינות שלהן, הן נשלפות כמו גז פלפל. אני, שגדלתי על לשון תרבותית, מצחצחת מילים כאחרונת התגרניות בשוק. לפעמים אני שומעת את עצמי ומתקשה להאמין שזה יוצא ממני. זה לא קורה מרוע. זה קורה מתסכול. מזעם. מבושה.
מופעי האימים בכנסת, ההתנהגות חסרת הרסן של שרים וחברי כנסת, הזלזול בתפקיד, במוסדות, באזרחים, הזילות. הכול מתנקז אצלי לשפה. כל פעם שמישהו פולט עוד שקר, עוד עלבון, עוד קללה, עוד תצוגת טמטום מתנשאת, אני מרגישה את העברית שלי נקרעת מבפנים. וצורחת יחד איתי מול המסך.
לא תכננתי להגיע לזה. לא תכננתי לקלל. אבל כשהמדינה נראית כמו מערכון רע, כשהם מבזים את הכנסת, את הציבור, את עצמם, אני מאבדת את היכולת לשמור על שפה יפה.
וזה, אולי, מה שהכי כואב לי.
כי כשהשפה מתלכלכת, זה כבר לא רק עניין של סגנון. זה סימן שמשהו עמוק בזהות שלנו נשבר.
ואני, עם כל אהבתי למילים, מרגישה שאני נלחמת עליהן. על העברית שלי. על השפיות שלי, והאמת, כבר לא כל כך מצליחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה