סורה חושך.
חנוכה השנה מרגיש לי קצת אחרת. לא חג של הצהרות ולא של התרגשות מיוחדת, אלא מין סימון קטן של המשכיות. עוד ערב, עוד נר, עוד יום שעבר בהודייה על הטוב שיש. וזה לא מובן מאליו.אני מדליקה נרות גם כשאין לי מצב רוח חגיגי. גם כשאני עייפה. גם כשחדשות עוד מהדהדות בראש. לא מתוך טקס גדול, אלא מתוך הרגל טוב. ויש משהו מרגיע בידיעה שיש דברים שלא צריך להמציא מחדש. פשוט עושים.
אופטימיות, לפחות אצלי, כבר לא נראית כמו “הכול יהיה בסדר”. היא נראית יותר כמו היכולת לשים לב למה שכן עובד. למה שממשיך. למשפחה שמתכנסת, לחברים. אפילו אם בקיצור. לשיחה טובה באמצע היום. לבדיחה קטנה. לערב שנסגר בלי דרמות, לחיבוק.
נרות חנוכה לא מאירים את כל החושך, והם גם לא אמורים. הם מאירים פינה קטנה. שולחן. חלון. כמה דקות של אור קטן, לא הירואי. וזה דווקא מה שאני אוהבת בהם. הם לא מבטיחים הבטחות, הם פשוט מאירים.
אולי זה מה שאני לוקחת מהחג הזה השנה. לא אופטימיות גדולה, אלא תחושת יציבות. קיום. הידיעה שיש רצף. שגם אם העולם קשוח, והחדשות דרמטיות, יש לנו כמה רגעים מוכרים שמחממים את הלב.
אז כן, אנחנו מדליקים נרות חנוכה. על הקיום שלנו, על ההישרדות. לא כי צריך להתרגש, אלא כי יש במה לשמוח. בשקט. בפשטות. באור.
חנוכה טוב לכולנו. כזה שאפשר לנשום בתוכו.
