תהליך של כתיבת ספר, לא מתחיל בהשראה גדולה. הוא מתחיל באי שקט. במחשבה שחוזרת שוב ושוב, ושאי אפשר להמשיך להתעלם ממנה. בצורך לכתוב. מתעורר משהו שמבקש לצאת, גם כשלא ברור עדיין איך. בשלב הזה אין סיפור מסודר. יש תחושה. ויש החלטה לא מאוד הירואית: לשבת ולעבוד.
הכתיבה עצמה היא ימי עבודה. חלקם טובים, חלקם מתסכלים. יש ימים שבהם הדברים מסתדרים, ויש ימים שבהם את בטוחה שאת במבוי סתום. יש ימים בהם את מריצה את הסיפור בראש, ויש לילות שבהם את מתעוררת עם אאוריקה. ואת יודעת שזה בדיוק מה שחיפשת. יש טקסטים שנשארים על המסך, ויש כאלה שנמחקים בלי רחמים. יש התמדה, חזרתיות, וניסיון להיות כנה ישרה עם עצמך ועם מה שנכתב, גם כשזה פחות נעים. אין בזה קסם. ויש בזה קסם ענק.
ואת מתלבטת. כמה את נותנת מעצמך, עד איפה את תאפשרי לקורא להגיע. האם גיבור הסיפור זו את? דומה לך? חושב כמוך? או ממש לא. ואת יודעת שאצלך הכנות מובילה. גם אם יהיה לה מחיר. וברור לך שיהיה לה מחיר.
אחר כך מגיע שלב ההוצאה לאור. עריכה. תיקונים. ויכוחים קטנים עם עצמך ועם העורך שלך. על כל משפט. להבין מה חשוב באמת, ועל מה אפשר לוותר. ללמוד לקבל הערות, כי את יודעת שהעורך שלך מייצג את הקורא שלך. אבל גם לדעת מתי להגיד: עד כאן. זה הספר שלי, וזה הקול שלי. גם אם זה פחות מוצלח ספרותית.
ואז מגיע הרגע שבו הספר מודפס. את מחזיקה אותו ביד. לא כרעיון, לא כקובץ, אלא כמשהו ממשי. זה רגע שקט. אין זיקוקים. יש נשימה עמוקה והבנה שהגעת לקו המטרה. לא בספרינט. במסע ארוך. ואת יודעת שמשהו נגמר, ומשהו אחר מתחיל.
ואת כותבת על הספר. כמו על תינוק שלך שיצא לעולם. בהרבה שמחה, בהרבה התרגשות. רוצה שיראו אותו, שיקראו אותו, שיחוו אותו. ואת סקרנית מאד. והרגשות מעורבים. חשש, דאגה, וגם ביטחון. שזו את. וזה שלך.
ומגיעות התגובות.
לא כולן, לא בבת אחת. טלפון, מייל, הודעה, משפט שנכתב בפרטיות. אנשים שמספרים מה זה עשה להם, איפה זה פגש אותם, מה זה עורר. והתגובות נוגעות מאוד. ויש גם רגעים של דמעות. לא מהתרגשות גדולה, אלא מהידיעה שמילים שיצאו ממני הגיעו למישהו אחר, באמת.
ובנקודה הזו מתבהר לך דבר אחד:
כל הדרך הזו לא הייתה בשביל הספר. היא הייתה בשביל המפגש שנוצר עכשיו, בין מי שכתב לבין מי שקורא.
ואת יודעת שהמילים שלך, שהסיפור שסיפרת, נמצא עכשיו בליבם של אחרים.
עדיין לא קראתם? "ירושה שקטה" מחכה לכם בסבלנות.
.jpg)