פברואר הוא חודש יום הולדת. כן, דלייה טיפוסית. אני לוקחת רגע לעצור. לא בשביל בלונים, (למרות שכאלה מתעופפים לי עכשיו
בבית) אלא בשביל לומר בקול ברור: עשיתי הרבה. אני עושה הרבה. ואני מודה על זה.
באמת מודה.
השנה האחרונה
היתה שנת מעבר. אחרי יותר מארבעים ושבע שנים של קליניקה, טיפולים, משפחות, ילדים,
סיפורים, אהבות קטנות שנבנות בחדר אחד עם שטיח ומשחקים, סגרתי את הדלת. פיזית. העברתי
את המפתח, ויצאתי. לא מתוך שחיקה, אלא מתוך תחושה עמוקה של שלמות. זה פרק בחיי
שנתן לי הכול, ועכשיו הזמן לזוז הלאה. לדעת לסיים משהו כשאת יודעת שעשית טוב,
תרמת, נגעת, שינית חיים קצת יותר ממה שתכננת, זו זכות גדולה.
ובמקביל, החיים
לא תכננו לי חופשת פרישה. שגרירי זיכרון בגוף ראשון, ועשייה סביב זיכרון שיש לו
פנים וקול וגוף. כל יום כזה מזכיר לי למה אני קמה בבוקר: כדי לשמור על מה שחשוב,
כדי להעביר הלאה, כדי לשמר זיכרון. עשייה שלא נגמרת, וגם לא אמורה להיגמר.
הדלת שנסגרה
פינתה מקום לשולחן הכתיבה. היום אני מסתכלת בגאווה על "אומנות השילוב"
ועל "ירושה שקטה" - שני ספרים שכבר יצאו לאור ומשמיעים את קולי בעולם.
לצדם, יש עוד שניים: המדריך הבלתי מתנצל לגיל השלישי וספר המתח החדש. הם כבר
כתובים, שחורים על גבי לבן, ומחכים בסבלנות לאכסניה הראויה להם, מתעקשים גם הם
לצאת לאוויר העולם. כל אחד בטון אחר, בקצב אחר. לכתוב זה לא רק יצירה. זה עמוד
שדרה. זו דרך לנשום. ואני מודה על המתנה הזו.
ובתוך כל זה,
המשפחה שלי. המקום שבו אני נינוחה. המקום שבו אני יכולה להיות פשוט אני. הילדים,
הנכדים, האנשים שמחזיקים אותי כשאני רצה מהר מדי. אתם הבייס שלי. גם אם אני לא
תמיד עוצרת להגיד.
אני חושבת על
ההזדמנויות שניתנו לי לאורך השנים. על היכולת להחזיק פרויקטים גדולים ומשמעותיים,
על האנשים שסומכים עליי, על האפשרות להגיד כן לעוד אתגר בדרך. זו לא קלישאה: יש
בזה מתנה. מתנה של חיים שלא עומדים במקום.
ובעיקר, אני
מודה על הדבר הפשוט ביותר: שיש בי עדיין רצון. להמשיך, ליצור, לכתוב, ללמוד וללמד,
לגעת, להיות חלק. הרצון הזה הוא הדלק שלי, והוא לא מובן מאליו.
אז כן. היום
עוד יום הולדת. לא סיכומים, לא חגיגות גדולות. רק להביט על כל זה ולהבין שיש לי
חיים מלאים. עמוסים. מדויקים. חיים של עשייה של השפעה, של אנשים טובים מסביב.
ותודה. עליכם. על
כל זה. על כל מה שכבר קרה. ועל כל מה שעוד מחכה לי מעבר לפינה.
