יום ראשון, 26 באוקטובר 2025

עוד מעט עולה לאוויר העולם.

 בכתיבת "ירושה שקטה", לא הרגשתי כותבת. הרגשתי חיה את זה.

לא תכננתי. לא חשבתי על קוראים. הכתיבה שטפה וקלחה.
רק אני ואמא. הזיכרונות, הריחות, הקולות. השיחות שלא הספקנו. החיים.
הייתי שם. בתוך הבית ההוא. בתוך השתיקה.
הכתיבה לא הייתה מטלה. היא הייתה דרך לנשום. להישאר שם עוד קצת.
ובשהות הזו, דווקא לא בכיתי. הכתיבה הייתה נקייה, שקטה, כמעט אובייקטיבית.
הייתי כל כולי בתוך הסיפור.
אבל אז הגיע השלב הבא, ההוצאה לאור. עריכה, הגהה, עימוד. עבודה מדויקת, טכנית, חיצונית.
ופתאום אני צריכה להתרחק. לקרוא שוב ושוב. לבחון את הטקסט לא ככותבת, אלא כקוראת.
ודווקא שם, זה קשה.
דמעות שלא ירדו כשכתבתי, מציפות אותי בקריאה. משפטים שנראים תמימים, עוצרים אותי באמצע נשימה.
ועם כל קריאה חוזרת, אני פוגשת מחדש את מה שחשבתי שכבר עיבדתי.
פוגשת אותה. ופוגשת אותי, כפי שהייתי אז. צעירה יותר, פחות יודעת, הרבה יותר שם.
ההוצאה לאור, מסתבר, היא שיעור בצניעות. לומדים לשחרר.
להבין שהספר הוא כבר לא רק שלך. הוא יוצא לעולם.
והלב נשאר, קצת חשוף, קצת מוכן, כולו געגוע.

יום שלישי, 21 באוקטובר 2025

עברית שפה יפה

 ולדתי בארץ. נולדתי לתוך העברית. היא לא רק שפה בשבילי, היא אוויר לנשימה. אני חושבת בעברית, חולמת בעברית, סופרת בעברית, לפעמים אפילו כועסת בעברית. אבל כועסת יפה, עם תחביר.

גדלתי בבית שבו דקדוק לא היה המלצה, אלא דרך חיים. מילה לא נזרקת סתם; היא נבחרת, נשקלת, נעטפת במשמעות. אני אוהבת מילים. אוהבת את הצליל שלהן, את הדיוק שלהן, את הכוח שיש להן להאיר או להרוס. השפה שלי בדרך כלל תקינה, נקייה, אפילו גבוהה. אני אדם מנומס. יחסית. שומרת על נימוס גם כשלא מגיע. רק בכביש לפעמים.. אבל גם על זה אני מרגישה אי נוחות.
אבל בזמן האחרון אני לא מזהה את עצמי. אני מוצאת את עצמי מדברת, או נכון יותר, מתפרצת. המילים שלי איבדו את העדינות שלהן, הן נשלפות כמו גז פלפל. אני, שגדלתי על לשון תרבותית, מצחצחת מילים כאחרונת התגרניות בשוק. לפעמים אני שומעת את עצמי ומתקשה להאמין שזה יוצא ממני. זה לא קורה מרוע. זה קורה מתסכול. מזעם. מבושה.
מופעי האימים בכנסת, ההתנהגות חסרת הרסן של שרים וחברי כנסת, הזלזול בתפקיד, במוסדות, באזרחים, הזילות. הכול מתנקז אצלי לשפה. כל פעם שמישהו פולט עוד שקר, עוד עלבון, עוד קללה, עוד תצוגת טמטום מתנשאת, אני מרגישה את העברית שלי נקרעת מבפנים. וצורחת יחד איתי מול המסך.
לא תכננתי להגיע לזה. לא תכננתי לקלל. אבל כשהמדינה נראית כמו מערכון רע, כשהם מבזים את הכנסת, את הציבור, את עצמם, אני מאבדת את היכולת לשמור על שפה יפה.
וזה, אולי, מה שהכי כואב לי.
כי כשהשפה מתלכלכת, זה כבר לא רק עניין של סגנון. זה סימן שמשהו עמוק בזהות שלנו נשבר.
ואני, עם כל אהבתי למילים, מרגישה שאני נלחמת עליהן. על העברית שלי. על השפיות שלי, והאמת, כבר לא כל כך מצליחה.

יום חמישי, 16 באוקטובר 2025

ושוב, לטרון. גדוד 79.

 לטרון. אתמול.

אזכרה של גדוד 79, גדוד השריון שלחם בחווה הסינית.
כמו בכל שנה, זה לא עוד טקס. זו הייתה פגישה עם אנשים שאני מכירה שנים. זו פגישה עם שורשים, עם הארץ הזו, עם אנשים שהחזיקו מעמד כשלא היה אפשר. עמדתי שם, בין הדורות, והרגשתי התרגשות אמיתית מול תעצומות הנפש, מול הגבורה ואחוות הלוחמים שממשיכה לנשום גם חמישים ושתיים שנה אחרי.
כשקראו את שמותיהם של 123 החללים, אחד אחד, זה לא נשמע כמו רשימה. כל שם היה פעימת לב, חיים שנקטעו באמצע. ילדים שלא ניתנה להם הזדמנות לגדול, להזדקן. דיברה אחות שכולה לשני אחים שנפלו באותה מלחמה, וכל מילה שלה הייתה שקט צורב.
ואז עלה זה שדיבר על הפציעה השקופה, על הלם הקרב, על ההתמודדות שאינה נגמרת. הוא דיבר בשקט, בלי פאתוס, אבל כל משפט שלו נשמע למרחוק. הוא דיבר באומץ, בכנות נוגעת, מעומק הלב. קולו נשבר, והוא נשם, והמשיך. חבריו לנשק נגשו ותמכו בו, בגבורה הוא נתן קול לכל אלה שעדיין נושאים את המלחמה בתוכם יום יום, כבר 52 שנים, ועדיין לא מסוגלים לדבר.
הלוחמים שנכחו באזכרה, היום הם אנשים בגילי, הורים וסבים, אבל לפרק זמן קצר, בטקס בלטרון, חזרו להיות אותם בחורים צעירים במדים, עם עיניים של מי שראה יותר מדי.
כשעמדנו יחד ושרנו את התקווה בסיום הטקס, לא הייתה זו עוד סיום טקסי. שרנו עם כוונה, עם אמונה, אולי אפילו עם תחינה, שיבואו ימים טובים יותר. וכמו בכל שנה, יצאתי משם עם תחושת שייכות עזה. לעם הזה, למדינה הזו, לסיפור שלנו. הקרב נגמר, אך לא המלחמה לחיים.
תודה לכם, אחי גיבורי התהילה
גדוד 79.

יום שלישי, 7 באוקטובר 2025

6 באוקטובר

יש תאריכים שהקלנדר לא יודע להכיל. שורה אחת קטנה עם מספרים שחורים על רקע לבן, אבל מאחוריה טמון תהום של זיכרון. מי שנולד אחר כך אולי רואה עוד יום רגיל, אבל מי שהיה שם, או חזר משם חצי אדם, יודע שזו לא עוד שבת.

ב־6 באוקטובר 1973 העולם שלנו התהפך. הצעקה הראשונה בקשר, הרעש של הסירנות, הטנקים שהעלו אבק מסמא בחולות. אלפי בחורים. מי שהיה שם, לא שכח ולא ישכח אף שנייה.
זה היום שבו השמש זרחה על חיילים שחשבו שזה יום מנוחה, יום הכיפורים, והיא שקעה על ארץ שנקרעה לשניים.
יש כאלה שנשארו בחולות סיני. שמם חרוט על אבן לבנה, בקיר בלתי נגמר בלטרון. מדי שנה משעינים עליו זרים, כאילו הזיכרון צריך חיזוק כדי לשרוד. אחרים חזרו. לא מעט מהם חזרו בגופם אבל הנשמה נשארה מאחור. בחולות, באבק. אלה חיים עם ריח של אבק שרוף מתחת לעור. עם צליל שרשראות הטנק שלא נעלם גם אחרי חמישים שנה.
יש להם מבט אחר. קצת שקוף, חוסר סבלנות לעולם שממשיך כאילו כלום. הם מתפקדים. עובדים. צוחקים לפעמים. אבל בלילות, כששקט מדי, השקט הזה הופך למוקש. הם לא "פוסט טראומטיים" כמו שכתוב בתיקים. כי אז, בימי 1973, לא הכירו את המונח פוסט טראומה. זו היתה בושה להגיד- אני לא בסדר. והם חיים בעדינות על התפר שבין זיכרון לשיגעון.
וככה נולדה שתיקה. שתיקה שהפכה לשפה. זו ירושה של פחד, של דריכות, של מבט קפוא על חוף רגוע מדי.
אף אחד לא באמת יודע איך נראית מלחמה מבפנים, חוץ ממי שהיה שם. לא הסרטים, לא טקסי יום הזיכרון, לא הדוקומנטריים עם פסי קול דרמטיים. מלחמה זו הפעם בה אתה חש ממש פחד. פחד למות.
זו היד שלא מפסיקה לרעוד גם כשהכול נגמר. זה הגוף של חבר שלא הספקת להחזיר הביתה. זה הריח. תמיד הריח.
ואז באים הימים האלה, כמו היום. ופתאום זה שוב שם. הפנים, הקולות, ההרגשה שזה היה אתמול.
וכשמדינה שלמה עומדת בצפירה, הם לא צריכים צפירה. הם שומעים אותה כל יום, בפנים.
כי מלחמה אולי נגמרת בנייר, אבל היא לא נגמרת בנפש.
6 באוקטובר זה לא רק תאריך. זו תזכורת. שיש דברים שלא באמת מסתיימים.
שאנחנו עדיין הולכים על החול הזה, עדיין סוחבים את מי שלא חזר,
ועדיין מנסים להאבק על חמצן. על שפיות.
בכל שנה מחדש, כשמגיע התאריך הזה, נדמה שהאור משתנה.
השמש זורחת באותה שעה, אבל אחרת.
כמו זיכרון שמסרב לדהות. ואולי זה מה שצריך שלא ידהה.
שנזכור לא רק את מי שנפל, אלא גם את מי שנשאר לעמוד, אבל לא חזר באמת.
הם שם. בחולות סיני. ובכל מקום שבו אדם מנסה לשרוד את מה שאי אפשר לשכוח.
ואז מגיע ה 7 באוקטובר.

יום שבת, 4 באוקטובר 2025

ככה נראה אושר.

 מתרגשת. מאד מתרגשת.

יובל. ככה היא נקראת. נכדה שביעית. בת יום אחד. עטופה כול כולה בריח של התחלה, ברוך שאין לו מילים. אני מחזיקה אותה בידיים ומרגישה את המשקל הקל הזה שמחזיק כל כך הרבה רוך, געגועים, אהבה, זמן, חיים.
זה לא הריון שלי, לא לידה שלי, ובכל זאת הגוף זוכר. הידיים זוכרות איך זה להחזיק דבר פצפון שכזה. איך את מנסה לנשום עוד קצת מהריח הזה שאין לו תחליף. אני מביטה בה, ובבת אחת כל השנים מתבלבלות.
את מחזיקה אותה ורואה את שלושת ילדייך, שהם כבר הורים במשרה מלאה, ואת ששת הקטנים שלפניה.
כי כשיש לך שבעה נכדים, את אמורה להיות במקום ההוא שכולם קוראים לו "סבתא ותיקה". ואני, כשאני מסתכלת עליה, בכלל לא בטוחה שעברתי את גיל חמישים, מרגישה כאילו זו אני, שעברתי עכשיו את הפלא הלא מובן הזה שנקרא הריון ולידה ולא הבת שלי.
החיים הרי לא מתנהגים לפי המספרים. בפנים אני מרגישה לפעמים כמו ינשוף זקן, עם נסיון חיים ותובנות עולם, לפעמים כמו ילדה שלא סיימה להבין את עצמה, לפעמים כמו אמא עייפה מדי, ולפעמים כמו אישה צעירה שעדיין רוצה להספיק עוד. ואז מגיעה תינוקת חדשה, ופתאום מתברר שהחיים לא שואלים אותי באיזה גיל אני חיה, הם פשוט זורמים קדימה, מכניסים אותי לסחרחרת שאין בה רגע עצירה.
שבעה. שבעה נכדים. כל אחד מהם עולם. כל אחד מהם פותח בי חדר חדש שלא ידעתי שקיים. ויובל, עם השם הקל והזורם הזה, כאילו באה להזכיר לי שהזרימה עוד לא נגמרה. שאני יכולה להיות סבתא שבע פעמים, ובכל זאת להרגיש שכל פעם היא הראשונה.
כשאני מחזיקה אותה, אני חושבת על השרשרת הזאת שאנחנו חלק ממנה. סבתא שלי המופלאה, שהיתה עמוד השדרה המשפחתי, עם עוצמות וחכמה שאין לאף אחד, אמא שלי טובת הלב, היפה והעדינה שכבר איננה, אבל אני יודעת כמה היא הייתה מתמלאת אור לראות את הילדה הזו. אני חושבת על הילדות שלי, על הבית השקט ההוא שבו גדלתי, על כמה לא דיברו שם, וכמה לא חבקו, וכמה אני מתעקשת לתת לנכדים שלי חיבוק עם קול, עם מגע, עם מילים.
יש משהו בלהיות סבתא בפעם השביעית שהוא לא מובן מאליו. את לא מתרגשת פחות, את פשוט מתרגשת אחרת. פחות מהחדש, יותר מהעומק. פחות מההתחלה, יותר מהמשך. זה כבר לא סיפור של "עוד נכד", אלא סיפור של חיים שמתרחבים, נפרשים כמו מפה גדולה שעליה מתווספים עוד ועוד סימנים.
אני מביטה בה, בבת היום, וחושבת כמה מהר הזמן ייקח אותה קדימה. יום אחד היא תרוץ אלי עם ציור מהגן, יום אחד היא תבקש לישון אצלי, יום אחד היא תתווכח איתי על משהו קטן וחשוב. אבל היום, היום היא רק יובל קטנה. ואני עוצרת. כן, עוצרת. כי יש רגעים שבהם צריך להפסיק לרדוף אחרי הזמן ולתת לו להיות.
אז הנה אני כותבת את זה, לעצמי וגם לה: יובל, נכדה שביעית שלי.
ברוכה הבאה. את לא יודעת כמה חיכו לך כאן, כמה לבבות נפתחו עבורך. ובתוך כל ההתרגשות הזו, אני מוצאת את עצמי תוהה, אם יש לי שבעה נכדים, איך זה שאני עדיין לא מבינה איך השנים עברו כל כך מהר?
אולי זה הסוד של החיים. אולי אנחנו אף פעם לא לגמרי "מוכנים" להיות במקום שבו אנחנו נמצאים. אולי כל לידה חדשה מחזירה אותנו קצת אחורה, מזכירה לנו שהזמן הוא לא רק מה שעובר, אלא גם מה שמתחיל מחדש.
והנה, יש לי עכשיו נכדה קטנה בשם יובל. ואני, עם כל הבלבול והעומק והאהבה, מחייכת אליה ואומרת לה בשקט, יובלי שלנו. שלום יובלי קטנה. הגעת בדיוק בזמן.

יום שלישי, 23 בספטמבר 2025

נפלאות המילה הכתובה

 ואז היא ביקשה ממני להקריא את החיבור בפני הכיתה. כיתה ו'. בית ספר היובל. הייתי נבוכה למדי. קמתי , הקראתי. אני לא זוכרת מה היה כתוב שם. על הדף הלבן במחברת לפני עשרות שנים. מה שאני זוכרת את הדממה, את העיניים המקשיבות של אלה שבדרך כלל היו עסוקים בלהפריע למורה. בדיעבד, אני מבינה שאז זה התחיל. ההבנה שלמילים כתובות יש כוח. שהן מסקרנות, נוגעות, מקשיבות, מדברות.

את הארה שהניעה אותי לכתוב בלוג, אני זוכרת במדוייק. הרצון לכתוב, דגדג ולא הרפה. לא ידעתי מה אכתוב שם, אבל הייתי בטוחה שאכתוב. והרבה. היום אחרי הפוסט ה-170, אני יודעת שזו לא היתה התלבטות, לא היתה לי את הפריבילגיה להחליט אחרת. מילים אצלי זה הערוץ המועדף. זו ונטילציה, זו רווחה, זו נשימה.
מה שהבנתי במרוצת השנים, זה שהכתיבה משחררת. הכתיבה זורמת בקלות גם כשלנשמה קשה, גם בימים מורכבים, גם כשהעיניים דומעות, גם כשהגוף דואב. כשהחיים לא מקלים עליך, כתיבה תומכת. יש שפונים לעזרה נפשית. אני פונה לכתיבה. כותבת לעצמי, כותבת לדף, כותבת למי שיקרא.
ההחלטה לכתוב בגוף ראשון, נובעת מהצורך האינטנסיבי שלי בכנות. בשקיפות. את הספר הראשון, ספר מקצועי, (הספר "אומנות השילוב", שראה אור בהוצאת ניב), היה לי ברור שאכתוב בגוף ראשון. את הספר השני (על חייה של אמא כשורדת שואה, וחיי שלי כדור שני, שנמצא בתהליך הוצאה לאור) כבר לא היה לי ספק. גוף ראשון כמובן. והספר השלישי (בלי ספוילרים, שנכתב בימים אלה ממש), כמובן בגוף ראשון. בכתיבה בגוף ראשון גיליתי את האינטימיות הגבוהה ביותר. זו אני. גם אם קוראים לי רונית, וגם אם קוראים לי נועה. ומי שקורא פוגש אותי לא רק דרך הרעיונות, אלא דרך הקשיים, השמחות, התובנות והשאלות. החיים עצמם.
וכך, המילים הכתובות הפכו למקלט שלי, לפינה שלי, למרחב שבו אני יכול להיות כנה עם עצמי לחלוטין.
אני קוראת לא מעט פוסטים של כותבים שונים. בינהם מוכשרים מאד. המסר המרכזי הוא- כתיבה זו עבודה. הקפד על שעה קבועה ביממה שבה אתה כותב. אל תחכה למוזה. התייחס לכתיבה כאל מטלה יומיומית. משימה בלוז.
אצלי זה לא ככה. זו לא משימה. זה לא בלוז. זו מכונת ההנשמה שלי. כשאני כותבת, יש שקט. לא מסביבי, אלא בתוכי. השורות מסתדרות, המחשבות מתארגנות, ואני מרגישה שהצלחתי לתפוס רגע שהיה בורח לי. זה צורך. הדף (במקרה שלי מסך המחשב), סובל הכל. את הדילמות, את חוסר הסדר, את חוסר ההבנה ולפעמים גם את השברים. אחרי הכתיבה, הכל נעשה קל יותר, משוחרר יותר. האוויר נקי יותר.
אז אני כותבת
.


 

 

יום שני, 22 בספטמבר 2025

שנה חדשה.

 שנה חדשה.

אני רגילה לפתוח את השנה באיחולים של שפע, שמחה ובריאות. אבל בשנתיים האחרונות זה אחרת.
המדינה סוערת, הרחובות מתוחים, משפחות שלמות חיות באבל, אחרים נאבקים בפציעות בגוף ובנפש. בתוך כל זה אנחנו מנסים להחזיק חיים רגילים. שולחן חג, חיוכים לילדים, מפגש חברים.
והכול מרגיש קצת שביר, כמעט לא אמיתי.
אני מוצאת את עצמי נקרעת בין החדשות במרקע למסך הטלפון, בין הפחד מהעתיד לבין הרצון להאמין שיש טעם להשקיע ביומיום. בין הכאב הגדול של כולנו לבין הצורך לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להיות שם בשביל המשפחה. יש ימים שזה כמעט בלתי אפשרי, אבל אין לנו מותרות לוותר.
דווקא עכשיו, כשכל כך קל להתייאש, אני מבינה עד כמה אנחנו זקוקים אחד לשני. להרים טלפון, לשאול מה שלומך, לחבק. להיזכר שאנחנו חלק מקהילה עם אחריות הדדית.
אז מה מאחלים לשנה החדשה?
לא הבטחות גדולות, לא אשליות. אני מאחלת לעצמי ולכולנו למצוא רגעים קטנים של אור בתוך החושך, לדעת לנשום גם כשקשה, ולהאמין שיחד אפשר לבנות משהו אחר, חזק יותר, ישר יותר, אנושי יותר.
שתהיה שנה של שינוי, של כנות, של יושרה, של צניעות, של אהבת הארץ.
שתהיה זו שנה של חוסן, של לב פתוח ושל נוכחות אמיתית. לא מושלמת, לא קלה אבל שלנו.