דובר צהל מודיע...

 

גילוי נאות, אני סתם אדם מן הישוב. לא מבינה גדולה בפוליטיקה, לא יכולה לציין רקורד צבאי מפואר. בסהכ שחרור בדרגת סגן, קצינת חן בשריון, לא מבינה מהלכים צבאיים.

מה שכן, מבינה אנשים. מבינה מה מוביל אותם, מה עובר להם בראש.

ויותר מזה, בגילי המופלג, ואם לא ניקח בחשבון את מלחמת סיני, שאז הייתי תינוקת, בכל זאת יכולה לציין אי אלו מלחמות שחויתי, שעברו על ארצנו הדוויה, ולכל ארוע כזה דובר צהל משלו.

ומעולם.. שוב אגיד.. מעולם, לא צפיתי באדם כמו דניאל הגרי. דוברי צהל היו מופיעים לעיתים, (נחמן שי למשל, יזכר כזה שעודד אותנו לשתות מים ולטבול סמרטוטים בסודה לשתייה. נגד סקאדים), מדווחים, ויורדים מהמרקע.

פה, בשעה קשה מנשוא, כזו שאף פעם לא חוינו, כשיישובים נכבשים, אנשים נחטפים ממיטתם, צעירים נרצחים במסיבת טבע, אנשים מרוססים בעודם נוהגים בכבישי הדרום, פחדנו באמת. לא הבנו. הרגשנו המומים, את זה לא ראינו ולא חשנו עד ה 7.10.

ואז עלה הוא לדבר. הגרי. פעם ביום, לפעמים פעמיים. הישיר מבט. הרגיע, דיווח, לעיתים על אסונות, לעיתים (רחוקות) על שמחות והצלחה בשחרור חטופים. אבל הכל בשלווה. בכנות. בביטחון.

והוא היה היחיד. שוב אכתוב את זה, היחיד, שאיפשר לנו קצת חמצן, קצת תחושה שיש על מי לסמוך.

אף פעם לא צפיתי בדובר צהל, שנכנס לאזורי מלחמה כמו הגרי. יורד למנהרות, מציג את האמת הקשה ביותר, לפרצוף. בלי התיפיפות, בלי הסרה, בלי להסיט עיניים.

כנראה שבדיוק בגלל הכנות, הישירות, המוסר, האדם שהוא, הוא לא בא בטוב לקובעי העמדות. אני באמת לא רוצה להכפיש את זמיר. מקווה בשביל כולנו שהוא אדם ראוי. אבל כשזו אחת מהפעולות הראשונות שהרמטכל החדש, עושה בתפקידו, להזיז החוצה את האדם שאיפשר למדינה שלמה לנשום כשהאוויר היה כל כך דליל, לתפקד כשהלב מוצף, והפחד משתלט, זה מסיט אותי מחשיבה חיובית. זה מה שחשוב לעשות כסיפתח לתפקיד? (ואין לי ספק, שעשית כמה אנשים לא ראויים, שמחים, במהלך שלך, ויותר מהכל מקווה שמניעים זרים לא גרמו לך לעשות את המעשה. כששמעתי שההוא המליץ עליך לתפקיד, וכנראה גם משענת חייו, פה חשדתי).

עם כל הרצון הטוב לפרגון, פה רוסקו שאריות הביטחון שלי.

תודה לך תאל הגרי. בשבילי היית ונשארת דובר צהל זה שהצליח לאפשר לנו לתפקד ולנשום.

יותר מאשמח לראות אותך נושא בתפקיד משמעותי, גם אם לא צבאי, בהמשך..

אני ארגיש בטוחה יותר עם אנשים כמוך.  

שנה שאת לא כאן.

 

לפני שנה בדיוק, בתאריך 28.2, החלטת שמספיק.

כמו הליידי שהיית כל חייך, ככה גם סיימת אותם. בצהרי אותו היום, שבת, לפני שנה, השתעלת קצת, ואני, בתמימותי, הגעתי, חיבקתי, השארתי לך סירופ נגד שיעול.

לא ממש ידעת מי אני, אבל כדרכך, חייכת ואמרת שאת מרגישה בסדר. סתם משתעלת קצת.  בדיור המוגן התעקשו על בדיקת קורונה, שכמובן יצאה שלילית לגמרי. סתם שיעול, אמרת וחייכת.

בלילה כשהוזעקתי אליך, כבר התקשית לנשום, כבר לא ראית אף אחד. ישבתי לידך, ליטפתי לך את המצח, החזקתי לך את היד, וידעתי. ידעתי שאלה הרגעים האחרונים שלך, ופשוט חיכית, באלגנטיות האופיינית לך, שאגיע.

זכרתי את מה שמומו, אמא שלך, סבתא שלי, אמרה לי כשאבא נפטר. שצריך לדעת לשחרר. ואמרתי לך בקול, שאני משחררת אותך. שתלכי לדרכך. שלא תחששי. שהגיע הזמן. שתפגשי סוף סוף את אמא שלך, (סבתא שלי), ואת אחותך ואחיך שאותם את כל הזמן מחפשת.

ואז באמת נשמת את נשימותיך האחרונות, בעוד אני מחזיקה את היד שלך, ולא נשמת יותר.

ואני, כל כך הרבה יש לי לספר לך. על שלושת נכדיך המופלאים, על ששת ניניך המדהימים, על זה שהבת שלך, חגגה את העשור החדש לחייה, את זה שאני מספרת את סיפור חייך, כמו שביקשת ממני, ואמרת- חייבים לספר.

רוצה לספר לך על זה שסוף סוף הוצאתי ספר חדש, שאני בסדר, למרות שיחד איתך, נעלמו לי כל האנשים שאיתם גדלתי, וחלקתי חוויות ילדות והתבגרות.

אני בסדר אמא. מתגעגעת אליך מליונים. ואוהבת אותך עוד יותר.

כִּי אֵין כְּבָר אֲוִיר, הַמִּלִּים הֵן אִלְּמוֹת

 

שָׁמַיִם בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלַי כִּי הַלֵּב מְנֻפָּץ הָעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת, שָׁמַיִם בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלַי כִּי אֵין כְּבָר אֲוִיר, הַמִּלִּים הֵן אִלְּמוֹת	תְּמוּנָה שֶׁל אֵם שֶׁאֶת בָּנֶיהָ מַחְזִיקָה תְּמוּנָה שֶׁל אֵם, עִם מַבָּט שֶׁל בְּעָתָה עוֹטֶפֶת וּמַגֵּנָּה עַל שְׁנֵי רָאשִׁים כְּתֻמִּים וְאֵין מַצִּיל, וְאֵין עוֹנֶה וְאֵיפֹה הַיּוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים
אֲרוֹנוֹת קְטַנִּים שֶׁל מָוֶת, אֲרוֹנוֹת שֶׁל אָבְדַן, וְיוֹדַעַת שֶׁצָּרִיךְ, לֶאֱגֹר עוֹד כּוֹחוֹת כִּי אֵין רַחֲמִים בְּלִבּוֹ שֶׁל רוֹדָן וְזֶה עוֹד יַמְשִׁיךְ, הַשָּׁעוֹת הַקְּשׁוּחוֹת	וְעִם הַתְּמוּנָה הַזּוֹ שֶׁלֹּא תִּמָּחֵק מִלֵּב ןעם הַשֶּׁבֶר, הָאֵימָה, הַכַּעַס, עִם הַכְּאֵב עִם מֶמְשָׁלָה כָּל כָּךְ הַרְסָנִית וְלֹא רְאוּיָה עִם קְבוּצַת אֲנָשִׁים, נַצְלָנִית, מְנֻתֶּקֶת, הֲזוּיָה
וַאֲנִי שֶׁרָאִיתִי אֶת שֶׁלֹּא אֲמוּרִים לִרְאוֹת וְרָאִיתִי טֵרוּף, וְרָאִיתִי זְוָעוֹת, וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לְמַרְאֵה הָעֵינַיִם הֵם לֹא אֲנָשִׁים, הֵם מִפְלָצוֹת עַל שְׁתַּיִם	בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁאֵינָם, שֶׁנִּבְזְזוּ, שֶׁנֶּחְטְפוּ בִּשְׁבִיל הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת שֶׁנִּקְטְפוּ אֲנַחְנוּ נִחְיֶה, כְּעוֹף הַחוֹל שֶׁחוֹזֵר וְקָם כִּי זֶה מָה שָׁנִתָּןֹ לַעֲשׂוֹת לְזִכְרָם, לְמַעֲנָם.
וּמִכָּל הַמַּרְאוֹת בְּסִרְטוֹנֵי הָאֵימִים כְּשֶׁכְּבָר הֵבַנְתִּי שֶׁאֵין טִפַּת רַחֲמִים יֵשׁ תְּמוּנָה אַחַת שֶׁלֹּא נִתֶּנֶת לִמְחִיקָה שֶׁנֶּחְרְתָה לִי בַּלֵּב, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַדְחִיקָהּ	רונית ולגרין

מן שבעים שכזה.

 ולפני הכל. להחזיר את כולם. עכשיו.

תיראו משהו מוזר. בטוח זו טעות.

בתעודה הזו, שהפכתי אותה רק לאחרונה לביומטרית, כתוב 1955. בחשבון פשוט זה אומר שעברו 70 שנים. אבל בטוח יש כאן אי הבנה איזושהיא.

הארבעים עברו עלי בלי למצמץ. החמישים עברו בהבזק של הבנה. השישים עברו בצחוק גדול. ודוקא השבעים, סוג של נתקע לי בגרון.

ואני הרי לא אדם שסובל ממשברים של גיל. מקבלת כל קמט בברכה (אמרו לי שעדיף להגיד ככה..), כל שערה לבנה בהבנה שמקסימום הביקורים במספרה יהיו תכופים יותר (כי מה כ'פת לי, אני מתה על שמעון ושאולי..), הקרחצ'ן במפרקים מתקבלים בסביבה די בהסכמה (כי הרי חוץ מהתמכרות ליוגה, אני לא הכי ספורטיבית בעולם, בלשון המעטה, והפיזיותרפיסט המשפחתי אמר שיש התנוונות נורמטיבית עם הגיל. אז אני נורמטיבית. לא?)

אז למה דוקא השבעים לא יורד לי בגרון?

נראה לי שאני יודעת. זה בגלל הדיסוננס בין גוף לנפש, בין גוף לאופי, בין גוף לטמפרמנט, בין גוף לתפיסת הגיל הקוגניטיבית.

אפשר לנסות ולבדוק. הנתונים היבשים כאן.

גינס משופשפים יש.

נעלי ספורט בכל הצבעים (כולל ורוד מזעזע) יש.

מסתדרת עם זום, מחשב, סלולרי, תוכנות, אפליקציות, וכאלה.. וואללה, לא רע בכלל.

טיולים בחול במקומות אקזוטים, אוהבת והרבה. (הודו- אהבתי כל כך. מקום מדהים, צבעים, ריחות, אז מה אם מבוססים בפיפי של פרות? רוצה לחזור לשם? רוצה.)

אוהבת לשמוע באוטו בווליום חזק? אוהבת.

מדברת עם "כאילו", "וואללה", "סבבה", "אחלה" ועוד כהנה? מדברת.

עושה תנועות מגונות לנהגים שמעצבנים אותי, פיוז קצר לאלה שמתנהלים כאילו הזמן בכיס שלהם, צריכה סיפוקים מיידיים, בהחלט. ("אמא, את חייבת להרגיע", זה משפט שגור פה במשפחה).

חושבת מהר, עושה עוד יותר מהר, רעיונות חדשים כל הזמן, צריכה כל הזמן אתגרים חדשים, חייבת להיות עסוקה, מעייפת את הסביבה שלי. יש מכון, הוקלט פודאקסט, יש בלוג, נכתב והוצא לאור ספר (והשני בתהליכים), יש פעילות משמעותית בעמותה מדהימה, ומטרות בלי סוף.

מכורה לסרטי אימה, מדע בדיוני, משחקי הדיונון, סדרות קשוחות, סרטי מלחמה, וכאלה.

נהנית לנצח את הקטנים מסביב בחלומות, טאקי, מסיבת התה של הדינוזאורים, ועוד כהנה, וכשמנצחת רוקדת ריקודי ניצחון אינדיאנים.

מסתכלת על תמונות של אמא שלי בת החמישים פלוס, בחתונה שלי, וזוכרת שחשבתי שהיא ממש מבוגרת.

אז מה שבעים, מה?

ומאידך, שומרת בנוסטלגיה מכתבים מהצבא, תקליטי ויניל של דמיס רוסוס, אוסף של כל סרטי הגימס בונד עם שון קונרי, ורוגר מור. זוכרת את המחיקון שמחק את הצבע בסרטי הטלויזיה, ואת האנטי מחיקון שמחק את המחיקה, שומרת את עבודת סוף התואר הראשון, שהודפסה במכונת כתיבה, ובנייר קופי על מנת שיהיו עוד עותקים, מדקלמת כל מערכון של הגששים, שרה לעמיתי, נכדתי המקסימה, את השיר "עגלה עם סוסה" ונזכרת ביפה ירקוני שזמרה את השיר, (אבל שולטת גם בכל להיטי הכבש ה-16), משלמת בכרטיס ויזה ולא בטלפון, וכן, גם במזומן. זקנה שכזו. ("אמא..תתקדמי...")

ועדיין ישיבה מזרחית זו הישיבה שהכי נוחה לי בעולם, אבל לקום? זו כבר אופרה אחרת.

אז כנראה שהביומטרית הזו, ממשרד הפנים, בכל זאת לא מזייפת, והשבעים מתחיל מהיום.

ואתם יודעים מה? במחשבה שנייה, הייתי אולי זקופה יותר, מחוטבת יותר, עם פנים חלקות יותר, בלונדינית יותר, ואפילו עם עיניים כחולות יותר, (סתם.. אף פעם לא הייתי בלונדית עם עיניים כחולות..),

והיום קשה יותר לשמור על חיטוב, והקרמים לפרצוף הם הטעייה אחת גדולה, וגם הצבע בשיער היום דורש השקעה, הפרקים לא משהו, והנשימה קצרה לפעמים.

אבל עכשיו הקמטים- קמטי הבעה, העיניים נבונות יותר, הנסיון והחכמה משמעותיים יותר, הנשמה גדולה יותר. וואללה, אנחנו יפים הרבה יותר היום. (כו.. כן.. אמרו לי לתרגל מחשבה חיובית..)

ואולי אני אומרת את זה כי אני מהצד של הקמטים ולא מהצד של התמימות.

ולמרות, ואולי בגלל השבעים, אני באמת באמת אסירת תודה על כל מה שלא התפוגג עם הזמן. המרץ, המוטיבציה לחדש, הדרייב לעשות, ההנאה מאתגרים, הסיפוק מהתנדבות.

שמחה על כל אחד שהשארתי לצידי (ולא עבר ניפוי כמתבקש).

ודוקא היום, אני לא יכולה לשלא לחשוב על כל אלה שהיו לצידי ואינם עוד. מחשבות אפופות אהבה, חיוך, וגם געגוע עמוק. משפחה, וחברים כל כך טובים. רונית ואילן, יעקב, מיכאלה, וזה שנכנס גם בקטגוריה חברית, וגם אח שלי, רמי. אז איפה אתם כולכם, כשצריך אתכם כאן.

הנה הגיע היום הזה בשנה שבו אני לומדת לגלגל על הלשון מספר חדש, עשור חדש , כששואלים אותי לגילי.

היום הזה בשנה שהדבר היחיד שאני רוצה בו, זה שימשיך כך, ולא יגמר לעולם.

9.2

היום הזה בשנה שבו אני ילדת יום הולדת.

כל הרגשות:

היום, 26.1, היינו צריכים לחגוג לך 100 שנים.

 היום, 26.1, היינו צריכים לחגוג לך 100 שנים.

וכשאני חושבת עליך, אני כל כך מתגעגעת.

אני רוצה לזכור אותך כמו לפני השנים האחרונות שהיו שוברות לב.

אני רואה אותך גבוהה, יפה, אצילית. אי אפשר היה לתפוס אותך עם ג'ינס וטי שירט. כמוני. ובטח לא עם נעלי ספורט. תמיד נראית כמו יצאת מווג לפחות. כל כך אלגנטית, כל כך מאורגנת.

אמא שלי.

את שחוית את אימי השואה, שהבנת מהר מאד, מה חשוב בחיים שלנו, שהצלחת לבנות משפחה על אף ולמרות הכל.

את שתמיד היית כל כך שקטה, שקולה. מנומסת. מכבדת את כל מי שלידך. מה היית אומרת היום על הנעשה במדינה, על החיים שלנו פה. אין לי מושג.

מה שאני יודעת בוודאות, מרגישה כל כך זה את הגעגוע, את הרצון לשבת איתך לעוד פגישה אחת, עוד קפה אחד (ואם זה תלוי בך, היתה גם סיגריה..), עוד שיחה אחת.

דוגמא קטנה לכמה היית אהובה אלו שתי הודעות הווטסאפ, שקבלתי הבוקר משתי העובדות ממולדובה שהיו איתך בשנים האחרונות. ושתיהן כותבות כמה אהבו אותך. וכמה הן מתגעגעות. וזה לא מובן מאליו.

מה היית אומרת לו ידעת שאני מספרת את סיפור הישרדותך, גבורתך, תקומתך? היית נותנת את הסכמתך? כנראה שאף פעם לא אדע.

אבל את, תמיד אמרת שצריך להמשיך ולספר. והנה אני מספרת.

קצת סימבולי שאת חוגגת יום הולדת יום לפני שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ.

את חסרה לי . אני צריכה אותך.

אמא שלי.

והפעם אליכם...

 אתם שנכנסים לבלוג שלי, וקוראים.

אין לי מושג מי אתם, ומה אתם ומאיפה אתם. אני רק רואה את הרישומים של בלוגר, שמיידע אותי שהיום ביקרו בבלוג 200 קוראים, ואתמול 170 קוראים, החודש 560 קוראים, ובסהכ נכנסו לבלוג 54748 אנשים. שזה מספר בלתי נתפס.

אתם נכנסים, כנראה קוראים, ואני סקרנית.

אהבתם? היה לכם מעניין? מרגש? משעמם? 

אז תכתבו לי. 

יש אופציה להשאיר תגובות לפוסט. תכתבו. שארגיש שמאחורי המספרים והסטטיסטיקה, יש באמת אנשים כמוני, כמוכם, כמונו.

תודה

דוקא היא, הצליחה לרגש אותי

 

את הספר "אומנות השילוב" כתבתי כי הייתי צריכה לכתוב. כי הייתי חייבת לכתוב. כי הבנתי עד כמה המושג שילוב מעורפל, לא מובן, לא מיושם, לא ברור.

הבנתי שיש צורך בתמיכה. שצריך להבין מה זה שילוב ולמה לשלב לפני שבכלל ניגשים למלאכת השילוב.

וכתבתי. ואני לתומי ראיתי את קהל היעד. הורים לילד משולב, הורים שמתלבטים לגבי שילוב, מורים שמקבלים ילד לשילוב בכיתתם, אנשי טיפול, והורים שבכיתת ילדם לומד ילד משולב.

ואז הגיעה מירי. חברה ותיקה, עם רקורד מכובד של קריאת ספרים מאחוריה. בניגוד אלי, שמצליחה לסיים ספר רק אם הוא עניני, קליט, נגיש, ותופס אותי, מירי קוראת. והרבה.

כמובן ש"אומנות השילוב" הגיע לידיה ולעיניה של מירי, שקראה אותו מהר.

גילוי נאות, מירי לא חלק ממערכת החינוך, לא קשורה לעולם הטיפולי, לא חלק מקהל היעד האופייני.

אבל דוקא היא, הצליחה לרגש אותי, ולגרום לי להפתעה מוחלטת. מירי קראה את הספר, ואז אמרה לי משהו שלא חשבתי עליו.

בכיתת נכדי, יש ילד משולב. כך היא אמרה. אני מתכננת להקריא לנכד שלי מהספר שלך. כך הוא יבין יותר, יתחבר יותר, יקבל יותר, וידע. ידע מה עושים איך ולמה.

לזה לא חיכיתי, אבל זה כל כך חשוב. שהמידע ויכולת הפתיחות הקבלה וההבנה האמיתית, מהראש אבל גם מהלב, יתקשרו עם הילדים שיושבים עם הילד שלנו בכיתה, בגן, ביחד.