"ירושה שקטה" מחכה לכם בסבלנות.

 תהליך של כתיבת ספר, לא מתחיל בהשראה גדולה. הוא מתחיל באי שקט. במחשבה שחוזרת שוב ושוב, ושאי אפשר להמשיך להתעלם ממנה. בצורך לכתוב. מתעורר משהו שמבקש לצאת, גם כשלא ברור עדיין איך. בשלב הזה אין סיפור מסודר. יש תחושה. ויש החלטה לא מאוד הירואית: לשבת ולעבוד.

הכתיבה עצמה היא ימי עבודה. חלקם טובים, חלקם מתסכלים. יש ימים שבהם הדברים מסתדרים, ויש ימים שבהם את בטוחה שאת במבוי סתום. יש ימים בהם את מריצה את הסיפור בראש, ויש לילות שבהם את מתעוררת עם אאוריקה. ואת יודעת שזה בדיוק מה שחיפשת. יש טקסטים שנשארים על המסך, ויש כאלה שנמחקים בלי רחמים. יש התמדה, חזרתיות, וניסיון להיות כנה ישרה עם עצמך ועם מה שנכתב, גם כשזה פחות נעים. אין בזה קסם. ויש בזה קסם ענק.

ואת מתלבטת. כמה את נותנת מעצמך, עד איפה את תאפשרי לקורא להגיע. האם גיבור הסיפור זו את? דומה לך? חושב כמוך? או ממש לא. ואת יודעת שאצלך הכנות מובילה. גם אם יהיה לה מחיר. וברור לך שיהיה לה מחיר.

אחר כך מגיע שלב ההוצאה לאור. עריכה. תיקונים. ויכוחים קטנים עם עצמך ועם העורך שלך. על כל משפט. להבין מה חשוב באמת, ועל מה אפשר לוותר. ללמוד לקבל הערות, כי את יודעת שהעורך שלך מייצג את הקורא שלך. אבל גם לדעת מתי להגיד: עד כאן. זה הספר שלי, וזה הקול שלי. גם אם זה פחות מוצלח ספרותית.

ואז מגיע הרגע שבו הספר מודפס. את מחזיקה אותו ביד. לא כרעיון, לא כקובץ, אלא כמשהו ממשי. זה רגע שקט. אין זיקוקים. יש נשימה עמוקה והבנה שהגעת לקו המטרה. לא בספרינט. במסע ארוך. ואת יודעת שמשהו נגמר, ומשהו אחר מתחיל.

ואת כותבת על הספר. כמו על תינוק שלך שיצא לעולם. בהרבה שמחה, בהרבה התרגשות. רוצה שיראו אותו, שיקראו אותו, שיחוו אותו. ואת סקרנית מאד. והרגשות מעורבים. חשש, דאגה, וגם ביטחון. שזו את. וזה שלך.

ומגיעות התגובות.

לא כולן, לא בבת אחת. טלפון, מייל, הודעה, משפט שנכתב בפרטיות. אנשים שמספרים מה זה עשה להם, איפה זה פגש אותם, מה זה עורר. והתגובות נוגעות מאוד. ויש גם רגעים של דמעות. לא מהתרגשות גדולה, אלא מהידיעה שמילים שיצאו ממני הגיעו למישהו אחר, באמת.

ובנקודה הזו מתבהר לך דבר אחד:

כל הדרך הזו לא הייתה בשביל הספר. היא הייתה בשביל המפגש שנוצר עכשיו, בין מי שכתב לבין מי שקורא.

ואת יודעת שהמילים שלך, שהסיפור שסיפרת, נמצא עכשיו בליבם של אחרים.

עדיין לא קראתם? "ירושה שקטה" מחכה לכם בסבלנות.

https://ronitslp.ravpage.co.il/yerusha

"ירושה שקטה"

 

יש רגע כזה, קטן ושקט, שאף אחד לא מצלם.

לא השקה, לא פוסט, לא “איזה מרגש”.
רק אני והספר. פיזית. ספר עם כריכה, עם תמונה,  עם ריח של דפוס.

אומרים “להחזיק בידיים את הספר שכתבת”, כאילו זה רגע הוליוודי.
בפועל, זה רגע מוזר. קצת מביך.
כי עד עכשיו זה היה טקסט. קובץ. מילים פתוחות לשינויים, לתיקונים, להתלבטויות שלי עם עצמי.
ועכשיו? זה חפץ. אין אולי עוד מילה, אולי משפט אחר. זה ישנו, זה גמור, זה מושלם.
זה מה שיש. וזה את.

והמחשבה הראשונה:
רגע, זה באמת יצא?
והשניה, הכנה באמת:
עכשיו כבר אי אפשר להתחבא.

להחזיק ספר שכתבת זה להביט בעצמך בלי פילטר.
לראות לא את הגרסה שמספרים לחברים, ולא את זו שמדייקים למען הקוראים.
אלא את מי שהיית בזמן הכתיבה. עם הימים הטובים והימים הגרועים.
עם המקומות שידעת שהם חזקים, ועם אלה שהתפללת שאף אחד לא ישים לב אליהם.

יש משהו כמעט חצוף בספר מודפס. הוא לא מתנצל.
הוא לא אומר “זו רק מחשבה”. הוא פשוט קיים. זה כל הסיפור. ככה.

ופתאום עולות גם השאלות הפחות פוטוגניות:
מי יקרא.
מי יבין.
מי ירים גבה.
ומי ירגיש שזה נכתב עליו, גם אם זה לא.

אבל בתוך כל זה יש גם רגע אחר. שקט יותר.
רגע של סגירת מעגל.
כי הספר הזה לא נולד ביום אחד.
הוא נבנה לאט. בין החיים. בין מחשבות. בין עצב לבין שמחה. בין אומץ רגעי לפחד מתמשך.

וכשאני מחזיקה אותו, אני לא חושבת על מכירות.
אני חושבת על ההתעקשות. על זה שלא ויתרתי.
על זה שכתבתי גם כשלא היה לי מושג אם זה יגיע לאנשהו.

להחזיק בידיים ספר שכתבת זה לא סוף.
זה סימן דרך.
זה רגע שבו את אומרת לעצמך בשקט:
עשיתי משהו אמיתי.
ועכשיו, אפשר לשחרר.
הוא כבר לא רק שלי.

"ירושה שקטה" כבר כאן

https://ronitslp.ravpage.co.il/yerusha

בת כמעט 13

 היא לא תמיד רצה לדלת כשאני חוזרת.

פעם, עוד לפני שהמפתח היה מסובב, היא כבר הייתה שם. קופצת, מתרגשת, חוגגת כאילו כל חייה סבבו סביב הרגע הזה.

היום, היא לא שומעת. אני נכנסת, והיא ישנה. עיניים עצומות, רגליים מקופלות כמו גורה. רק כשאני נוגעת בה, היא נבהלת, מתמתחת, מבולבלת. המבט שלה שואל: איך לא שמעתי שנכנסת? ואז הזנב מתחיל לעבוד, והיא באה לקבל ליטוף.

ההליכות שלה איטיות. כל עץ הוא סיפור ארוך, כל ריח הוא תירוץ לעצור, לנשום, אולי גם לנוח. לפעמים היא שוכחת למה בכלל יצאנו. ואני, כמו תמיד, מזכירה לה.

בערב היא נרדמת מוקדם, מכורבלת במיטה שלה בדיוק כמו שעשתה כשהייתה גורה.

היא אוכלת פחות, רק כשמגיע משהו טעים במיוחד. אבל נדמה שהיא יודעת בדיוק מה הגוף צריך, ולא יותר.

וכשהיא שמה עליי את הראש, מביטה בי בעיניים האלו שלה, אני יודעת - היא עוד כאן. לגמרי כאן.

ואני מסתכלת עליה, על הזקנה הכי אהובה שיש, וחושבת על הזמן. על איך הוא לא מדלג על אף אחד.

ובכל זאת, יש שני דברים שגורמים לה לחזור לרגע להיות שוב גורה: כשהקטנים נכנסים בדלת,היא חוזרת לקפיצות ולקשקושי הזנב הנמרצים, וכשעובר כלב ברחוב פתאום יש נביחות נמרצות של כנענית שלא מוותרת על טריטוריה.

אולי כלבים באו כדי ללמד אותנו לא לפחד מהזדקנות. רק להיות. ולהמשיך לאהוב.

באנג'י. בת כמעט 13.

סורה חושך.

 סורה חושך.

חנוכה השנה מרגיש לי קצת אחרת. לא חג של הצהרות ולא של התרגשות מיוחדת, אלא מין סימון קטן של המשכיות. עוד ערב, עוד נר, עוד יום שעבר בהודייה על הטוב שיש. וזה לא מובן מאליו.

אני מדליקה נרות גם כשאין לי מצב רוח חגיגי. גם כשאני עייפה. גם כשחדשות עוד מהדהדות בראש. לא מתוך טקס גדול, אלא מתוך הרגל טוב. ויש משהו מרגיע בידיעה שיש דברים שלא צריך להמציא מחדש. פשוט עושים.
אופטימיות, לפחות אצלי, כבר לא נראית כמו “הכול יהיה בסדר”. היא נראית יותר כמו היכולת לשים לב למה שכן עובד. למה שממשיך. למשפחה שמתכנסת, לחברים. אפילו אם בקיצור. לשיחה טובה באמצע היום. לבדיחה קטנה. לערב שנסגר בלי דרמות, לחיבוק.

נרות חנוכה לא מאירים את כל החושך, והם גם לא אמורים. הם מאירים פינה קטנה. שולחן. חלון. כמה דקות של אור קטן, לא הירואי. וזה דווקא מה שאני אוהבת בהם. הם לא מבטיחים הבטחות, הם פשוט מאירים.
אולי זה מה שאני לוקחת מהחג הזה השנה. לא אופטימיות גדולה, אלא תחושת יציבות. קיום. הידיעה שיש רצף. שגם אם העולם קשוח, והחדשות דרמטיות, יש לנו כמה רגעים מוכרים שמחממים את הלב.

אז כן, אנחנו מדליקים נרות חנוכה. על הקיום שלנו, על ההישרדות. לא כי צריך להתרגש, אלא כי יש במה לשמוח. בשקט. בפשטות. באור.

חנוכה טוב לכולנו. כזה שאפשר לנשום בתוכו. 

עוד מעט עולה לאוויר העולם.

 בכתיבת "ירושה שקטה", לא הרגשתי כותבת. הרגשתי חיה את זה.

לא תכננתי. לא חשבתי על קוראים. הכתיבה שטפה וקלחה.

רק אני ואמא. הזיכרונות, הריחות, הקולות. השיחות שלא הספקנו. החיים.

הייתי שם. בתוך הבית ההוא. בתוך השתיקה.

הכתיבה לא הייתה מטלה. היא הייתה דרך לנשום. להישאר שם עוד קצת.

ובשהות הזו, דווקא לא בכיתי. הכתיבה הייתה נקייה, שקטה, כמעט אובייקטיבית.

הייתי כל כולי בתוך הסיפור.

אבל אז הגיע השלב הבא, ההוצאה לאור. עריכה, הגהה, עימוד. עבודה מדויקת, טכנית, חיצונית.

ופתאום אני צריכה להתרחק. לקרוא שוב ושוב. לבחון את הטקסט לא ככותבת, אלא כקוראת.

ודווקא שם, זה קשה.

דמעות שלא ירדו כשכתבתי, מציפות אותי בקריאה. משפטים שנראים תמימים, עוצרים אותי באמצע נשימה.

ועם כל קריאה חוזרת, אני פוגשת מחדש את מה שחשבתי שכבר עיבדתי.

פוגשת אותה. ופוגשת אותי, כפי שהייתי אז. צעירה יותר, פחות יודעת, הרבה יותר שם.

ההוצאה לאור, מסתבר, היא שיעור בצניעות. לומדים לשחרר.

להבין שהספר הוא כבר לא רק שלך. הוא יוצא לעולם.

והלב נשאר, קצת חשוף, קצת מוכן, כולו געגוע.

עברית שפה יפה

 ולדתי בארץ. נולדתי לתוך העברית. היא לא רק שפה בשבילי, היא אוויר לנשימה. אני חושבת בעברית, חולמת בעברית, סופרת בעברית, לפעמים אפילו כועסת בעברית. אבל כועסת יפה, עם תחביר.

גדלתי בבית שבו דקדוק לא היה המלצה, אלא דרך חיים. מילה לא נזרקת סתם; היא נבחרת, נשקלת, נעטפת במשמעות. אני אוהבת מילים. אוהבת את הצליל שלהן, את הדיוק שלהן, את הכוח שיש להן להאיר או להרוס. השפה שלי בדרך כלל תקינה, נקייה, אפילו גבוהה. אני אדם מנומס. יחסית. שומרת על נימוס גם כשלא מגיע. רק בכביש לפעמים.. אבל גם על זה אני מרגישה אי נוחות.

אבל בזמן האחרון אני לא מזהה את עצמי. אני מוצאת את עצמי מדברת, או נכון יותר, מתפרצת. המילים שלי איבדו את העדינות שלהן, הן נשלפות כמו גז פלפל. אני, שגדלתי על לשון תרבותית, מצחצחת מילים כאחרונת התגרניות בשוק. לפעמים אני שומעת את עצמי ומתקשה להאמין שזה יוצא ממני. זה לא קורה מרוע. זה קורה מתסכול. מזעם. מבושה.

מופעי האימים בכנסת, ההתנהגות חסרת הרסן של שרים וחברי כנסת, הזלזול בתפקיד, במוסדות, באזרחים, הזילות. הכול מתנקז אצלי לשפה. כל פעם שמישהו פולט עוד שקר, עוד עלבון, עוד קללה, עוד תצוגת טמטום מתנשאת, אני מרגישה את העברית שלי נקרעת מבפנים. וצורחת יחד איתי מול המסך.

לא תכננתי להגיע לזה. לא תכננתי לקלל. אבל כשהמדינה נראית כמו מערכון רע, כשהם מבזים את הכנסת, את הציבור, את עצמם, אני מאבדת את היכולת לשמור על שפה יפה.

וזה, אולי, מה שהכי כואב לי.

כי כשהשפה מתלכלכת, זה כבר לא רק עניין של סגנון. זה סימן שמשהו עמוק בזהות שלנו נשבר.

ואני, עם כל אהבתי למילים, מרגישה שאני נלחמת עליהן. על העברית שלי. על השפיות שלי, והאמת, כבר לא כל כך מצליחה.

ושוב, לטרון. גדוד 79.

 לטרון. אתמול.

אזכרה של גדוד 79, גדוד השריון שלחם בחווה הסינית.

כמו בכל שנה, זה לא עוד טקס. זו הייתה פגישה עם אנשים שאני מכירה שנים. זו פגישה עם שורשים, עם הארץ הזו, עם אנשים שהחזיקו מעמד כשלא היה אפשר. עמדתי שם, בין הדורות, והרגשתי התרגשות אמיתית מול תעצומות הנפש, מול הגבורה ואחוות הלוחמים שממשיכה לנשום גם חמישים ושתיים שנה אחרי.

כשקראו את שמותיהם של 123 החללים, אחד אחד, זה לא נשמע כמו רשימה. כל שם היה פעימת לב, חיים שנקטעו באמצע. ילדים שלא ניתנה להם הזדמנות לגדול, להזדקן. דיברה אחות שכולה לשני אחים שנפלו באותה מלחמה, וכל מילה שלה הייתה שקט צורב.

ואז עלה זה שדיבר על הפציעה השקופה, על הלם הקרב, על ההתמודדות שאינה נגמרת. הוא דיבר בשקט, בלי פאתוס, אבל כל משפט שלו נשמע למרחוק. הוא דיבר באומץ, בכנות נוגעת, מעומק הלב. קולו נשבר, והוא נשם, והמשיך. חבריו לנשק נגשו ותמכו בו, בגבורה הוא נתן קול לכל אלה שעדיין נושאים את המלחמה בתוכם יום יום, כבר 52 שנים, ועדיין לא מסוגלים לדבר.

הלוחמים שנכחו באזכרה, היום הם אנשים בגילי, הורים וסבים, אבל לפרק זמן קצר, בטקס בלטרון, חזרו להיות אותם בחורים צעירים במדים, עם עיניים של מי שראה יותר מדי.

כשעמדנו יחד ושרנו את התקווה בסיום הטקס, לא הייתה זו עוד סיום טקסי. שרנו עם כוונה, עם אמונה, אולי אפילו עם תחינה, שיבואו ימים טובים יותר. וכמו בכל שנה, יצאתי משם עם תחושת שייכות עזה. לעם הזה, למדינה הזו, לסיפור שלנו. הקרב נגמר, אך לא המלחמה לחיים.

תודה לכם, אחי גיבורי התהילה

גדוד 79.