הם לא באמת שקופים. יש להם גוף, עיניים, קול. יש להם שמות, אבל אף אחד לא טורח לשאול. ולפעמים אנחנו דוקא מכירים אותם היטב.
הם
נכנסים לחדר, ואתה זז קצת הצידה, בלי לשים לב. או לא מבחין בהם בכלל.
הם
יכולים להיות זרים, הם יכולים להיות בני המשפחה שלך.
הם יכולים
לפגוש אותנו במקרה, באקראי, והם יכולים לשבת איתנו לשולחן האוכל, או להיפגש איתנו
במעלית.
הם לא
חלק מהשיחה, לא חלק מהקבוצת ווטסאפ, לא חלק מהמתרחש מסביב.
לעיתים
הם המנקה שאנחנו רואים בכל בוקר בחדר המדרגות, לעיתים הם השכן המבוגר בחדר
המדרגות, או העובדת הזרה שמלווה אותו.
לעיתים
הם ההורים הזקנים שלך, שלא מתמודדים עם הקדמה, עם המחשב, עם הסלולרי, עם החיים. עם
קצב הדיבור. שנושאי השיחה שלהם הם זיכרונות העבר.
אנחנו
רואה אותם בכל יום, אבל לא מביטים. אנחנו עסוקים בענינינו. באמת מאד עסוק. והם? הם
שקופים.
ולפעמים
השקופים הם דווקא אלה שמתנדבים, שמביאים עוגה לאירועים, שנשארים לעזור אחרי כולם.
אבל בשקט.
לפעמים
השקופים הם אלה שמנסים לספר סיפור אבל אנחנו לא מקשיבים. כי הסיפור שלנו חשוב
יותר, מעניין יותר, משמעותי יותר. או כי פשוט אין לנו זמן.
ואז
השקופים מצמצמים ווליום, זזים הצידה, מתעסקים בענינם, ולא מנסים יותר, או מנסים
ומוותרים מהר.
לא
רואים אותם. גם לא שומעים. גם לא מקשיבים.
זה לא
שעושים את זה בכוונה. כי הרי אנחנו אנשים טובים. זה לא שפגענו או התעלמנו במודע,
זה פשוט כי פיספסנו אותם. כי הם דמויות משנה בתסריט החיים שלנו. גם אם בלעדיהם זה
לא יהיה אותו הדבר.
אבל
לפעמים צריך רק מבט.
רק
מישהו אחד שיאמר: אני רואה אותך.
רק
מישהו שיקשיב, יחייך, אפילו ייצור מגע.
וזה
משנה הכול.