מתרגשת. מאד מתרגשת.
יובל. ככה היא נקראת. נכדה שביעית. בת יום אחד. עטופה כול כולה בריח של התחלה, ברוך שאין לו מילים. אני מחזיקה אותה בידיים ומרגישה את המשקל הקל הזה שמחזיק כל כך הרבה רוך, געגועים, אהבה, זמן, חיים.
זה לא הריון שלי, לא לידה שלי, ובכל זאת הגוף זוכר. הידיים זוכרות איך זה להחזיק דבר פצפון שכזה. איך את מנסה לנשום עוד קצת מהריח הזה שאין לו תחליף. אני מביטה בה, ובבת אחת כל השנים מתבלבלות.
את מחזיקה אותה ורואה את שלושת ילדייך, שהם כבר הורים במשרה מלאה, ואת ששת הקטנים שלפניה.
כי כשיש לך שבעה נכדים, את אמורה להיות במקום ההוא שכולם קוראים לו "סבתא ותיקה". ואני, כשאני מסתכלת עליה, בכלל לא בטוחה שעברתי את גיל חמישים, מרגישה כאילו זו אני, שעברתי עכשיו את הפלא הלא מובן הזה שנקרא הריון ולידה ולא הבת שלי.
החיים הרי לא מתנהגים לפי המספרים. בפנים אני מרגישה לפעמים כמו ינשוף זקן, עם נסיון חיים ותובנות עולם, לפעמים כמו ילדה שלא סיימה להבין את עצמה, לפעמים כמו אמא עייפה מדי, ולפעמים כמו אישה צעירה שעדיין רוצה להספיק עוד. ואז מגיעה תינוקת חדשה, ופתאום מתברר שהחיים לא שואלים אותי באיזה גיל אני חיה, הם פשוט זורמים קדימה, מכניסים אותי לסחרחרת שאין בה רגע עצירה.
שבעה. שבעה נכדים. כל אחד מהם עולם. כל אחד מהם פותח בי חדר חדש שלא ידעתי שקיים. ויובל, עם השם הקל והזורם הזה, כאילו באה להזכיר לי שהזרימה עוד לא נגמרה. שאני יכולה להיות סבתא שבע פעמים, ובכל זאת להרגיש שכל פעם היא הראשונה.
כשאני מחזיקה אותה, אני חושבת על השרשרת הזאת שאנחנו חלק ממנה. סבתא שלי המופלאה, שהיתה עמוד השדרה המשפחתי, עם עוצמות וחכמה שאין לאף אחד, אמא שלי טובת הלב, היפה והעדינה שכבר איננה, אבל אני יודעת כמה היא הייתה מתמלאת אור לראות את הילדה הזו. אני חושבת על הילדות שלי, על הבית השקט ההוא שבו גדלתי, על כמה לא דיברו שם, וכמה לא חבקו, וכמה אני מתעקשת לתת לנכדים שלי חיבוק עם קול, עם מגע, עם מילים.
יש משהו בלהיות סבתא בפעם השביעית שהוא לא מובן מאליו. את לא מתרגשת פחות, את פשוט מתרגשת אחרת. פחות מהחדש, יותר מהעומק. פחות מההתחלה, יותר מהמשך. זה כבר לא סיפור של "עוד נכד", אלא סיפור של חיים שמתרחבים, נפרשים כמו מפה גדולה שעליה מתווספים עוד ועוד סימנים.
אני מביטה בה, בבת היום, וחושבת כמה מהר הזמן ייקח אותה קדימה. יום אחד היא תרוץ אלי עם ציור מהגן, יום אחד היא תבקש לישון אצלי, יום אחד היא תתווכח איתי על משהו קטן וחשוב. אבל היום, היום היא רק יובל קטנה. ואני עוצרת. כן, עוצרת. כי יש רגעים שבהם צריך להפסיק לרדוף אחרי הזמן ולתת לו להיות.
אז הנה אני כותבת את זה, לעצמי וגם לה: יובל, נכדה שביעית שלי.
ברוכה הבאה. את לא יודעת כמה חיכו לך כאן, כמה לבבות נפתחו עבורך. ובתוך כל ההתרגשות הזו, אני מוצאת את עצמי תוהה, אם יש לי שבעה נכדים, איך זה שאני עדיין לא מבינה איך השנים עברו כל כך מהר?
אולי זה הסוד של החיים. אולי אנחנו אף פעם לא לגמרי "מוכנים" להיות במקום שבו אנחנו נמצאים. אולי כל לידה חדשה מחזירה אותנו קצת אחורה, מזכירה לנו שהזמן הוא לא רק מה שעובר, אלא גם מה שמתחיל מחדש.
והנה, יש לי עכשיו נכדה קטנה בשם יובל. ואני, עם כל הבלבול והעומק והאהבה, מחייכת אליה ואומרת לה בשקט, יובלי שלנו. שלום יובלי קטנה. הגעת בדיוק בזמן.
